בפרשת השבוע מגיע יצחק לגיל ארבעים ומתחתן עם רבקה. לאחר עשרים שנות עקרות זוכים השניים להולדת התאומים עשו ויעקב. כאשר גדלים הנערים מסתבר שהם אנשים עם נטיות ומעשים שונים מאוד זה מזה. האחד הופך ל-"אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה" והשני ל-"אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים". כולנו מכירים את המשך הסיפור ויודעים שבמסורת היהודית הפך עשו לסמל בעייתי של חיי חומר וכוח, ואילו יעקב הפך לאבי האומה ולסמל של חיי רוח. השניים לא רק נפרדו באופיים, אלא התפצלו לשני כוחות הפועלים זה בניגוד לזה במקום זה עם זה. כזכור, יעקב מפתה את עשו למכור לו את הבכורה, מרמה את אביו כדי לקבל את הברכה שיועדה לעשו ולבסוף בורח מעשו המבקש להרוג אותו. סיפור עצוב מעט על התאומים הראשונים בתורה. האם זה יכול היה להיות אחרת?
אני פוגש את סיפורם של עשו ויעקב ממקום מאוד אישי. פרשת תולדות היא פרשת בר המצווה שלי, הגעתי בימים אלה גם אני לגיל ארבעים, ולפני אחד עשר חודשים אף לרעייתי ולי נולדו תאומים. כמי שסיפור עשו ויעקב מלווה אותו ומטריד אותו מבר המצווה, התרגשתי לקרוא היום לראשונה את פרשנותו של הרש"ר הירש לפסוק בו מתחילה ההיפרדות בין השניים. ברשותכם, בשל חשיבות ויופי הדברים האמיצים והנבונים שכתב הרש"ר, אקדיש את עיקר המקום לפרשנות זו ואביא את הדברים כמעט במלואם.
הדברים הנפלאים האלה נכונים לטעמי לא רק בחינוך. חברה חפצת חיים המבקשת להיות יציבה ולשרוד, חייבת לחוקק לעצמה מסכת של חוקים אחידים וכללי התנהגות בסיסיים. יחד עם זאת, חברה ששורה בה הברכה, בניגוד לחברה שבה אח גונב את ברכת אחיו, יודעת בצד האחידות לראות את המיוחדות, בצד היחד לראות את הייחודי, ופוגשת פניו של אדם על כל המיוחד שבהם.
זו משימת חיים. לבנות חברה שהמנגנונים שבה יודעים לראות בני אדם. חברה שמערכת החינוך שלה מצליחה לחנוך לנער על פי דרכו. חברה שמנהלי ארגונים בתוכה רואים את פני העובד/ת וגם להפך. לטעמי יסוד חיים זה עובר כחוט השני בשורה של אגדות והלכות בספרות חז"ל שלא אוכל להרחיב עליהם במאמר פרשת שבוע קצר. לראות מי את, לראות מי אתה, לראות מי אני, ולהתייחס לזה באהבה. אם כך בחברה אז כמובן שכך בתוך הבית, בחינוך הילדים, אפילו אם הם תאומים ונראים כה דומים זה לזה. ביום הולדתי הארבעים אני מרשה לעצמי לאחל לרעייתי ולי שנעמוד במשימה הזו עם ילדינו הזאטוטים ולכולנו שנדע לקחת חלק בבנייתה של חברה מבורכת מעין זו.
אני פוגש את סיפורם של עשו ויעקב ממקום מאוד אישי. פרשת תולדות היא פרשת בר המצווה שלי, הגעתי בימים אלה גם אני לגיל ארבעים, ולפני אחד עשר חודשים אף לרעייתי ולי נולדו תאומים. כמי שסיפור עשו ויעקב מלווה אותו ומטריד אותו מבר המצווה, התרגשתי לקרוא היום לראשונה את פרשנותו של הרש"ר הירש לפסוק בו מתחילה ההיפרדות בין השניים. ברשותכם, בשל חשיבות ויופי הדברים האמיצים והנבונים שכתב הרש"ר, אקדיש את עיקר המקום לפרשנות זו ואביא את הדברים כמעט במלואם.
"וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים".
כותב הרש"ר - "בשום מקום לא נמנעו חכמינו מלגלות חולשות ושגיאות, קטנות כגדולות, במעשי אבותינו הגדולים; ודוקא על - ידי כך הגדילו תורה, והאדירו את לקחה לדורות. אף כאן, הערה אחת שלהם מרמזת לנו, כי הניגוד העמוק שבין נכדי אברהם מקורו העיקרי היה - לא רק בתכונותיהם - אלא גם בחינוכם הלקוי. כל עוד היו קטנים, לא שמו לב להבדלי נטיותיהם הנסתרות, תורה אחת וחינוך אחד העניקו לשניהם, ושכחו כלל גדול בחינוך: "חנך לנער על פי דרכו" וגו' (משלי כב, ו). יש לכוון את החניך בהתאם לדרכו המיוחדת לו בעתיד, ההולמת את התכונות והנטיות הרדומות בעמקי נפשו, וכך לחנך אותו לקראת המטרה הטהורה, האנושית והיהודית כאחת. התפקיד היהודי הגדול אחד ויחיד בעיקרו, אך דרכי הגשמתו רבות ורבגוניות, כריבוי תכונות האדם, וכרבגוניות דרכי חייהם.
[...] ברית ה' הכרותה עם אברהם, חפצה באומה בריאה, שלמה ורעננה; מטרתה לבנות חיי - עם שלמים על כל צורותיהם הרבגוניות, על - מנת לכוון אותם אל התפקיד הגדול האחד: לשמור דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. הכוח והאומץ, לא פחות מהמחשבה והרגש, ימצאו שם את גיבוריהם העובדים לה', ובמקצועות שונים יקיימו כולם את התפקיד הגדול של הכלל.
דוקא משום כך - "חנוך לנער על פי דרכו", חנכהו למטרה הגדולה האחת על פי דרכו המיוחדת לו, בהתאם לעתיד הצפוי לו מנטיותיו. המושיב את יעקב ועשו על ספסל לימודים אחד, ובאותם הרגלי החיים מחנך אותם כאחד לחיי לימוד ומחשבה, - מובטח לו שאת האחד מהם הוא מקלקל. יעקב ישאב ממעיין החכמה בחפץ גובר והולך, ואילו עשו רק יצפה ליום, בו ישליך מאחורי גבו את הספרים הישנים, ויחד אתם תעודת חיים גדולה, שהכיר אותה רק באופן חד - צדדי, ובדרך שמעצם טבעו הוא סולד בה.
אילו העמיקו יצחק ורבקה לחדור לנפש עשו, אילו הקדימו לשאול את עצמם, היאך יכולים גם האומץ, הכוח והגמישות הרדומים בנפש עשו - היאך יכולים כל אלה להטות שכם לעבודת ה', כי אז "הגיבור" שלעתיד לא היה הופך ל"גיבור ציד", אלא ל"גיבור לפני ה'" באמת. יעקב ועשו, על כל נטיותיהם השונות, היו נשארים אחים תאומים ברוחם ובדרך חייהם; עוד מראשית היתה חרבו של עשו כורתת ברית עם רוחו של יעקב; ומי יודע איזה שינוי היה צפוי לקורות הימים על ידי כך. אך לא כן היה: "ויגדלו הנערים", רק משגדלו הנערים והיו לגברים, הופתעו הכל לראות, כי אלה אשר מרחם אחד יצאו, ויחד נתגדלו, נתחנכו ולמדו, היו כה שונים בטבעם ומנוגדים במעשיהם".
הדברים הנפלאים האלה נכונים לטעמי לא רק בחינוך. חברה חפצת חיים המבקשת להיות יציבה ולשרוד, חייבת לחוקק לעצמה מסכת של חוקים אחידים וכללי התנהגות בסיסיים. יחד עם זאת, חברה ששורה בה הברכה, בניגוד לחברה שבה אח גונב את ברכת אחיו, יודעת בצד האחידות לראות את המיוחדות, בצד היחד לראות את הייחודי, ופוגשת פניו של אדם על כל המיוחד שבהם.
זו משימת חיים. לבנות חברה שהמנגנונים שבה יודעים לראות בני אדם. חברה שמערכת החינוך שלה מצליחה לחנוך לנער על פי דרכו. חברה שמנהלי ארגונים בתוכה רואים את פני העובד/ת וגם להפך. לטעמי יסוד חיים זה עובר כחוט השני בשורה של אגדות והלכות בספרות חז"ל שלא אוכל להרחיב עליהם במאמר פרשת שבוע קצר. לראות מי את, לראות מי אתה, לראות מי אני, ולהתייחס לזה באהבה. אם כך בחברה אז כמובן שכך בתוך הבית, בחינוך הילדים, אפילו אם הם תאומים ונראים כה דומים זה לזה. ביום הולדתי הארבעים אני מרשה לעצמי לאחל לרעייתי ולי שנעמוד במשימה הזו עם ילדינו הזאטוטים ולכולנו שנדע לקחת חלק בבנייתה של חברה מבורכת מעין זו.
[המאמר פורסם בעלון קולות, 11.11.2015]
