הרבה לפני שקמה הממשלה (הרעה) הזו יזמה תנועת פנימה בראשות נשיאה הרב שי פירון ומנכ"לה אורי עפרוני הקמה של חבורה מיוחדת. חבורה של נשות ואנשי רוח ומעש מגוונים שמשותפים להם שני דברים: תמיכה בסיסית בעיקרון של היות ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית (עם פרשנויות מגוונות למשמעות של זה), ורצון למצוא שביל זהב ישראלי משותף. ד"ר אריאל פיקאר הוביל צוות היגוי שזכיתי לקחת בו חלק, התגבשה חבורה מדהימה, יצאנו לדרך בכינוס אינטנסיבי של יומיים בבית מלון. לאחר מכן, במשך כשנה, נפגשנו כמעט כל שבוע לארבע שעות. במשך שלוש שעות למדנו, התווכחנו, חשבנו, יצרנו, ובמשך שעה מיקדנו את אלומת האור באחד.ת מאתנו במשבצת שקראנו לה: "מהאישי לפוליטי וחזרה". זו הייתה שעת קסם. שעה בה חלקנו בביוגרפיות הרוחניות שלנו. שעה בה בכל שבוע הטינו אוזנינו כאפרכסת לסיפור חיים מופלא אחר, ולתובנות שעלו מתוכו. צחוק ודמע התערבבו להן בים של אמפתיה.
לא היה קל, היו משברים רבים בדרך, דיונים סבוכים ורגשיים אבל היה משמעותי. בסוף השנה כמעט כל אחת ואחד כתב.ה מאמר וכל המאמרים קובצו להם יחדיו תחת עריכתם האוהבת והנאמנה של אריאל פיקאר ויעל גוראון וראו אור לאחרונה בספר בהוצאת ידיעות אחרונות: "#יהודיתודמוקרטית - יוצרים שביל זהב ישראלי".
מצורף תקציר המאמר שלי. לקריאת המאמר המלא הקליקו כאן.
מהכרעת הרוב לשותפות – עקרונות לשיתוף פעולה צודק במדינה יהודית ודמוקרטית
תקציר המאמר
בפתח המאמר אני טוען שהכרעת הרוב היא אילוץ ולא אידיאל. רעיון העומק של הדמוקרטיה הוא החלפת השיטה של כפיה וכוח בשיטה שמאפשרת שגשוג לכל אדם וכל קהילה על פי דרכם. הכרעת הרוב היא חלק משיטת הכוח. הרוב מפעיל את כוחו כנגד המיעוט באמצעות מוסדות המדינה. בדמוקרטיה אמורים להגיע לסיטואציה הזו רק בלית ברירה, אחרי שמוצו אפשרויות הדיאלוג וההסכמה. לצערנו, הכרעת הרוב הפכה לברירת המחדל.
בכל חברה דמוקרטית ישנה, כהגדרתו של ג'ון רולס, "עובדת הפלורליזם הסביר". זוהי עובדה שיש מגוון תפיסות טוב בכל חברה. עם זאת, לא כל תפיסה הינה סבירה ולגיטימית. תפיסות שמתעלמות מעובדת הפלורליזם, המבקשות להשליט עצמן על האחר, לרמוס אותו, לנהוג כלפיו באלימות או לעודד לשנאת האחר אינן סבירות. תפיסות הטוב שלנו מבטאות את דעותינו, אמונתנו ולעיתים את זהותנו. השאלה הפוליטית הגדולה אינה מהן תפיסות הטוב שלנו אלא מהי לדעתנו הדרך הצודקת ביותר לשתף פעולה עם תפיסות טוב אחרות. לשון אחר, איך לחיות עם עובדת הפלורליזם הסביר? זוהי שאלת הצדק הפוליטי. מי שתפיסת הטוב שלו זהה לתפיסת הצדק שלו נוהג באופן לא סביר מאחר והוא מתעלם מהצורך לחיות בדמוקרטיה עם תפיסות טוב אחרות.
המאמר מציע שינוי תפיסה בשיטה הדמוקרטית הנוהגת כיום. מעבר מתפיסה בה כל הכוח מרוכז בידי נציגים נבחרים של הציבור ומבוסס על הכרעות רוב, לתפיסה המשלבת את הדמוקרטיה הייצוגית עם מרכיבים מהדמוקרטיה ההסדרית, ההשתתפותית והדיונית (דליברטיבית); הדמוקרטיה ההסדרית ממסדת הליכים של קבלת החלטות מרכזיות בהסכמה רחבה, בדגש על כאלו ששנויות במחלוקת בין קהילות ותרבויות בחברה. הדמוקרטיה ההשתתפותית ממסדת שיטות של התייעצות עם נציגים של בעלי העניין המושפעים מההחלטות, ולעיתים עם הציבור כולו; הדמוקרטיה הדיונית פועלת בשיטה של בחירת אסיפת אזרחים מגוונת בהגרלה, לימוד עומק של הנושא באסיפת האזרחים, קיום מהלך דיוני ולבסוף קבלת הכרעות או המלצות ע"י אסיפת האזרחים. כל השיטות הללו דורשות מההנהגה הנבחרת לוותר על כוח. הן דורשות ענווה והקשבה.
על בסיס אלו מוצעים במאמר חמישה עקרונות לקבלת החלטות בדמוקרטיה בימינו: צמצום השימוש בכוח הרוב, מקסימום חופש לכל פרט וקהילה, שוויון הזדמנויות מהותי, ביזוריות, אכפתיות חומלת. עקרונות אלה מוסברים ומפורטים במאמר המלא.
בחלקו השני של המאמר אני מתייחס בצורה ממוקדת לאתגרי מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. תנאי מקדים לדיון זה הוא ההבנה שלאדם יש קהילות משמעות בחייו ועבור רוב גדול של האנשים הקהילה הלאומית היא אחת מקהילות אלו. זוהי זכותו של הרוב לעצב מרחב ציבורי שתומך בהמשכיות התרבותית שלו, כל עוד המרחב הזה לא רומס קהילות לאומיות אחרות. מדינת לאום דמוקרטית נותנת מקום מרכז ללאום, אך לא מקום בלעדי.
למילה "יהודית" בנוסחת המדינה היהודית-דמוקרטית יש פרשנויות רבות. זוהי חלק מעובדת הפלורליזם הסביר במדינתנו. יש יהדות אורתודוכסית, חילונית, מסורתית, רפורמית ועוד. עושר גדול. קבלת החלטות שמבוססת על תפיסת טוב אחת של היהדות, כפיה שמבוססת על פרשנות אחת של היהדות, הינה פסולה. עלינו לשאול מהי הדרך הצודקת ביותר בה תפיסות הטוב השונות לגבי היהדות יוכלו לשתף פעולה ולחיות יחדיו?
המאמר סוקר את החלוקה לשבטים שנוצרה בחברה הישראלית ואת השסעים שנוצרו בין השבטים האלה. ישנם שסעים חותכי שבט, שסעים שבהם חלק מהשבט שלי לצידי וחלק ממנו נגדי. אלו שסעים שפחות מסכנים את היציבות. עם זאת, ישנם גם שסעים מבוססי שבט, ואלה השסעים המסוכנים מכל. אז אני עלול לפתח תפיסה דמונית של האחר וברגע משבר אינני חש ערבות הדדית ושותפות עימו. הדיגיטציה שהביאה עימה תופעות של מערות הדהוד ומחילות ארנב, מקצינה את המצב הזה.
לפיכך, אני מציע במאמר שיש למדינה חמישה תפקידים פעילים במצב זה: הכרות אמפטית, שיח שמוביל להסדרה, סיוע ביצירת ברית חיים משותפת, שרטוט גבולות הסביר ויישום חמשת הכללים שפורטו בחלק הקודם.
המאמר מציע שבמחלוקות שקשורות ליהדות ומדינה, ניעזר בשיטות מתוך הדמוקרטיה ההסדרית, ההשתתפותית והדיונית על מנת לקבל החלטות ואף מפרט דוגמה למנגנון כזה. אני תקווה כי אמונתי בדיאלוג, בשותפות ובאחריות הדדית איננה מוגזמת. איש חכם אמר פעם: אם נרצה, אין זו אגדה.
לקריאת המאמר המלא הקליקו כאן
