מורה נבוכים לרפורמה המשפטית ומשמעויותיה והצעות חלופיות

להורדת המאמר כקובץ PDF הקליקו כאן

מבוא

מאמר זה עוסק בהבנה של המחלוקות המרכזיות שקורעות את החברה הישראלית בימינו, ובייחוד המחלוקת על הרפורמה המשפטית, זו אשר לפחות כמחצית מהציבור רואה בה הפיכה משטרית. המאמר נכתב לבקשת כמה מתלמידי ומכריי שמכירים בי כמי שמסור להצגת תמונה מורכבת ונמצא במשך שנים רבות בהקשבה לקולות השונים בחברה הישראלית. קהל היעד שלו הוא אותם אנשים שמוכנים לשקול את האפשרות שבמחלוקת הנוכחית אין מחנה אחד שכולו אור ומחנה שני שכולו חושך, אין מחנה שצודק לחלוטין ומחנה הופכי. עם זאת, בצד הצגת המורכבות והקשבה לטיעוני שני הצדדים, המאמר מציג עמדה ברורה שתפורט במהלכו. לקחתי על עצמי לקצר ככל הניתן, אבל רק במידה שלא פוגעת במהויות.

המחלוקות שהציתו את הזעם והחרדה בקרב כמחצית מהחברה הישראלית אינן המחלוקות הישנות בין שמאל וימין. הן לא עוסקות בשאלת השטחים והכיבוש, או במדיניות הכלכלית ואף לא בנושאי ליבה של דת ומדינה. ארבעה דברים הציתו את האש –

1.     לראשונה בתולדות ישראל ראש הממשלה נאשם בעבירות חמורות וממשיך לתפקד כראש ממשלה במהלך משפטו. תוך כדי כך הוא ממנה כמה מנהיגים שהינם עבריינים מורשעים לתפקידי שר. בתוך כך הוא מפקיד את המשטרה בידיו של עבריין שהורשע במספר עבירות ונחשד בתמיכה בטרור ובגזענות. כמו כן, הוא מינה עבריין סדרתי לתפקיד בכיר בשעה שעומד נגדו עונש של מאסר על תנאי.[1] בג"צ פסל את המינוי הזה. מחנה אחד סבור שראש הממשלה זכאי ונרדף לחינם ע"י הגורמים המשפטיים עד כדי תפירת תיקים, וכן ששריו שילמו את חובם לחברה ולפיכך אין בעובדות אלו פסול. מחנה שני סבור שמדובר בשחיתות חמורה, כשל הנהגתי, ופגיעה בתרבות הדמוקרטית בישראל. לא בזאת נדון כאן.

2.     לראשונה בתולדות ישראל הוכנסו גורמים לאומניים ואולטרה שמרניים (עוצמה יהודית, נעם) לממשלת ישראל. בעבר התאחדו השמאל והימין כנגד אותם גורמים, ואילו כעת לא רק שלא מחרימים אותם אלא שהם משמשים בתפקידי מפתח בממשלה. מחנה אחד סבור שאין בכך פסול, שאותם גורמים התמתנו מעט, ושאל מול המשימות הלאומיות שלפתחנו מדובר בצעד הכרחי כדי לייצר ממשל יציב. מחנה שני סבור שמדובר בסכנה ממשית לגבולות הדמוקרטיה הישראלית ובצעד לא לגיטימי ואף מסוכן. גם בכך לא עוסק המאמר.

3.     ראש הממשלה החליט לפצל את משרד החינוך. חלק מהסמכויות על החינוך הממלכתי דתי הופקדו בידי השר בצלאל סמוטריץ, והסמכויות על תוכניות חיצוניות שנכנסות לבתי הספר הממלכתיים הופקדו בידי סגן השר אבי מעוז. החלטה זו  יצרה זעם וחרדה בקרב מחנה שלם, וגם קצת בקרב המחנה התומך בממשלה. מעוז ידוע כמי שמקדם עמדות שובניסטיות, אנטי להט"ביות, תומכות בהדתה ואולטרה שמרניות. דעותיו סותרות עמוקות את מטרות החינוך הממלכתי כפי שמופיעות בחוק. גם בזה לא אתרכז כאן, אלא במחלוקת הרביעית.

4.     שר המשפטים וראש וועדת חוקה, חוק ומשפט, הכריזו על תחילת קידומה של רפורמה דרמטית ביחסים שבין הרשויות בישראל. רפורמה זו כוללת שינוי בסמכויות בג"צ, שינוי באופן בחירת יועצים משפטיים ובסמכויות היועצים, ושינוי באופן בחירת השופטים, כולל שופטי העליון. זו רפורמה שמשנה את עצמאותה של מערכת המשפט בישראל.

המאבק המתחולל כעת בחברה הישראלית הינו תוצאה של סך כל ארבע המחלוקות ולכן בחרתי לציין את כולן. עלינו לדעת שהגעה לפשרה באחת מהן לא תעלים את האחרות. ועם זאת, ברור שאת עיקר האש הציתה הרפורמה המשפטית, מאחר וזו משנה מהיסוד את כל השיטה הדמוקרטית שבתוכה אנו חיים. בכך אבקש לדון לעומק אך בקיצור רב במאמר זה.

 

משהו קצר על דמוקרטיה

הדמוקרטיה היא שלטון העם, ורבים יסכימו כי מטרתה של מדינה דמוקרטית היא שגשוג רוחני, תרבותי וחומרי של אזרחיה כפרטים וכקהילות. בכל חברה, שאינה נתונה לאינדוקטרינציה קיצונית או לשלטון אימה טוטליטרי, קיים גיוון של דעות, אמונות ואורחות חיים. ג'ון רולס מכנה זאת: "עובדת הפלורליזם הסביר". המילה "סביר" מבקשת לציין את גבולות הגיוון. אין לקבל כעובדה שיש בחברה גם גורמים שרומסים את הזולת ומתנהלים כאילו הוא אינו קיים או אינו חשוב. אזרח ואזרחית סבירים יבינו כי עליהם לחיות בחברה שבה יש גיוון, וכי הדבר מצריך מעת לעת שיתופי פעולה ופשרות.

העובדה שיש מגוון של תפיסות טוב בחברה יוצרת אתגרים רבים, מחלוקות, ולעתים ממש שסעים שמורכבים מתחושות של איום, פחד או שנאה. לפיכך, עלינו לשאול: מהי הדרך הצודקת ביותר שבה בעלי תפיסות טוב שונות זו מזו ישתפו פעולה? זוהי השאלה הפוליטית הגדולה.

אדם סביר שחי בתרבות דמוקרטית לא ינסה להשליט את תפיסת הטוב שלו על הזולת בעזרת כוח השלטון. במילים אחרות, אדם סביר יבחין בין השאלה במה הוא מאמין ומה הוא רוצה, לבין השאלה הפוליטית: מהי הדרך הצודקת ביותר לחיות עם מי שמאמין ורוצה אחרת ממני? מפלגה פוליטית סבירה לא תנסה ליצור חברה אחידה ששולטת בה תפיסת טוב אחת. מפלגה כזו אינה דמוקרטית גם אם היא נבחרת בשיטה של הכרעת הרוב. מפלגה דמוקרטית תנסה להשליט מדיניות שיוצרת שיתוף פעולה צודק לדעתה בין ציבורים שונים בחברה.

עם זאת, אנחנו יודעים שקשה מאוד לאדם או למפלגה שמקבלים כוח שלטוני לרסן את עצמם. הכח משכר ומשחית. אנו חייבים ערובה לכך שהשלטון לא ירמוס את המיעוט, לא יפגע בזכויות אדם וקהילה, לא יעבור על החוק. לשם כך הומצאה שיטת הפרדת הרשויות שניצבת בבסיס כל משטר דמוקרטי. משטרים דמוקרטיים שונים בוחרים בדרכים שונות על מנת לקיים הפרדה זו ובכדי לייצר איזונים ובלמים. הדרכים המרכזיות כיום בעולם הן שילובים שונים של כמה מאלו:

·       קיומה של חוקה שכלל הרשויות כפופים אליה ושניתן לשנות רק ברוב מיוחס.

·       קיום שני בתי מחוקקים עם מפתח ייצוגי שונה.

·       בחירה נפרדת של הרשות המבצעת והרשות המחוקקת וקיום ביקורת "בעלת שיניים" של הרשות המחוקקת על פעילותה של הרשות המבצעת.

·       ביזור הכוח כך שבנושאים רבים הסמכות להכריע תהיה בידי ממשלה מקומית או רשות מקומית.

·       העברת הסמכות להכריע בשאלות כבדות לידי האזרחים באמצעות משאל עם.

·       ביקורת שיפוטית עצמאית של הרשות השופטת על החלטות הרשויות האחרות.

מכל אלו בישראל יש רק את הנקודה האחרונה.[2] מסיבה זו ישנם רבים שמבקשים להיאחז ככל הניתן בהמשך הביקורת העצמאית של הרשות השופטת, ובמקביל נוצר מצב שכוח רב מרוכז בידי המערכת המשפטית והוא מושך אליו ביקורת רבה ומחלוקות טעונות כל כך.

 

הרפורמה המשפטית / המהפכה המשטרית

הרפורמה המוצעת מנסה לארגן מחדש את אופן תפקוד הבלם המאזן המרכזי המכונה: "הרשות השופטת". הרפורמה דורשת שינוי בשלושה תחומים: שינוי שיטת בחירת השופטים, שינוי הסמכויות ושיטת הבחירה של היועצים המשפטיים, לרבות היועץ המשפטי לממשלה, ושינוי בסמכויות בג"צ. נדון בקצרה בכל אחד בנפרד.

בחירת שופטים –

כיום הוועדה שבוחרת את השופטים מורכבת מנציגי הממשלה, נציגי הכנסת (שכמובן נבחרים גם הם בידי הקואליציה), נציגי לשכת עורכי דין ונציגי השופטים. לבחירת שופט נדרש רוב רגיל בועדה ולבחירת שופט עליון נדרשת הסכמה רחבה של שבעה מתוך תשעת חברי הועדה. לכאורה אמור כל חבר ועדה להצביע באופן בלתי תלותי בשאר חבריו, אבל מעשית נציגי כל גוף מצביעים לרוב כאיש אחד. במצב הנוכחי יש "דילים" פעמים רבות בין נציגי שני גופים שבאופן הזה משיגים את מבוקשם בלי תלות בנציגי הגופים האחרים. כך, למשל, יכולים נציגי השופטים לעשות דיל עם נציגי לשכת עורכי הדין ולמנות שופטים, למעט שופטי עליון, בניגוד לדעת נציגי הממשלה והכנסת. לפי חוק יסוד: השפיטה, נשיא בית המשפט העליון ממונה על ידי נשיא המדינה, בהתאם לבחירה של הוועדה לבחירת שופטים. עם זאת, נהוג שהבחירה נעשית בשיטת הסניוריטי, לפיה ממונה לנשיא השופט הוותיק ביותר המכהן בעת שהנשיא היוצא מסיים את תפקידו.

ע"פ הצעת הרפורמה: תשונה שיטת בחירת השופטים לכל הערכאות כך שהממשלה ונציגים שהיא ממנה מהכנסת ומהציבור יחזיקו ברוב בועדה. במצב זה הממשלה תוכל למנות שופטים מבלי להתחשב כלל בדעת נציגי המערכת המשפטית; תבוטל שיטת ההסכמה הרחבה בוועדה בנוגע למינוי שופטי עליון כך שגם אותם תוכל הממשלה למנות לבדה; תחזור בחירת נשיא בית המשפט העליון לועדה, כולל האפשרות למנות לתפקיד זה אדם שלא מכהן כרגע כשופט עליון או כשופט בכלל. גם מינוי זה יוכל להתבצע ברוב רגיל שלפי ההצעה יישלט בידי הממשלה.

המשמעות של ההצעה היא ששופטי ישראל ייקבעו ע"י ממשלת ישראל ועל ידה בלבד. זהו ריכוז כוח עצום בידי הממשלה ופגיעה מהותית בשיטת הפרדת הרשויות בישראל, וזאת מבלי לספק איזונים ובלמים מסוגים אחרים. לפיכך, זוהי הצעה מסוכנת. עם זאת, הטיעונים של תומכי הרפורמה בדבר היכולת למנות כיום שופטים לערכות הנמוכות יותר בדיל בין שופטי העליון ללשכת עורכי הדין ובכך לרכז כוח מוגזם בידי אנשי המשפט נכונה אף היא.

ניתן וראוי להגיע לפשרה שאומרת שבכל הרכב של הועדה יוכלו שר המשפטים ונשיאת העליון להטיל וטו על מינוי של שופט. באופן זה לא יוכלו למנות שופטים שהממשלה מתנגדת להם לחלוטין, אבל גם לא יוכלו למנות שופטים מטעם הממשלה, כאומרי הן ועושי דברה. עצמאות מערכת המשפט תישמר, אך באיזונים עדינים יותר ועם פחות ריכוז של כוח בידיה של רשות אחת.

 

יועצים משפטיים –

נתחיל בלציין את הברור מאליו: כל שר וכל משרד ממשלתי כפופים לחוק. אם כך, כיצד הם ידעו בסוגיות הסבוכות שלפניהם מה אומר החוק ובאיזה אופן מותר להם לפעול?

כיום לכל משרד ממשלתי יש צוות משפטנים שבראשו עומד היועץ המשפטי של המשרד, אשר אחראי לפרש את החוק עבור השר והמשרד. בראש כל היועצים יש את היועץ המשפטי לממשלה (להלן: היועמ"ש). ליועמ"ש יש שורה של תפקידים והוא גם משמש כראש התביעה הכללית וכמי שמוסמך לקבוע האם יוגש כתב אישום כנגד שר בממשלה.[3] כאשר היועצים המשפטיים מודיעים לראש הממשלה או לשר הממונה שצעד מסוים אינו חוקי, חייב ראש הממשלה/השר לציית להחלטתם וזאת מאחר שהם אנשי המקצוע המוסמכים לפרש את החוק. באופן זה מהווים היועצים המשפטיים בלם משמעותי לפעילות הממשל. כתוצאה מכך, נוצר פעמים רבות מתח מורכב בין השר ליועץ אשר מקשה על עבודתם המשותפת. פעמים רבות החוק לא ברור והשר רוצה לקבל חוות דעת נוספת לזו של היועץ, אך כיום חוות הדעת של היועץ מחייבת. במקרה שמוגשת עתירה כנגד משרד ממשלתי, מייצג המשרד יהיה היועץ המשפטי או מישהו מטעמו.

ע"פ הצעת הרפורמה: יהפכו כל היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה למשרות אמון. קרי, השר ימנה את היועץ במשרדו ויוכל לפטרו בכל רגע. היועץ יהיה עובד של השר ולא יהיה גורם עצמאי; יבוטל המשקל המחייב של עמדות היועצים המשפטיים לממשלה בכל הנושאים. הם יהפכו ליועצים בלבד; יֻתַּר ייצוג עמדת נבחר הציבור בפני בית משפט ע"י עו"ד פרטי, גם אם היא מנוגדת לעמדת היועמ"ש. השר יחליט מי מייצג את משרדו.

המשמעות של ההצעה היא שלא תתקיים עוד עמדה עצמאית של יועץ משפטי אשר מהווה כיום בלם של החלטות לא חוקיות. זהו מהלך שיכולות להיות לו משמעויות מסוכנות ביותר. בשורה של מקרים ביקשו שרים ליישם מדיניות שפוגעת מעשית בזכויות אדם, בדרך כלל של האוכלוסיות המוחלשות ביותר, והדבר נמנע ע"י התערבות של היועץ המשפטי. בשורה של מקרים משרדים התנהלו במנהל לא תקין והדבר נעצר ע"י היועץ המשפטי. ביטול עצמאות היועצים תהיה טעות חמורה. עם זאת, לא ניתן לעצום עיניים לנוכח משבר האמון בין הממשלה למוסד היעוץ המשפטי.  

ניתן וראוי להגיע לפשרה שאומרת שבחירת היועץ המשפטי לכל משרד תמשיך להיות עצמאית ולא יהיה מדובר במשרת אמון, אבל במקרים שבהם יציג השר חוות דעת משפטית מנוגדת לזו של היועץ ויבקש לקדם מדיניות שהיועץ קבע שהיא אינה חוקית, יוכל השר להגיש את בקשתו לגורם משפטי עצמאי ובלתי תלוי אשר יִבָּחֵר בהסכמה בין שר המשפטים לשופט עליון שימונה ע"י נשיא העליון, וגורם זה יכריע בסוגיה. במקרה שההכרעה תהיה בניגוד לעמדת היועץ ויהיה מי שיעתור לבג"צ כנגד אותה מדיניות, יוכל השר לקבוע מי ייצג את עמדתו בבית המשפט.

סמכויות בג"צ –

מאז ומתמיד היה בית המשפט העליון בשיבתו כבג"צ מוסמך לבטל החלטות של הממשלה באם הן נוגדות את החוק או את המנהל התקין.[4] עם זאת, בג"צ לא דן בעשורים הראשונים לקיומה של המדינה בחוקיותם של חוקים. בשנת 1992 חוקקה הכנסת שני חוקי יסוד חדשים (חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, חוק יסוד: חופש העיסוק) אשר עוסקים בזכויות אדם. חלק מחברי הכנסת דאז מעידים על עצמם שהם הבינו בזמנו שלמעשה מדובר בחוק שיאפשר לבג"צ להתערב בענייני חקיקה, כפי שקורה כמעט בכל מדינה דמוקרטית במערב, וחלקם מעידים על עצמם שהם לא הבינו זאת. בשנת 1996 בפס"ד המזרחי קבע נשיא העליון דאז ברק שבג"צ יכול לפסול חוקים ובית המשפט פסל לראשונה סעיפים בחוק. בקביעתו זו, הכריע למעשה בית המשפט לא רק שהוא רשאי להתערב בחקיקה, אלא גם שחוקי היסוד הם חוקי-על ואסור לחוק רגיל לסתור אותם, ושכדברי הנשיא ברק: "הכל שפיט".

כיום יכול בית המשפט העליון (כאשר מונחת לפניו עתירה) לפסול חוקים וחלקי חוקים וכמובן להתערב בהחלטות הממשלה. בג"צ יכול להתערב בהחלטות גם על בסיס הטענה שהם חורגים באופן קיצוני ממתחם הסבירות של המנהל התקין, ולא רק כשהם סותרים מפורשות סעיף בחוק יסוד. שלושים שנים ניטשת המחלוקת סביב סוגיית האקטביזם השיפוטי. בשנים אלו  פסל בית המשפט סה"כ 22 חוקים או סעיפים בחוקים (מספר קטן בהשוואה לעולם), והכנסת מצידה בחרה לא לבטל את חוקי היסוד של 1992, לא לחוקק חוק יסוד: חקיקה, שיכריע בדבר אופן החקיקה והמעמד של חוקי היסוד, ולא לשנות את חוק יסוד: השפיטה, כך שיגדיר בצורה ברורה את סמכויותיו של בית המשפט העליון. בימינו רמת האמון בבית המשפט העליון ירדה משמעותית ומשבר אמון זה מסוכן אף הוא לדמוקרטיה הישראלית.

הצעת הרפורמה כוללת: בג״ץ יוכל לדון בחוקתיות חוק רק בהרכב מלא של כלל שופטיו (יש ויכוח מה קורה כשיש שופט שנבצר ממנו למלא כרגע את תפקידו בשל מחלה או סיבה אחרת); בג״ץ יוכל לקבוע שחוק אינו חוקתי רק אם הוא סותר בבירור הוראה ששוריינה בחוק יסוד; לפסיקה שחוק אינו חוקתי יהיה תוקף רק אם ניתנה פה אחד (ע"פ ח"כ רוטמן) או ברוב של 80% משופטי העליון (ע"פ השר לוין); בנוסף תחוקק הכנסת פסקת התגברות אשר תאפשר לכנסת להתגבר על הכרעה של בג"צ ברוב של 61;[5] בג"צ לא יוכל לדון כלל בחוקי יסוד שיחוקקו וזאת גם כאשר חוקקו אותם ברוב רגיל; תבוטל עילת הסבירות; בג"צ לא יוכל להתערב במינוי שרים מכל סיבה שהיא.

המשמעות של ההצעה היא שהכנסת תוכל בכל רוב מקרי לפגוע בזכויות אדם או להעביר חוקים בצורה של מנהל לא תקין ולא יהיה אף גורם שיוכל להתנגד לה. כמו כן, הממשלה תוכל לנהוג במקרים רבים שבהם אין חוק מפורש וברור בצורה שחורגת מהתנהלות סבירה, וגם כאן לא יהיה מי שיוכל לעצור אותה. פירושו של דבר, צמצום דרמטי בתפקידו של בג"צ כמפקח גם על הרשות המחוקקת והמבצעת עד כדי פגיעה מהותית בעקרון הפרדת רשויות ובדמוקרטיה הישראלית. אומנם הדבר יביא לידי ביטוי מובהק יותר את רצון רוב הציבור, או לפחות נציגיו, אבל המחיר כבד ולא מידתי. עם זאת, חשוב להביט לאמת בעיניים – מעת לעת קבע בית המשפט נורמות מחייבות שלא מופיעות במפורש בחוק והוא שופט לפיהן. החלטה, לדוגמא, כמו שפיטה על פי ערך השוויון בעוד שזה במכוון לא מופיע בחוקי היסוד, מתפרשת על ידי חלק מהציבור כלקיחת כוח שלא ברשות. נדמה לעיתים שבית המשפט הפך למחוקק בפני עצמו. זוהי מציאות בעייתית שפוגעת באמון הציבור ומרכזת כוח רב מידי בידי הרשות השופטת.

ניתן וראוי להגיע לפשרה שפסילת חוק אכן תחייב הסכמה של 80% משופטי העליון שיושבים באותה עת בדין ולקבוע שהדבר יצריך הרכב של לפחות 11 שופטים (אך לא את כל שופטי העליון). לדעתי יש היגיון בכך שהחלטה מרחיקת לכת כמו פסילת חוק תחייב רוב שכזה. כמו כן, יש לקבל שתהיה פסקת התגברות אבל היא תוכל להתקבל רק ברוב שכולל לפחות 5 חברי כנסת מהאופוזיציה או לחילופין כ70 חברי כנסת. בדרך זו תקבל הכנסת את הסמכות האחרונה לקבוע, אך תוכל לעשות זאת רק בהסכמה רחבה. ניתן לקבוע שלא תבוטל עילת הסבירות אך כן יקבע בחוק שניתן יהיה לפסוק ע"פ עילה זו רק בהסכמה של שני שליש לפחות מהיושבים בדין. ובעניין חוק אי ההתערבות במינוי שרים – כמובן שסעיף פרסונלי מעין זה צריך לרדת מסדר היום. אבל כל אלה לא מספיקים. החשוב מכל הוא שהכנסת תחוקק את חוק יסוד: החקיקה, ותקבע שניתן לחוקק חוק יסוד רק ברוב של 65 חברי כנסת ומעלה, שניתן לשריין את חוק היסוד רק אם כמות התומכים בחוק בקריאה השלישית זהה או עולה על כמות הח"כים הנדרשים בסעיף השיריון, ושאסור לחוקק חוק שנוגד את אחד מחוקי היסוד. 

 

סיכום

בשנת 2012 אמר בנימין נתניהו את הדברים הבאים: "בית המשפט חזק ויציב. לא נתנו לשום דבר לפגוע בו. רק בחודשים האחרונים גנזתי כל חוק שאיים לפגוע בעצמאות המערכת: מהניסיון לקיים שימועים לשופטים בכנסת, דרך הגבלת עתירות לבית המשפט, ועד לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים. אני אמשיך לפעול כך, ובכל פעם שיגיע לשולחני דבר שעלול לפגוע בעצמאות בתי המשפט בישראל- אנחנו נוריד אותו".[6]

כפי שנתניהו עצמו סבר לפני כעשור, בשעה שלא התנהל נגדו משפט פלילי, צירוף ההצעות המופיעות ברפורמה מהווה פגיעה חמורה מאוד בדמוקרטיה הישראלית. עצמאות מערכת המשפט היא מאבני היסוד של כל דמוקרטיה. על אחת כמה וכמה במדינה בה אין חוקה, אין שני בתי מחוקקים, אין בחירות נפרדות לרשות המבצעת, אין משאלי עם וכוח עצום מרוכז בידי השלטון המרכזי. הרפורמה המוצעת כפי שהיא מהווה סכנה של ממש ולכן המאבק נגדה מוצדק מאוד. כאשר מצרפים את הרפורמה לעובדה שהיא מנוהלת ע"י ראש ממשלה שמתנהל נגדו משפט באשמות חמורות ולכל שאר המחלוקות שציינתי בראשית המאמר, הרי שהדברים צריכים להדיר שינה מעינינו.

עם זאת, המחשבה שאין כל אמת ברצון לתקן את השיטה הנוכחית, שטיעוניהם של התומכים ברפורמה משוללי יסוד, היא שגויה. כפי שניסיתי להראות נדרשים תיקונים ושינויים במערכת. במאמר זה הצגתי על רגל אחת אפשרויות לתקן את המערכת מבלי לפגוע בנשמתה ומהותה ומבלי להרוס יסודות בדמוקרטיה השברירית שלנו. יתכן ויש הצעות טובות בהרבה משלי. צו השעה הוא לשבת יחד ולגבש הצעה לרפורמה שתהיה מוסכמת על רוב גדול בציבור ותשקם את האמון בבית המשפט ובממשלה כאחד. ניתן לעשות זאת ע"י הקמת אסיפות אזרחים בשיטה של הדמוקרטיה הדילברטיבית,[7] או ע"י הקמת מוסד הידברות תחת בית הנשיא או בשורה של אמצעים אחרים. זהו הדבר הנכון והראוי לעת הזו. עד שהוא ייעשה אני סבור שכולנו, ללא קשר לשיוך הפוליטי, צריכים למחות בעוצמה כנגד הרפורמה המוצעת שבמתכונתה הנוכחית תפגע מהותית במשטר הדמוקרטי בישראל.

 

נספח – הצעה להרחבה

אני ממליץ למבקשים להרחיב את הלימוד ולשמוע את טיעוני כל הצדדים לקרוא את הראיון עם פרופ' גידי ספיר שהתפרסם בערוץ 7,  ולהאזין לראיון בפודקאסט 'דרך המחשבה' עם ד"ר גדי טאוב שמציגים בצורה חדה את הדעה של התומכים ברפורמה; לצפות בראיון שקיימה אילנה דיין בתכנית עובדה עם האלוף ד"ר אביחי מנדלבליט, לשעבר הפצ"ר והיועץ המשפטי לממשלה, שמתנגד עמוקות לרפורמה; ולקרוא את המאמר המקיף והמעמיק של פרופ' נטע ברק קורן שמציגה ניתוח עומק מאוזן למצב עם הצעה משלה.

הערות

---

[1] בנוסף לכך קיימת הטענה שדרעי הונה ככל הנראה את בית המשפט תוך שנתן לו להבין שהוא לא יכהן שנית כשר. טענה זו מצויה במחלוקת.

[2] נסביר: לגבי חוקה – יש הרואים בחוקי היסוד כמעין תחליף לחוקה, אך ניתן לחוקק חוק יסוד בכל רוב וניתן לשנות את רוב חוקי היסוד בכל רוב והחוק לא מכיר בה כחוקה; לגבי ביקורת של הרשות המחוקקת על המבצעת, בישראל קיים מצב מורכב שבו בגלל השיטה הקואליציונית והנוהג לקיים משמעת קואליציונית כוחה של הרשות המחוקקת נמוך מאוד, הן בביקורת והן בחקיקה, ולמעשה היא נשלטת ע"י הממשלה, ועם זאת בגלל אותה שיטה בדיוק כוחה של כל מפלגה ולעיתים של חברי כנסת בודדים בהפלת הממשלה עצום ונטול פרופורציה; לגבי ביזור הכוח עם השלטון המקומי - ע"פ מחקר של הOECD רמת הריכוזיות של השלטון המרכזי בישראל היא מהגבוהות בעולם הדמוקרטי.

[3] ברפורמה הנוכחית לא מופיעה הצעה לפצל את תפקיד היועמ"ש ולמנות ראש תביעה נפרד, אך לוין ושורה של גורמים בקואליציה הצהירו פעמים רבות שזו כוונתם העתידית. מאחר והיא לא עומדת כרגע על הפרק אני לא דן בה, אך רק אציין שבנושא זה יש שיקולים כבדי משקל לכאן ולכאן ואני אינני רואה בפיצול התפקיד פגיעה מהותית בדמוקרטיה.

[4] המקרה המפורסם ביותר בו זה קרה היה בג"צ קול העם כבר בשנת 1953. במקרה ההוא סגר שר הפנים עיתון ובג"צ הכריע שאין לו את הסמכות לעשות זאת.

[5] א. ההתגברות תעמוד בתוקף עד שנה לאחר פיזורה של הכנסת המתגברת; ההתגברות תהפוך קבועה אם הכנסת הבאה תחוקק את החוק בשנית; אצל לוין – אם פסל בית המשפט הוראת חוק בהסכמת כלל שופטיו, הכנסת שחוקקה אותו לא תוכל להתגבר על הפסיקה בתקופת כהונתה. הכנסת הבאה תוכל להתגבר על החוק ברוב רגיל של 61 , והתגברות זו תהא קבועה.

[6] דברי ראש הממשלה נתניהו בטקס חילופי נשיא בית המשפט העליון ב2012. מופיע אונליין באתר משרד ראש הממשלה:  https://www.gov.il/he/departments/news/speechjudge280212

[7] בשיטה זו הוכרעו נושאים שנויים במחלוקת במקומות שונים בעולם. להרחבה ראו את דוח הoecd בנדון.