בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. אבל לא רק.
הוא ברא גם תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ.
"איזה זעזוע: הקב״ה בכבודו ובעצמו ברא את העולם, והעולם שהוא ברא נמצא במצב של תוהו ובוהו... ואנו מקבלים זאת בשלווה, כדבר מה מובן מאליו. התורה אומרת דבר חמור ביותר: אם הקב״ה הוא זה שברא את העולם והוא ברא אותו במצב של תהו ובהו, הרי שיש לכך תכלית". כך כתב בתבונה הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו). מה התכלית?
המלחמה היא תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ. כולה היפוך והעדר סדרים. היא על-פני תהום. לעיתים נופלת אליו. השכול האיום יכול למלא את האדם בכאב בלתי נסבל ורצון לנקמה. תהו ובהו שמוסיף עוד בהו ויוצר עוד תהו וחושך וחושך וחושך על פני.
הפסוק הבא מביא עימו אור. והאור הוא טוב. כיצד נולד האור מתוך החשיכה? איך מגיעים לרגע הזה בו נשמע לפתע קול האלוהים שאומר: "יְהִי אוֹר"?
ישנם אזורי דמדומים בין אפלה לאורה. "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק... וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים" (שמות כ, פס' טו, יח). בין החושך לאור מצויים הערפל והצללים. שם, באזור הביניים של אי הוודאות, במקום של המחסומים והמניעות, במרחב שהוא לא יום ולא לילה, לא אור ולא חושך, שָׁם הָאֱלֹהִים. ואנחנו?
וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק.
"ומניעה הוא בחינת ענן וערפל, כי ענן וערפל היינו חשך, חשך הוא לשון מניעה... וזה פרוש הפסוק: 'ויעמד העם מרחק', כי כשרואין הערפל, היינו המניעה כנ"ל, עומדין מרחק. ומשה, שהוא בחינת דעת כל ישראל, נגש אל הערפל, אשר שם האלקים. היינו אל המניעה, שבה בעצמה נסתר השם יתברך" (רבי נחמן מברסלב).
כשאנו נתקלים במחסום, במניעה, בכאב, אנחנו פעמים רבות מנסים לעקוף אותם, או לשנות דרך. לעיתים אנו פשוט עומדים מרחוק, עוצרים. חסרה בנו התעוזה לגלות את שבתוך הערפל. אלא שאם לא ניגש אל הערפל לא נמצא את אלוהים שלנו, ואם לא נמצא כיצד נדליק את האור? "לא בחיים האשם. כך הם החיים, כך הם בשלמותם: באורותיהם ובצלליהם. אם את אור החיים תבקש, בקשהו פה, בתוך הצללים, כי אין אור, בייחוד אין אור חי, בלי צללים", כתב א.ד.גורדון במכתב לבנימין קוצ'רבסקי; "את החיים צריך לבקש בחיים, בעצם החיים, צריך לבקש בכל רגע, כי כל רגע הוא אות חדשה, מלה חדשה, פרק חדש, – הכל לפי החי, לפי כוח החיים. צריך לבקש כמו שמבקשים את היופי שבטבע, את האור הגנוז שבטבע". לבקש את האור הגנוז בתוך הצללים.
בתוך הזיכרון הקשה, בתוך התהו ובהו, מצוי המפתח לדלת האור. כדאי לפסוע פנימה ולהעז למצוא אותו. בתוך יום הזיכרון גלום כבר יום העצמאות. בתוך כאב האובדן מצויה הבחירה בחיים. לא תהו ובהו שמוסיף עוד בהו ויוצר עוד תהו וחושך וחושך וחושך על פני. לא זו התכלית. תהו ובהו שמחדד את הרגישות לסבלו של האחר, שמאפשר לכאב לפגוש ביתר אכפתיות כאב אחר, קושי המייצר חמלה. להיות עִם, להיות עַם.
להעז ולדעת שמותר בם לנגוע. ומותר, ומותר לאהוב.
וַיְהִי־אוֹר.
(נכתב לעלון קולות, יום הזיכרון תשפ"א)
