בפרשת ואתחנן מזכיר משה לבני ישראל את רגעי ההתגלות הגדולים של הר סיני ואת עשרת הדיברות. "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְהוָה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין יְהוָה וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר יְהוָה כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ" (דברים ה, ד-ה). התגלות שבה האדם המפוחד עומד נרעד מול הנשגב. רגע של סמכות, רגע שבו העל-אנושי כופה את עצמו הר כגיגית על האנושי. האמנם?
אגדה תלמודית ידועה מספרת כך: "בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: ריבונו של עולם, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות" (בבלי, מנחות כט ע"ב). אלוהים עובד קשה לצייר כתרים לאותיות תורתו על-מנת שחכמים יוכלו לדרוש אותם. ומה ימצאו? שיא ההתגלות תלוי באדם ולא באל. לרוב המחוקק רוצה להיות מובן ככל הניתן, אלוהים רוצה ההפך. ואכן הסיפור ממשיך בכך שמשה נשלח במנהרת הזמן לבית מדרשו של רבי עקיבא ולא מבין את השיעור! תשוש ונדהם הוא שומע את רבי עקיבא מסביר לתלמידיו שמדובר ב... "הלכה למשה מסיני".
אומרת הגמרא בירושלמי: "א"ר ינאי: אילו ניתנה התורה חתוכה לא היתה לרגל עמידה. מה טעם וידבר ה' אל משה? אמר לפניו: רבונו של עולם הודיעני היאך היא ההלכה, אמר לו אחרי רבים להטות, רבו המזכין- זכו, רבו המחייבין- חייבו, כדי שתהא התורה נדרשת מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור" (סנהדרין ד, הלכה ב). מדהים.
אלוהים לא אומר למשה כיצד לנהוג, אלא מעביר את הסמכות לבני האדם. משמעותה הגדולה של ההתגלות אינה בקבלת הנחיות מפורטות לחיינו, אלא בקבלת הסמכות לדרוש ולהכריע על-פי הרוב. כל דרש ודרש הוא התגלות של פנים חדשות. האדם מכריע מהו דבר האלוהים ועליו לעשות זאת כאילו הוא עומד פנים בפנים עם ה' המדבר אליו מתוך האש.
דברים אלה מתגלגלים לשיטת הרמב"ם שקבע: "כל דבר שתמצא בו מחלוקת בידוע שאינו קבלה ממשה רבינו" (משנה תורה הלכות ממרים פרק א הלכה ג). נסו למצוא דף ללא מחלוקת בתלמוד. דיוני התלמוד אינם שיקוף של מה שנאמר למשה, אלא מבטאים שיח אנושי. לכן בשיטת הרמב"ם הנבואה עצמה אינה התגלות מלמעלה למטה אלא מהלך אנושי טבעי של הגעה לאמת הגדולה. הנבואה היא "שלמות בטבע האדם" (מורה נבוכים, חלק ב, פרק לב).
במבוא למורה הנבוכים ממשיל הרמב"ם את הדברים לברק שמבריק. אנו הולכים בחושך ואז לפתע יש לנו התגלות, מעין אור גדול שנגלה לנו בלילה אפל. אנו שונים זה מזה בדרגתנו הרוחנית ולכן גם בתדירות ובבהירות בה אנו זוכים להגיע להברקות אלו. ההתגלות היא הפלא שכולנו חווינו מתישהו, כשלפתע הגענו לתובנה מדהימה, כשפתאום ירד האסימון, כשהברק הבריק.
בשלבים מאוחרים יותר יוציא בובר את ההתגלות מבדידותה ויכניס אותה אל מושג הקשר. "בכל מעשה של קשר, דרך כל מה שנהיה מולנו לנוכחות, אנו מביטים בכנף מעילו של ה'האתה' הנצחי, דרך כל אחד ואחד אנו חשים במשב רוחו" (אני ואתה, עמ' 89). ההתגלות מתרגשת עלינו במפגש אמיתי. כאן לא מדובר בברק שמבריק. "רגעי מפגש עילאיים אינם כברק בחשכה, אלא כירח עולה בלילה בהיר מלא כוכבים" (אני ואתה, עמ' 99). ואולי זריחת ירח זו היא כל העניין של חג האהבה.
הנה ההתגלות מתגלה מחדש.
