בפתח הפרשה מורה אלוהים למשה לבשר לבני ישראל שהוא יציל אותם מעבדותם וסבלם ויביאם אל הארץ המובטחת. דמיינו עבדים שסובלים חרפת עינויים ורציחות, כאשר מגיעה אליהם בשורה כזו. לכאורה, הם אמורים להתמלא בהתרגשות ושמחה- יש תקווה באופק! הפסוק מספר שקרה משהו אחר: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות, פרק ו, פס' ט). זהו פתח לדיון ביסוד גדול בנפש האדם.
הרש"ר הירש מסביר: "סבלו הבלתי - אנושי של ההווה הכביד עליהם ביותר, וחובתם לעמוד בתביעותיו ולבקש לעצמם הקלה פורתא העסיקה את כל רוחם. לא נותר בהם אפוא עוד רוח, ולא נתפנתה מחשבתם לנושא, השייך כה לעתיד, כאותו ענין, עליו ביקש משה לדבר אתם. אף סבלנות לא היתה להם עוד להאזין לדבריו בשקט. כה לחצום תביעות השעה, וכה הכבידה עליהם עבודתם".
קֹּצֶר רוּחַ ועֲבֹדָה קָשָׁה לא מאפשרים לנו לשמוע וחוסמים אותנו מלחשוב על העתיד. על פי הרמב"ן קוצר הרוח היה הפחד מפרעה, "ועבודה קשה הוא הדוחק". יסודות אלה דוחקים את האדם לחירשות כלפי ההווה, ועיוורון כלפי העתיד. מדרש פסיקתא זוטרתא מוסיף לנו את אלמנט הכעס, ואומר: "ומעבודה קשה- מלמד שהכעס מסלק את הדעת".
כאשר אנו נמצאים בסטרס ובמתח, במצב של דוחק, פחד וכעס, אנחנו לא פנויים לקליטת מסרים מן החוץ, אנחנו בקושי מסוגלים לחשוב על טובתנו שלנו וודאי שלא על טובת האחר. זהו מצב של חסימה תודעתית ורגשית, ואף של התפרצות תגובות קשות ולא רציונאליות. אותו הדבר קרה לפרעה כאשר הונחתו עליו ועל עמו המכות. להבדיל ממצב העבדות או מפרעה, אני באופן אישי חווה זאת בעיקר כהורה לפעוטות. כמה קצרה הרוח לעיתים, כמה שחוקה הנפש מעבודה קשה, ואיך אני מתמלא פעמים רבות בחרטה על אופני התגובה שלי.
בניסוי ידוע שקיימו דניאל בטסון וג'ון מ דרלי בשנת 1973 באוניברסיטת פרינסטון, פנו החוקרים לפרחי כמורה, סטודנטים לתיאולוגיה, וביקשו מכל אחד מהם להקליט קטע שבו ידבר על הגשת עזרה בהשראת סיפור השומרוני הטוב. בסיפור, המופיע בברית החדשה, עוברים כהן ולוי באדישות ליד אדם הנזקק לעזרה דחופה, ואילו השומרוני הטוב מסייע לו. פרחי הכמורה נדרשו להקליט דרשה בנדון, אלא שחלקם נשלחו למשימה ללא כל לחץ בעוד שלאחרים נאמר שהם באיחור גדול. בעודם אצים לקראת המשימה, עברו הסטודנטים ליד אדם שרוע על הרצפה שהשתעל וגנח. לכאורה, המחשבה על השומרוני הטוב והדרשה אמורה לחדד בקרבם את תחושות החמלה והחיפוש אחר צדק. אם כך, האם הם יתנהגו כמו הכהן והלוי או כמו השומרוני הטוב?
מקרב המשתתפים שלא היו לחוצים בזמן, שני שלישים הציעו לו עזרה; בקרב המאחרים הלחוצים כתשעים אחוזים התעלמו ממנו. העובדה שעוד רגע הם יקליטו את עצמם מטיפים לסיוע לזולת וראיית החלשים בחברה, לא היוותה גורם מכריע בקרב מי שמיהר. מה ששינה זה מידת קֹּצֶר הרוּחַ והעֲבֹדָה הדוחקת. כדבריו המטאפוריים של רש"י על הפסוק שלנו: "כל מי שהוא מיצר, רוחו ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו".
אחד האויבים הגדולים של ההתנהלות החומלת, זו שרואה אדם, ששמה לב לכפוף לנו במקום העבודה, שמבחינה באנשים המוחלשים, שערה לקרובים לנו ביותר ולרחוקים מאתנו, הוא תחושת קֹּצֶר הרוּחַ. ניתן ללמוד טקסטים רבים, אבל צריך אורך רוח כדי לשמוע אותם באמת וכדי ליישמם. האתגר הגדול של כולנו, ובייחוד של מנהיגים וסוכני שינוי, הוא לייצר אורך רוח בשעת קֹּצֶר, להתפנות לחמלה וצדק בשעת עֲבֹדָה קָשָׁה.
והריני מודה כי לא תהיה בי טרוניה אם תבקשו להקיש מהדברים גם לגבי התנהלותם של פוליטיקאים מסוימים השבוע.
