בפרשתנו מזכיר משה לעם את הרגע הדרמטי בו הוא שבר את הלוחות -
(טו) וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן־הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וּשְׁנֵי לוּחֹת הַבְּרִית עַל שְׁתֵּי יָדָי. (טז) וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה סַרְתֶּם מַהֵר מִן־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר־צִוָּה יְהֹוָה אֶתְכֶם. (יז) וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם (דברים ט).
הרש"ר הירש נתפש למילה "וָאֶתְפֹּשׂ" ומסביר: "עד כה נשאתי אותם על שתי ידי, הייתי רק הנושא והמביא של אוצר שהופקד בידי. כאשר ראיתי את חטאכם, תפשתי אותם, פעלתי ביזמת עצמי, על פי החלטת עצמי, הבנתי ששליחותי הסתיימה, ותהיה זו בגידה באוצר שהופקד בידי, אם אעשה אתכם לשומריו".
פרשנותו של הרש"ר פותחת לנו פתח לעיון במתח בין שליחות להובלה בהנהגה.
השליח/ה רואה עצמו כמי שצריך לבצע בצורה הטובה ביותר את מה שאחר החליט עליו. עלי להנהיג את הציבור לעבר מטרות שלא אני קבעתי, בדרכים שאחרים קבעו. אני נושא ומביא של אוצר שהופקד בידי.
משה הוא לכאורה שליח של אלוהים. מנהיג דמוקרטי הוא לכאורה שליח של אזרחי מדינתו. אני כותב "לכאורה" כי פעמים רבות התשובה לשאלה "שליח של מי?" היא כלל לא ברורה מאליה. האם משה הוא גם שליח של עם ישראל? האם נתניהו הוא גם שליח של העם היהודי בתפוצות?
המוביל שונה מהשליח. הוא רואה עצמו כמי שאמור לקבל החלטות אפילו אם שולחיו לא יסכימו להן. אני סולל דרך ולא רק הולך בצורה מיטבית בדרך שנסללה על ידי אחרים. אני תופש ופועל ביוזמת עצמי ועל פי החלטותיי.
בהגות הדמוקרטית נהוג להבחין בין נציג לנאמן. על פי תפיסה אחת המנהיג הדמוקרטי הוא נציג של הציבור שבחר בו ולפיכך הוא חייב לעשות כל שביכולתו להוציא לפועל את המדיניות עליה הצהיר בבחירות ושעל בסיסה נבחר. שליח. לעומתה, תפיסת הנאמן גורסת שאנו בוחרים מנהיג שנאמן עלינו לקבל החלטות ולפיכך לגיטימי לחלוטין שהוא יפעל בשונה ממה שהוא הבטיח, או בתחומים שהוא כלל לא התבטא לגביהם. מוביל. בשיטה החוקתית הנהוגה בישראל נבחר-ציבור הוא נאמן ולא נציג, מוביל ולא שליח, ולכן חוקי לחלוטין, גם אם לעיתים קצת מריח לא טוב, להבטיח משהו לפני הבחירות ואז לבצע מדיניות אחרת.
מה אנחנו רוצים מנבחרי הציבור שלנו? למה אנחנו מצפים מעצמנו בסיטואציות שונות שבהן יש לנו כוח להשפיע על אחרים? מנכ"ל עמותה הוא שליח או מוביל דרך? וראשת אגף במשרד ממשלתי?
משה מייצג דגם מעורב של תנועה בין שליחות להובלה. הוא עולה להר סיני כשליח, נושא את הלוחות כחלק משליחות זו, ואז מחליט שהגיע רגע של הובלה, ומבלי להיוועץ באלוהים או בעם הוא תופש את הלוחות ושובר אותן. זהו צעד אמיץ מאוד. נזכיר ש"הַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב, מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל-הַלֻּחֹת" (שמות לב, טז).
על מעשה הובלה זה של משה אמר ריש לקיש: "פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה, דכתיב: 'אשר שברת' - אמר לו הקב"ה למשה: יישר כחך ששברת" (תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף צט עמ' א-ב). הפסוק האחרון בתורה מספר על "היד החזקה" שעשה משה "לעיני כל ישראל". רש"י מפתיע בפרשנותו לדברים אלה וכותב– "שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם". מכל מעשיו של משה, בוחר רש"י דווקא את רגע ההובלה האמיץ והחצוף של שבירת הלוחות כמודל.
לא קלה היא עבודת ההנהגה. התנועה העדינה בין נציג לנאמן, בין שליחה למובילה, היא מלאכת מחשבת סבוכה. נדרש תמהיל מיוחד של חוכמה, רגישות, אומץ וצניעות על מנת לקיימה כהלכה. מי ייתן ונצליח.
