נד נד - משיר הנדנדה של ביאליק למהי מדינה יהודית

בדיבור שלי ברשת13 הסברתי מדוע בחרתי את השם "מה למעלה מה למטה" לבלוג הזה, מה עומד מאחורי שיר הנדנדה של ביאליק ואיך כל זה קשור לסוגיות עכשוויות של דת ומדינה, הדתה וחילון. מוזמנים לצפות או לקרוא.

"נד נד נד נד רד עלה עלה ורד"

מי יודע מה השורה הבאה?

שאלתי את השאלה הזו אלפי אנשים במאות הרצאות. בכל חדר נתון תמצאו לפחות שלושה ארבעה ניסוחים שונים לשורה הבאה. למה זה חשוב? כי השורה הבאה היא ציטוט מהמשנה. ביאליק במסווה של שיר ילדים, כותב לנו המבוגרים מניפסט יהודי חילוני הומניסטי קצרצר ומבריק.

המשנה במסכת חגיגה אומרת שיש ארבע שאלות שאסור לשאול אותן: "מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור". ביאליק משיב לשאלות הללו בתשובה חילונית ותשובה הומניסטית.  

"מה למעלה מה למטה? רק אני, אני ואתה!" חילונית. "שנינו שקולים במאזניים בין הארץ לשמיים".  שוויון ערך האדם. התשובה ההומניסטית.

ביאליק מבין שיש מגוון של יהדויות, שהיהדות היא לא רק דת, היהדות היא התרבות שלנו. יש יהדות אורתודוכסית, קונסרבטיבית, רפורמית, מסורתית וכן – יהדות חילונית והומניסטית. 

היהדות היא אוצר של חוכמה ואורחות חיים. במקום לזרוק את היהדות לפח ולפחד מהדתה, ובמקום "לכבד אותה" מרחוק ולהשאיר אותה לרבנים, צריך ללמוד ממנה, ליצור בתוכה וכן - גם לחלוק עליה. היא כתובה בשפה דתית? הגיעה העת לחלן אותה. יש בה שובניזם וגזענות? הגיעה העת להפוך אותה להומניסטית. הגיעה העת להתייחס ליהדות כמו שעם מתייחס לתרבות שלו.

המחלוקת שעולה כל העת לכותרות בין מייצגי חילוניות ליברלית נטולת יהדות, למייצגי יהדות הלכתית נטולת ליברליות כבר ישנה ומשעממת. המחלוקת הפורה והחשובה של דורנו היא בין תפיסות שונות של יהדות. מנוקדת המבט הזו עלינו לגשת לכל המחלוקות בנושא דת ומדינה ולהיאבק לא רק על מהי מדינה דמוקרטית אלא גם על מהי מדינה יהודית.

(דיבור - רשת, 26.7.18 https://www.facebook.com/reshet.tv/videos/10155547803340373/)

תשעה באב: על משפט ללא צדקה ומעצר הרב דב חיון

השבת הסמוכה לתשעה באב קרויה "שבת חזון" וקוראים בה את הפרק הראשון של ספר ישעיהו הנפתח במילים: "חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלָ‍ִם" (ישעיהו א, א). הקוראים בפרק עשויים להיות מופתעים - בית המקדש והפולחן כלל לא מעניינים את אלוהי ישעיהו. גם לא התפילה. 

"לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי... גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ" (שם, יא-טו).

מנחה יכולה להיות מנחת שוא וקטורת יכולה להיות תועבה, גם אם הם נעשים בהתאם לכל כללי הטקס. פולחן הוא רק סמל, טקס, שאמור להניע את הלבבות והמעשים. במידה רבה, כפי שטוען הרמב"ם, הקורבנות ועבודת בית המקדש היו ויתור אלוהי לאופי האלילי של העם, הם ודאי לא העיקר. אנו אבלים על צורת התנהגות אנושית שמביאה לחורבן ולא על בית המקדש עצמו! 

"רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה [...] צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (שם, טז-כז).

די לעושק, צועק הנביא. החליפוהו במשפט וצדקה. כולנו מבינים מדוע "משפט", מערכת חוק השומרת על הוגנות והגינות היא קריטית בבניית חברה, אך מה טמון מאחורי מרכזיות ה"צדקה"?

מסביר הרש"ר: "תחילה יש לעשות משפט, ורק אח"כ - צדקה. ולעולם לא תוכל הצדקה לכפר על עוות המשפט. מי שבאחת ידו גוזל וחומס ובאחת נותן צדקה מרכוש הגזלה והעושק - אין זו אלא תועבת ה'" (שם). משפט הוגן הוא תנאי הכרחי. משפט ללא צדקה עלול ליצור חוקי אי-צדק, חוקי סדום. כזה הוא החוק האוסר על קיומן של חופות הלכתיות מחוץ לרבנות. כזה הוא משפט שעוצר לפנות בוקר רב קונסרבטיבי על שערך חופה. במקרה כזה המשפט משרת את העוול. אוי לנו שראינוכם בכך.

יש גם סכנה אחרת, נחבאת יותר, והיא שללא צדקה גם חוקי צדק יכולים להביא לחורבן. המשפטיזציה של כל מעשה ובחינתו רק בראי החוק הן חלק משורשי הקלקול. "לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה!" זועק רבי יוחנן (תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ל ע"ב). 

הרמב"ם מסביר שצדקה היא "החובות המוטלות עליך כלפי זולתך בגלל מידת אופי טובה" (מורה נבוכים, חלק ג, פרק נ"ג). הצדקה אינה רשות, היא חובה מוסרית. היא נובעת מהדרישה הבסיסית להיות בעלי מידת אופי טובה. הרש"ר הירש מגדיר צדקה במילים: "תביעת החסד המוטלת על האדם כחובה" (מופיע בפרשנותו לבראשית י"ח). יש שני סוגי חסדים - חסד המבטא עשיית טוב שמעבר לחובה, וחסד המוטל על האדם כחובה ממש. לא מדובר בחובה הנובעת ממשהו שעשיתי, מחוזה מסוים או אפילו מהגינות, אלא ממוסר של אהבה ועשיית טוב. אנו מהלכים בעולם עם חובות הצדקה מעצם היותנו בני אדם.

דוגמא עכשווית לכך היא הטענה שבעסקים הרווח צריך להיות השיקול היחיד או המכריע. אחרי שעות העבודה ניתן צדקה. זה חוקי, אך נטול אנושיות. "במשטר של מידת סדום, בו אין זכות לאדם אלא לפי עבודתו ולא לפי צרכיו, שם בזים לעני ולאביון... אכן, טול מן המשפט את הצדקה - ונטלת ממנו את הזיק האנושי, והפכת אותו לאכזרי" (הרש"ר הירש, שם).

לא על חורבן מבנה ובו פולחן וקורבנות אנו אבלים, לא לתקומת המבנה אנו מייחלים. בבניין ציון, זאת אומרת בחברה שבמרכזה משפט וצדקה עם זיק אנושי, חברה שלא מעלה על דעתה לעצור רב ב''אשמת'' עריכת חופה, ננוחם.