יום ראשון, 23 באוגוסט 2015

כולנו (כמעט) צורכים זנות

השתתפתי אתמול בעצרת לזכרה של ג'סיקה, אשה שעסקה בזנות והתאבדה בתליה בחדר שבו מעל עשרה גברים, לעיתים מעל עשרים, חדרו אליה כל לילה. העצרת הזכירה לי את כל "הנתונים" האיומים והמציאות הנוראית שאני יודע עליה מזה שנים. 

נשים העוסקות בזנות יסיימו את חייהם בממוצע סביב גיל 40-45. חלק גדול מהן הגיעו לזנות ממצוקה קשה מאוד ופעמים רבות היו נפגעות של תקיפות מיניות חמורות בילדותן. ברוב הגדול של המקרים המציאות של הזנות היא איומה. היא כוללת מאות זרים שחודרים אליך. היא כוללת הריסה הדרגתית של הגוף והנפש. היא כוללת אחוז מסוים של "לקוחות" שיעברו פתאום לאלימות קשה (כאילו עצם החדירה העשירית בתוך כמה שעות אינה מציאות אלימה דיה). היא כוללת פעמים רבות איומים וסחיטות מצד הסרסורים (כולל מצבים שדה פקטו מכריחים אותך לעסוק בזנות, במילים אחרות- אונס). בשיחות שקיימתי עם נשים המנסות לצאת ממעגל הזנות חזר שוב ושוב התיאור של "לקחת משהו מטשטש" לפני כל מפגש עם לקוח. "משהו מטשטש" זה אלכוהול רב או סמים קשים ואכן הזנות ממכרת פעמים רבות לאכלוהות וסמים ומשם הדרך לסוף קצרה. מציאות הזנות כוללת עוד הרבה תיאורי זוועה שאין לי את הכוחות לכתוב וכל זה כשעוד לא הזכרתי זנות של נוער.

כדי להיאבק במציאות הזו יש המון דברים שצריך לעשות. הם קשורים בהעלאת מודעות, באכיפה, בחינוך, ברווחה, בסיוע סוציאלי, במיגור הסרסורים, בבדק בית פנימי בתוך המשטרה שחלק מאנשיה צורכים בעצמם זנות, במאבק בתעשייה שמגלגלת מיליונים רבים, בהקצאת תקציבים גדולים לתוכניות לשיקום נשים שעוסקות בזנות ועוד ועוד. אבל יש עוד משהו שאפשר לעשות, משהו פחות מדובר והכי אפקטיבי – 

לא לצרוך זנות. 

לרובנו הגדול מאוד זה נשמע קל. הרי אנחנו ממילא לא הולכים לזונות ולא מעלים את זה על דעתנו (אגב, האם אנחנו גם משכנעים את החבר מהמילואים לא לעשות זאת? האם אנחנו עוזבים מסיבה אם הוזמנה אליה חשפנית-יצאנית ולאחר מכן מנהלים שיחה קשה עם החבר שארגן אותה?). אבל האמת היא שזה לא קל בכלל. אני מוכן בחוצפתי להמר שהרוב הגדול של קוראי ואף קוראות מילים אלו צורכים זנות. תהיו איתי עוד רגע כשאסביר. 



יש משהו שכמעט לא דיברו עליו בעצרת אתמול- זנות מצולמת. בואו נגיד שאותה אשה שחודרים אליה עשרות פעמים בכמה שעות, שלעיתים מפעילים כלפיה אלימות מעבר לעצם המעשה, שחשופה לאיומים וסחיטות ואלימות של סרסורים, שחייה במציאות של גיהנום- גם מצולמת. בין שימוש לשימוש, בין התעללות להתעללות, מקלחים ומאפרים אותה והיא נראית מעולה ואז מצלמים אותה. עשרות "טייקים". האם זה משפר את המצב?

פורנוגרפיה היא זנות מצולמת ואחוזים גבוהים מאוד מאלה שקוראים עכשיו את המילים הללו (יותר גברים אך כמובן גם נשים) לוקחים חלק בתעשייה הזו כצרכנים. אנחנו בסה"כ בני אדם ויש לנו יצרים והכל כל כך זמין ורק צריך להקליד מילה וכבר אנחנו רואים סרטון של זנות מצולמת וכמה כוחות צריך כדי לא להקליד את המילה!

אני זוכר את הפעם הראשונה שלי. הייתי בכיתה ח, עוד לא היה אינטרנט, והשכן (המבוגר ממני) בא אלי בחופש, אמר לי לסגור את התריסים והכניס קלטת לוידאו. חלק ממה שראיתי בכלל לא הבנתי. 

רובנו הגדול, אנשי רוח ומורים, אנשי היי טק ומנהלים, אנשי כוח אדם ופקידי ממשלה, רובנו הגדול ללא הבדל דת, גזע ומין צופים בפורנוגרפיה ובכך מפרנסים את המשך תעשיית הזנות המצולמת וההורגת. הפורנוגרפיה משגשגת עם מיליארדי צפיות באינטרנט כל יום. כ 90% מהגברים ומעל שני שליש מהנשים צופים בפורנו. לקח לי שנים לקבל החלטה רצינית שאני מצמצם עד לאפס את הצפייה בפורנוגרפיה. האם יש לנו את הכוחות להפסיק לשתף פעולה עם הזנות המצולמת, זנות שהורגת ומחרבת חיים לא פחות מכל זנות אחרת?

אלו המחשבות שיצאתי עימן מהעצרת הקשה אתמול. הרגשתי חובה לשתף.



סרטון של 'כאן' על הפללת לקוחות זנות



לקריאה נוספת:
הסקר הלאומי על תופעת הזנות בישראל
על פסק דין השולל זכויות יוצרים בפורנו
על הקשר בין סחר בנשים לפורנו [באנגלית]
הבנאליות של הפורנו, רוני גרוס, עוקץ
על הפורנוגרפיה באתר תודעה
ראיון עם שחקנית פורנו לשעבר [באנגלית]
על התערוכה "היא לא כאן" בבלוג של ורד לי בהארץ
על מסיבות רווקים בבוקרשט [פוסט שלי בפייס]

יום שלישי, 18 באוגוסט 2015

לכבד זה לא להתבטל (תגובה להילה קובו)

קראתי שוב ושוב, האזנתי לסרטון, ומסתבר שזו לא פארודיה- הילה קובו מדברת ברצינות בטור דעה אישי בוואלה! על כך שח"כ זנדברג מבצעת "אפליה אופנתית נגד גברים" באופן שבו היא מתלבשת. קובו סבורה שזה לא יאה לזנדברג "לחשוף את הקעקוע שנמצא על הזרוע שלה בפני גברים מסורתיים ודתיים". כך ממש. לחשוף! על הזרוע!

אי שם בנעורי במערכת החינוך הדתי ובבני עקיבא, לימדו אותי שאשה שלובשת כל סוג של בגד ללא שרוול (שיהיה הכי מכובד, ייצוגי ויפה בעולם) נחשבת למתלבשת חשוף ואפילו פרובוקטיבי. היה לי מוזר שמדי פעם אמא שלי הלכה ככה, אבל לא העזתי להעיר לה. לגבי קעקוע אין מה לדבר- קעקוע הוא סמל לזילות. תחת הקודים הפנים-שבטיים האלה הסתכלתי אז על החברה החילונית שאליה נכנסתי, ומעת לעת הייתי מתאכזב או לפחות מתפלא בראותי נשים שאני מכבד הולכות ללא שרוול. למה הן עושות פרובוקציה? אם גיליתי קעקוע על אחת מהן, נחרדתי- איך לא זיהיתי קודם שהיא חיה בפוזה וכל כולה פרובוקציה וזילות?

התבגרתי מעט. התחלתי להבין שהקודים שהכתיבו לי בנעוריי אינם אמת אובייקטיבית, אלא הם האופן שבו תרבות מסוימת מתנהלת. התחלתי להבין שיש בישראל כמה שבטים ובכל אחד מהם יש מגוון של קודים תרבותיים המייחדים את אותו שבט. למדתי שזה שאשה דתיה הולכת עם שרוולים ארוכים, זה לא יותר ערכי אלא פשוט שונה מהאופן שבו מתלבשת אשה חילונית. 

בטור הדעה שלה אמרה קובו שגברים לא יגיעו למקומות העבודה שלהם במכנס קצר וגופיה. אם כך, תהתה קובו, מדוע נשים כן עושות זאת? הדבר דומה לאמירה- גברים לא יגיעו למקום העבודה שלהם עם שמלה, אם כך מדוע אשה עושה כן? היא עושה זאת כי בקודי הלבוש בחברה שלה שמלה היא לבוש ראוי ומכובד לאשה ולא לגבר, וממש כך בקודי הלבוש של השבט החילוני הישראלי לגבי בגד ללא שרוול.

החברה הישראלית חייבת להתחיל לפתח שיח בין-שבטי המבקש להבין ולכבד את הזולת, ולא רק לבטל אותו ולזלזל בו. אנו צריכים זאת כאוויר לנשימה. אם זנדברג מתלבשת לפי הקודים המקובלים בחברה שלה (קודים של קרוב למחצית מהחברה בישראל!) ואינה מוכנה לאפשר לשבט אחר, למגדר אחר, להשקפה אחרת, לכפות עליה לבוש אחר, אין פה כמובן "אפליה" כלפי "אנשים מסורתיים ודתיים". כאשר הנושא הוא לבוש, הרי שלכבד פירושו שכאשר אני נכנס למרחב הפרטי של הזולת, אני משתדל לא לנהוג באופן קיצוני בניגוד למה שחשוב לו. לכבד אינו בשום פנים שכאשר אני נמצא במרחב הפרטי שלי או ברשות הרבים, אתן לשבט אחר להכתיב לי את הקודים שלו.

ביאליק אמר פעם: "אין אני חושב זאת לאסון שעם ישראל מתחלק לשבטים... ככל אשר ירבו אברינו וענפינו כן יגבר כוחנו, ולא הייתי רוצה כלל וכלל שיבטל לא רק אחד מששים, אלא אפילו אחד מאלף מהאומה; להפך, כל אחד יחיה על פי דרכו ועל פי רוחו, וכל ענף ישא את פריו". בל ננסה להפוך את כולנו לשבט אחד שמתנהל לפי התכתיבים של השמרניים או המסורתיים יותר. זה נכון לגבי לבוש כשם שזה נכון לגבי נושאי זהות רבים ובהם זהותנו היהודית. בואו נקבל באהבה את ריבוי השבטים בחברה הישראלית ונבקר זה את זה כשערכים מהותיים ישברו, כשנפגע משמעותית בזולת, כשבאמת שבט אחד יפלה את רעהו ולא כשחברת כנסת מתלבשת בבגד ללא שרוול. 

[וואלה! דעות, 18.8.15]

יום שני, 3 באוגוסט 2015

די להכלת הקיצוני: ובערת הרע מקרבך

קיים קונצנזוס רחב בחברה הישראלית המתנגד למעשי אלימות ורצח שפלים כמו אלה שהתרחשו בחג האהבה. לא די בהסכמה רחבה זו. המשותף למעשי רצח מעין אלה, גם של איסלאמיסטים קיצוניים וגם של יהודיסטים קיצוניים, הוא שדברים חסרי אחריות שאומרים פעם אחר פעם מנהיגים ואנשי דת שאותם רוצחים מעריצים, יוצרים מצב בו הטרוריסטים האלה סבורים שהמעשה שלהם הוא מעשה 'טוב' ו'נכון'. לצערי הרב, לא קיימת עדיין הסכמה רחבה באשר להרחקה ונידוי של אלה שבדבריהם חסרי האחריות יוצרים ומאפשרים את הרצח. 

אל לנו לדרדר את הדיון הזה למחלוקת שמאל וימין. הרוב המוחץ של הימין הישראלי, גם זה המתנחל, גם זה הדתי, דוחה בשאט נפש וזעזוע מעשי עוולה מעין אלה וחש חוסר נוחות גדול לשמע דברי הבל קיצוניים ומסיתים של כמה מבניו הקיצוניים. עלינו לשלב ידיים ולשרטט את גבולות הדיון הלגיטימי.

על פי המסופר בפרק א בספר בראשית, אלוהים ברא את העולם בדיבור. יכול היה ספר בראשית לספר לנו על בריאת עולם הנעשית במלאכת ידיים, כזו שנעשית במחשבה בלבד ועוד אפשרויות שונות כיד הדמיון.  בחירת התורה לתאר בריאה הנעשית בדיבור היא רבת משמעות. מיד לאחר תיאור זה נכתב כי האדם נברא בצלם אלוהים. האדם ניחן בכוח הדיבור וכשם שאלוהים בורא ויוצר בדיבור, כך ניתן לאדם כוח הדיבור לבנות וליצור בו. 

יכולת הדיבור היא "מותר האדם", ביטוי למהותו הגבוהה המאפשרת לו להתפתח ולפתח, לברוא עולמות ולבנותם. דא עקא- מה שיכול לברוא וליצור, יכול גם לפרק ולהרוס. מה שמעניק חיים, יכול גם לקחת אותם. 




שימוש הרסני בכוח הדיבור, כזה הזורע זרעים של שנאה עמוקה, כזה המבקש לשרטט היררכיה גזענית בה אדם מסוים הוא טמא ושפל רק כי הוא נולד לקבוצה כלשהי, כזה המתיר את דמם של חלק מהאוכלוסייה בשם רעיונות לכאורה נעלים, הוא הצעד הראשון לקראת מעשי אלימות קשים. הדברים מתעצמים כאשר מדובר בהנהגה דתית המדברת לכאורה בשם הדת ובשם האלוהים. עלינו להתאחד בקריאה להחרמה והרחקה של דיבור מעין זה מהחברה שלנו.

הרתיעה מהחרמת דברים של איש רוח או רב המייצג לכאורה את התרבות שלנו מובנת. האם נכון להחרים אדם גדול בתורה? את התשובה החדה לשאלה זו מצאתי בתלמוד. מסופר על תלמיד חכם, גדול בתורה, שהיה חשוד בעבירה ורב יהודה התלבט אם לנדות ולהחרים אותו. לבסוף נכתב שם: "אמר רבי יוחנן מאי דכתיב [מהו שכתוב] 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא'? אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו, ואם לאו אל יבקשו תורה מפיו! שמתיה [בעקבות עצה זו- נידה אותו] רב יהודה" (תלמוד בבלי, מועד קטן, יז ע"א). וכך פסק הרמב"ם: "הרב שאינו הולך בדרך טובה--אף על פי שחכם גדול הוא, וכל העם צריכין לו--אין מתלמדין ממנו, עד שיחזור למוטב" (הלכות תלמוד תורה, פרק ד, הלכה ב).

20 שנה אחרי רצח רבין, שנה אחרי שריפת מוחמד אבו ח'דיר וימים ספורים אחרי שריפת התינוק עלי סעד דוואבשה ודקירתה למוות של שירה בנקי, אין לנו יותר אפשרות להתעלם מכוחו של הדיבור. יש להגיד בבירור- מי שמוכן להכיל דיבור גזעני וקיצוני התומך באלימות וברמיסת הזולת, לוקח חלק בהתהוות הרצח הבא. ישיבה המוכנה לתת במה לרבנים המביעים בעקיפין תמיכה במעשים מעין אלה ומחנכים את תלמידיהם לשנאה כזו, צריכה להיסגר. רבנים ומנהיגים שנותנים רוח גבית לטרור יהודי צריכים להיות מנודים על ידי הימין והשמאל הישראלי כאחד. "ובערת הרע מקרבך".