למה פסח?

מה רעיון העומק שעומד מאחורי חג הפסח? מדוע "אפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים"?

אם נעקוב אחר כל המצוות בתורה שבסופן מופיעה ההנמקה: "כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" או לחילופין "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ...", נגלה שכולן מצוות חברתיות הבאות לדאוג למוחלשי החברה ובעיקר לגר, ליתום ולאלמנה, שסימלו בימים ההם את האנשים שאין מי שידאג להם. כך למשל, המצווה לנהוג כלפי הזרים באהבה ולתת להם אוכל ומלבוש, כך המצווה להשאיר זיתים וענבים הנופלים לאדמה בשעת קטיפתם על מנת שיאספו אותם העניים, כך המצווה לוודא שגם "עבדך ואמתך והגר אשר בשעריך" נחים כמוך ביום השבת ועוד.

חג הפסח אמור להחיות את זיכרון סיפור יציאת מצרים בתוכנו על מנת שנפתח מדיניות של צדק ויחס של חמלה כלפי החלשים בחברה. סימני החג הם למעשה אביזרים תיאטרליים שאמורים למנוע שכחה, שגורמים לילדים לשאול שאלות ומסייעים לכולנו להעמיק את הבנת הסיפור. המצה, המרור, הכרפס וכל קערת הסדר הם אמצעים טקסיים לשם העמקת והחייאת הזיכרון הלאומי, עד כדי שנצליח בכל דור ודור לראות את עצמנו כאילו אנחנו יצאנו ממצרים. מנהגים רבים התפתחו בהקשר זה. כך למשל בליל הסדר אצל חמי, יוצא סוריה, נוהגים לקחת מטפחת המסמלת שק וכל סועד וסועדת מניחים אותה בתורם על הכתף וכולם שואלים אותו/ה: "מאין באת"? והתשובה שעל הסועד לענות: "ממצרים". ואז שואלים כולם "ולאן אתה הולך?", והתשובה כמובן: "לירושלים".

האם זה מצליח? האם הסיפור השגור על פינו מאיר את עינינו ופותח את ליבנו? אינני בטוח.

החודש עסקו רבים בסדרה "סאלח פה זה ארץ ישראל" שיצר בוגר קולות דוד דרעי. ישנן ביקורות חשובות על הסדרה, אך אין ויכוח שהיא יצרה דיון חשוב על היחס לעולים מצפון אפריקה בראשית ימי המדינה, עולים שהמערכת ראתה כחלשים ביותר. במקביל משודרת כעת בערוץ 8 סדרה תיעודית של אורי רוזנווקס העוסקת בתולדות המחאה בישראל. הסדרה, המורכבת כולה מקטעי ארכיון בלבד, מחזירה לתודעה מאבקים חברתיים מהפנתרים השחורים בשנות ה- 70 ועד להפגנת המיליון של קיץ 2011 בצד עיסוק במאבקים מדיניים ופוליטיים שקצרו בסופו של דבר את מירב ההצלחות והתקציבים.  שתי הסדרות ממחישות כמה רחוק החזון של הקמת חברה שבליבה הדאגה לחלש ולזר מהמציאות הישראלית. 

יחד עם זאת, ישראל 2018 מוצפת בעמותות, ארגוני חברה אזרחית, מתנדבים ואנשים נפלאים שמקדישים זמן רב בחייהם למען האחר והאחרת, למען המוחלש והמוחלשת. מאז החלטת הממשלה על גירוש הגרים אשר בשערינו, משתתפים עשרות אלפי אנשים בניסיונות למצוא פתרונות אנושיים יותר למצב הסבוך והמאתגר שנוצר פה. רבים זוכרים שגרים ועבדים היינו בארץ מצרים ושכעת עלינו לדאוג למי שהינם גרים ועבדים.

דומני שסוגיית היחס לחלש, לזר ולעני אינה מתמצה ביחס לאחר אלא נוגעת ביחס לעצמנו. בכל אחד מאתנו יש חולשות, כל אחת מאתנו חשה לעיתים זרה וכל אחד מאתנו עני בדברים אחרים. האם אנו יודעים לקבל באהבה וחמלה את עצמנו? במובנים רבים בכל דור ודור אנחנו אכן יוצאים ממצרים, אלא שלכל אחת ואחד יש את המצרים הפרטי שלו, את מה שהוא משועבד לו. האם אנו מכירים את המצרים שלנו? האם נצליח לצאת ממנה?

אני מאחל לכולנו שנדע בחג הפסח הזה להחיות את סיפור יציאת מצרים ואת המצוות החברתיות המגיעות בעקבותיו באופן שיפתח את הלבבות ויסייע לכולנו לגלות רגישות רבה יותר לאחרים ולעצמנו. 

חג שמח.

(עלון קולות, ערב חג הפסח, תשע"ח)

למאמרים נוספים העוסקים בחג הפסח הקליקו כאן

פמיניזם גברי

[לרגל יום האשה הבינ"ל ופרשת ויקהל-פקודי - ]

אני פמיניסט. אני פועל במשך שנים במגוון דרכים להפסקת העוול ההיסטורי של שליטת הגברים בנשים, וליצירה של מרחב צמיחה משותף, שוויוני ובטוח. אני פמיניסט יהודי. זה אומר שאני חש אחריות גדולה על ההתמודדות עם היחס המפלה כלפי נשים במקורותינו. אומנם, המקורות האמורים נכתבו לפני פרוץ המהפכה הפמיניסטית, אך מאחר ויש להם השפעה על דורנו חובה להתמודד עימם.

מעניין שדווקא בהליך הכנת המשכן, בית האלוהים המוקם בסוף ספר שמות, ניתן לראות ניצנים של מרחב משותף וכמעט שוויוני והכרה בחוכמת ליבן של נשים: "וְכָל־אִשָּׁה חַכְמַת־לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ... וְכָל־הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת־הָעִזִּים" (שמות לה, כה-כו).

לצערי חלק מחכמי ישראל עשו שימוש לרעה בפסוקים אלה כדי להדיר נשים מלימוד תורה ולטעון ש"אין חוכמה לאשה אלא בפלך", אבל הטקסט בפרשה דווקא ממשיך לפסוק השוויוני: "כָּל־אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל־הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת בְּיַד־מֹשֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַיהֹוָה" (שם, כט).

אני יודע ומבין שמדובר בהיאחזות בכמה פסוקים מנחמים, ושמקורות היהדות מבוססים על חלוקת תפקידים מגדרית מפלה. את הפמיניזם לא ניתן לבסס על התורה. יחד עם זאת, משימת הדור אשר שותפים לה רבות ורבים, היא להמשיך את הפרויקט הגדול של התורה שבעל פה, את מפעל הפרשנות האינסופי של העם היהודי, ולהציע פרשנויות מחודשות לטקסט הכתוב. לראשונה בהיסטוריה, זהו מפעל ששותפים בו נשים וגברים, חכמות וחכמי לב, כאחד. עשייה זו אינה מסתפקת בלימוד תורה ופרשנויות מחודשות. אנו מחדשים את טקסי החיים, את המנהגים, את התפילות ואפילו את השפה עצמה, באופנים שייצרו תרבות יהודית הנובעת משיתוף שוויוני בין המגדרים. כפי ששמעתי מהרב אלעזר אהרונסון בשיעור שהעברנו יחד: "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך" זה עונש, והנה האנושות מסיימת לרצות את העונש.

בין השותפים למפעל התחדשות חשוב זה יש לא פעם מתחים מסוגים שונים- עד היכן מותר לחדש, האם יש להקים חברה שבה גברים ונשים עושים את אותו הדבר או שמהות הפמיניזם היא ביכולת למצות את השוני המגדרי ועוד. אחד המתחים הקשים יותר, דווקא בתוך העשייה הפמיניסטית, הוא המתח המגדרי. האם כאשר גברים פמיניסטים מביעים את דעתם ופועלים למען מה שהם מאמינים בו בנוגע לפמיניזם, הם באופן פרדוכסלי הופכים (שוב) לגברים המבקשים לשלוט באופן שבו נשים חושבות ופועלות?

בעיית עומק זו קיימת בכל מאבק חברתי ששותפים בו הציבור המדוכא ואחרים. באיזו מידה ובאיזה אופנים נכון שהשותף למאבק יביע את דעתו ויפעל? יש הפועלות להשתיק את הגברים הפמיניסטים. אתה רוצה להשתתף בפעילות שאנחנו מארגנות? לחתום על עצומה שיזמנו? בשמחה. אבל אל תארגן, אל תיזום, אל תביע דעה בשעה שאנו מתווכחות וכמובן אל תבקר.

אני חושב שיש גם כאב אותנטי וגם טענה משמעותית בתפיסה זו, אבל אינני מסכים לה. נדרשת רגישות-יתר מגברים פמיניסטים, אך לא שתיקה. התבטאויות כמו של השר אקוניס בדבר התבכיינות הן חסרות כל רגישות ומשלבות לצערי אטימות ואי הבנה. צריך שנהיה צנועים, אך אסור שנהיה צופים מן החוץ נטולי קול. את המשכן החדש צריך לבנות יחד בחוכמת לב עדינה. הפמיניזם אינו נושא לנשים בלבד ואין לצפות שגברים יהיו שותפים-אילמים בתוכו. זוהי המהפכה החברתית המשפיעה והחשובה ביותר באנושות אי פעם והיא משנה את חיי כולם.

לרגל יום האשה אני רוצה לברך אותנו הגברים הפמיניסטים, שנדע להציע, לפעול, לנקוט עמדה ולבקר, אך הכל ברגישות ובצניעות הנדרשת מצד מי שהינו בעל-כורחו חלק מהמגדר הפוגע ובעל הכוח. ואתם- הגברים הלא-פמיניסטים- מוזמנים להצטרף למהפכה.

[פורסם בעלון קולות, 8.3.17]

[הקליקו למאמרים נוספים על פרשיות ויקהל פקודי]