אחרי הניצחון במלחמות שבעבר הירדן המזרחי, רגע לפני שעוברים את הירדן ומתחילים להילחם מחדש, מבקשים בני ראובן ובני גד מההנהגה: "(ד) הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה יהוה לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה: (ה) וַיֹּאמְרוּ אִם־מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל־תַּעֲבִרֵנוּ אֶת־הַיַּרְדֵּן". הם לא רוצים לעבור את הירדן. טוב להם באדמות שכבר נכבשו. משה משיב בחדות: "(ו) הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?! (ז) וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת־לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־נָתַן לָהֶם יהוה?" (במדבר פרק לב).
תשובתו של משה כוללת למעשה שני טיעונים מוסריים. הטיעון הראשון הוא טענת השוויון בנטל המוכרת לנו. בשפתו של הרש"ר הירש: "כמוכם גם אחיכם היו רוצים לבוא אל המנוחה ואל הנחלה. אך המלחמה היא הכרח, היא הגיעה אלינו, ואחיכם נאלצים להיכנס לתיגר - ואתם תשתמטו מן החובה?!". זה מעשה שלא יעלה על הדעת מבחינת משה.
הטיעון השני יכול לאתגר את הליברלים מבינינו. משה טוען: להכרעה שלכם לא להצטרף עשויה להיות השפעה פסיכולוגית קשה על שאר העם. הם עלולים להבין שאתם חוששים מהמלחמה ובעקבות כך לסרב בעצמם לעבור את הירדן. אתם מהווים דוגמא אישית ועליכם לקחת זאת בחשבון בהחלטותיכם.
החשיבה הליברלית מבקשת להרחיב ולהעצים ככל הניתן את החופש של כל אחד מאתנו, יחידים וקהילות, לחשוב ולעשות כרצונו (כל עוד לא מדובר באלימות או שלילת החופש של הזולת). הגות חשובה זו מבקשת לרסן גם את כוחו של השלטון, ולמנוע ממנו להתערב בחיי הפרט בכלל ולפגוע בחייו, חירותו וקניינו בפרט. יתכן ואתה לא אוהב את מה שאני עושה, אבל זכותי לעשות זאת. אסור לך לכפות עלי את רצונך גם אם יש לך את הכוח לעשות זאת, אפילו אם אתה ראש הממשלה.
משה מאתגר את התפיסה הזו. הוא דורש מאתנו לא לעצור במילה "זכותי" ולקחת אחריות מלאה על הכרעותינו ועל ההשלכות של הכרעות אלו. הדברים מזכירים נקודה יסודית בפילוסופיה הקיומית של סארטר. במאמרו "האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם" טוען סארטר שכאשר אדם בוחר בדבר מה, הרי הוא כאילו מודיע לכל הציבור- כך צריך לבחור! "כל הפעולות שאדם עשוי לנקוט כדי לעצב את דמותו, כפי שהוא היה רוצה לראותה, יוצרות מניה וביה דמות אדם שהוא מאמין בחיוניותה. העדפת דבר אחד על משנהו מכוננת את ערך הדבר שבו בחרנו... לכן אחריותנו גדולה משחשבנו, כי היא מערבת את האנושות כולה... אני אחראי, אפוא, לעצמי וגם לאנושות ואני יוצר תדמית מסוימת של אדם אשר ברצוני להעניקה לכלל האדם. בעיצוב דמותי- אני מעצב את דמות האדם" (שם, עמ' 15-16).
בני ראובן וגד צריכים לקחת בחשבון שכאשר הם מכריעים להישאר בצידו האחד של הירדן ולא להצטרף לאחיהם, הם למעשה אומרים שבסיטואציה הזו כך ראוי, או לכל הפחות זה בסדר לנהוג כך. על זה קובל משה. הדברים לא סותרים את הליברליזם אלא יוצרים חשיבה מורכבת יותר אשר מניחה את זכויות הפרט והקהילה כקומה ראשונה, אך דורשת מהפרט והקהילה לקחת אחריות על מעשיהם כמעצבי חברה כקומה נוספת.
זכותו של כל אחת ואחד מאתנו לחיות על פי דרכו, אבל אסור לנו להתעלם מההשלכות של חיינו על הזולת, ומהאמירה המוסרית העומדת מאחורי כל הכרעה והכרעה שלנו. עלי להדגיש- אינני מתכוון לשיח של התחשבות מנומסת, של הימנעות מפגיעה ברגשות הזולת (בשיח שכזה נדמה תמיד שערכיי ורגשותיי לא נחשבים). אני טוען ש-"זכותי" זה טיעון מספיק על מנת למנוע כפיה, אך זה לא טיעון מוסרי המצדיק את מעשיי. עלי לשאול את עצמי- האם אני שלם עם ההחלטה בהקשריה החברתיים? האם אני עומד מאחורי ההשלכות של מעשי ולוקח עליהם אחריות? האם אני מהווה כרגע דוגמא אישית ואני יכול לעמוד מאחורי דוגמא זו?
בני ראובן וגד משתכנעים מהטיעון ומוצאים פשרה יפה. הם יצטרפו לאחיהם, יעברו איתם את הירדן, יילחמו איתם במידת הצורך, אך לבסוף יוכלו לממש את זכותם לחזור לאדמות שבצידו השני של הירדן ולחיות שם. וכיצד נוהגים בני גד וראובן כיום? שבת שלום.
(עלון קולות, 28.7.16)
