עיקרי משנתו הדתית של ישעיהו ליבוביץ

כמה יסודות מתפיסתו הדתית של ישעיהו ליבוביץ על רגל אחת ***

ידע ורצון – משמעות האמונה באלוהים

בתודעת האדם יש את מה שהאדם יודע ויש את מה שהאדם רוצה בו. ליבוביץ טוען כי הדבר המרכזי באדם הוא שאלה שני דברים נפרדים לגמרי. המדע הוא מה שהאדם יודע או חושב שהוא יודע (כמובן שלעיתים האדם חושב שהוא יודע אבל הוא טועה). יש תחומים נרחבים ששייכים לעולם הידע אבל המין האנושי עוד לא יודע אותם ויש כאלה שהוא גם לעולם לא ידע. 

ערך הוא דבר שהאדם רוצה בו, מוכן לשלם למענו מחיר ודוחה מפניו כל דבר אחר. הוא איננו נובע משום דבר שהאדם יודע ואיננו תלוי בדבר כזה.

עולם הידע כולל מושגים כמו- אמת ושקר, יש, הכרח, הכרת עובדות והסקת מסקנות, הסברה, סיבה, אמצעים. עולם הרצון כולל מושגים כמו טוב ורע, נאה ומגונה, יפה ומכוער, ראוי, חיוב, קבלת הכרעות או החלטות, הבנה, כוונה, טעם, תכלית.

יש ארבעה תחומים שנכנסים תחת עולם הרצייה- תחום המוסר, תחום הפוליטיקה, תחום האמונה ותחום האסתטיקה (אם כי הוא מעט שונה מהשאר מאחר והשיפוט של יפה ומכוער הם לעיתים תוצאה של כוח נפשי שאינו רצון מודע).

מאחר ומה שהאדם יודע ומה שהאדם רוצה הם כאמור נפרדים, ומאחר וערך הוא ביטוי של הרצון ולא של הידע, הרי שערך איננו ניתן להנמקה (במובן של הסבר סיבתי) ואיננו זקוק להנמקה. ערך שייך למושגי הטוב והרע לעיל.

קיומו של אלוהים ומהותו של אלוהים בעולם הידע אינם ניתנים להוכחה והם בגדר תחומים שהאדם לא יודע ואולי לעולם לא ידע. "ההוכחות" לקיומו של אלוהים, מאריסטו ועד דקארט, נדחות כולן (כפי שכבר הוכיח קאנט). למילים "אני מאמין באלוהים" אין פשר בעולם הידע.

ההכרעה לעבוד את אלוהים היא הכרעה ערכית. במילים אחרות- היא שייכת לעולם הרצון, הידע איננו משפיע עליה, היא הכרעה ולא מסקנה, היא ערך. הביטוי "אני מאמין באלוהים" זהה לביטוי "אני מכריע לעבוד את אלוהים". לא ניתן לתת הסבר להכרעה לעבוד את אלוהים, זו איננה מסקנה אלא הכרעה. 

אם בביטוי "הכרת ה' השכלית" הכוונה היא להכרה של אלוהים בעולם הידע, הרי שביטוי זה לא רלבנטי להכרעה הערכית הדתית. אם הכוונה היא ל "הכרת ה'" במובן הרצוני, ההכרה של החיוב לעבוד את אלוהים, הכרה שהינה הכרעה, הרי שהיא מרכזית ביותר.

לאור ההפרדה בין שני עולמות התודעה של האדם, אנו משוחררים לסבור כל שברצוננו בעולם הידע הלא-מוכח ואין חיובי אמונה. כבר הכריע הרמב"ם: "כל סברא מן הסברות שאין בה מעשה מן המעשים שנחלקו בה חכמים לא נאמר בה הלכה כפלוני". 

ליבוביץ מפזר סימני שאלה סביב כמה דברים בעולם הידע שנחשבו על ידי חלקים גדולים בציבור ורבניו כיסודות אמונה. הוא מטיל ספק בהיות אלוהים בורא העולם ("אפשר שמבחינת עומק האמונה דווקא מושג העולם הקדמון נאות יותר") ומסביר את הפסוק הראשון בבראשית בכך שהעולם איננו אלוהים, הוא מטיל ספק בקיומה של השגחה במובן של שכר ועונש ("בעולם כמות שהוא היום אין משיכת חוטים בידי האל ניכרת כלל וכלל"), לא מאמין בביאת המשיח כאירוע שיכול לקרות במציאות חיינו ("המשיח לעולם יבוא, י-ב-ו-א, משיח שבא הוא משיח שקר") ועוד. 

ליבוביץ משתמש בביטויים רבים שהתקבעו כחלק מהמסורת היהודית ומפרשם כחלק מההכרה הרצונית ולא כנתונים עובדתיים. ביטויים מסורתיים כמו "הבורא", "הלכה למשה מסיני", "שכינה דיברה" וכו' מתפרשים בהתאם לעקרונות דלעיל. אמירות כמו "אלוהים אמר למשה" הן מליציות, זאת אומרת הן מבטאות בשפת אדם את הרעיון שדברים אלה הם בעלי תוקף כדברי אלוהים וכמובן אינן באות לתאר מציאות של דיבור אלוהי.

[בוידאו- רינת קליין, יוצרת הסדרה על ליבוביץ, ואנכי בשיחה עם טל גורדון בערוץ הראשון על הגותו]

מקורה וסמכותה של התורה ואופי הדת היהודית

תורה שבע"פ נכתבה בידי בני אדם. זו אמירה מעולם הידע.

האמונה היהודית דורשת מאתנו להכריע (בעולם הרצון) לקבל את סמכותה של תורה שבע"פ ממש כתורה אלוהית. זוהי הכרעה ערכית. במסגרת סמכותה זו קובעת תורה שבע"פ שהתורה שבכתב היא תורה אלוהית. מדובר בהכרעה של עולם הרצון, במילים אחרות- אנו מתייחסים לתורה כתורה אלוהית. לא מדובר בטענה השייכת לעולם הידע ומעידה על מקור התורה אלא להכרה רצונית-ערכית. אני מכיר בתורה כאלוהית בלי לטעון בזה דבר לגבי מקור התורה במובן האונטולוגי-עובדתי.

כאמור, את הביטויים השונים במסורת היהודית בנוגע לתורה וסמכותה יש להבין בדרך זו. דוגמא: הביטוי הידוע "הלכה למשה בסיני" - סיני הוא הסמל של הסמכות של התורה ושל הפסיקה, סמכות שהיא כמובן הכרעה ערכית ולא קשורה לעולם הידע. זוהי סמכות לפסוק מלכתחילה. כמובן שכאשר נאמר הביטוי "הלכה למשה בסיני" אין הכוונה למעמד פיסי שהתרחש במקום ששמו סיני ובו אדם בשם משה קיבל סמכות מ "מישהו" לא-נודע הקרוי "אלוהים". מדובר במעמד הכרתי-ערכי. [אגב- כבר חז"ל תהו על משמעות הביטוי. בגמרא מופיעה אגדה על משה שמגיע לבית המדרש של רבי עקיבא ולא מבין על מה מדובר ואז רבי עקיבא אומר להם שזו "הלכה למשה בסיני"...].

היהדות היא דת תובעת המטילה על האדם חובות ואיסורים במגמה לעבוד את ה' מאחר ואותו ראוי לעבוד. עבודת ה' היא עבודתו דרך ההלכה כפי שמתקבלת על ידי ציבור שומרי ההלכה הרוצים לעבוד את ה'. עבודת ה' לשמה, העבודה הראויה ביותר, היא עבודתו דרך ההלכה מתוך כוונה לעבוד אותו ולא מתוך כוונות אחרות כגון כבוד, שכר, נוחות, הנאה וכד'.

במצבים שההלכה חשבה עליהם- אין לקרב את ההלכה למציאות על ידי שינוי הלכה מאחר ואז אנו עובדים את האדם/המציאות ולא את אלוהים. במובן זה דווקא בזרותן של המצוות טמון כוחן- כאשר אני מתגבר על עצמי על מנת לקיים דבר שזר לי אני ממחיש במעשיי שאני עובד את ה' ולא את עצמי. עבודה שלא לשמה גובלת בעבודה זרה מאחר ובעבודה זרה אני מקדש דבר שאיננו אלוהים ועובד אותו.

במצבים חדשים שההלכה לא חשבה עליהם- יש לחוקק הלכה חדשה מתוך כוונה לעבוד את ה'. בהקשר הישראלי יש לדבר משמעות מרחיקת לכת – ההלכה אליבא דליבוביץ לא חשבה על סיטואציה של ריבונות יהודית בעולם שאינו גאול ולכן יש לחוקק שורת הלכות חדשות למציאות זו. כמו כן, ההלכה לא חשבה על סיטואציה של אשה שהינה משכילה, אשת קרירה, מנהיגה וכד' ולכן יש לחוקק מחדש את ההלכות בנוגע למעמד האשה.

ואידך זיל גמור.

[לסדרת פרקים על הגותו של ליבוביץ בפודקאסט 'קולות של רוח' הקליקו כאן. הפרק הראשון והשני עוסקים בנושאים אלה]

לשמיעת תוכנית רדיו בה נתי קופפר ואנכי משוחחים על משנתו של ישעיהו ליבוביץ ואף מבקרים אותה הקליקו כאן
---------------------------------------------------

*** הערות ותוספות - 

בלינק הזה תוכלו למצוא דיון ער על הדברים שכתבתי כאן. אני ממליץ במיוחד (ואולי רק...) על ההערות של נתי ( Nati Kupfer) וכמובן אשמח שגם תקראו את תגובותיי אליו.

באופן כללי ראשיתו של פוסט זה בקבוצה העוסקת בהגותו של ליבוביץ בפייסבוק אשר התנהל בה דיון סוער על משנתו הדתית, אמונותיו והדומה והשונה בין משנתו למשנת הרמב"ם. במהלך הדיון חשתי לעיתים שמתקיימת "מלחמת ציטוטים" שפעמים רבות מוצאים מהקשרם בהגותו הכוללת של ליבוביץ, ולפיכך מובנים לא נכון לטעמי. בעקבות זאת ראיתי לנכון לנסות להעלות על הכתב בצורה מתומצתת ונגישה מעין תקציר, מבואון על רגל אחת, של עיקרי משנתו הדתית. הדברים כתובים בתמצות רב ויכולים לעשות סדר למי שמכיר מעט את משנתו אך סביר שלא יספיקו למי שלא מצוי בה כלל. לאור זאת, לא מדובר בפוסט רגיל בבלוג שבו אני מחווה דעה על הדברים שאני מביא, אלא רק בניסיון להביא את עיקרי השיטה.

למבקשים להרחיב- ללימוד ראשוני של תפיסתו של ליבוביץ בנושא "ידע ורצון" מומלצים במיוחד ספרו הקצר "שיחות על מדע וערכים" וכ 20 דק' בנושא בתוך הסרט "יתגבר". ללימוד ראשוני של תפיסת המצוות והדת היהודית מומלצים במיוחד מאמרו "מצוות מעשיות" מהספר "יהדות עם יהודי ומדינת ישראל" והפרקים הרלבנטיים בספר "על עולם ומלואו". חלק ממקורות אלה ומקורות נוספים ניתן למצוא באתר המצוין של עמותת לשמה.

כמובן מוזמנים גם לשאול כאן שאלות ולהעיר הערות.

לשנות את טקסי הזכרון

תלמיד-חבר שלי כתב לי על הקושי שלו עם כך שטקסי הלוויה של הנופלים הם כל כך דתיים. מה לנו כי נלין שמפקד חטיבה מעז לכתוב ללוחמיו שהם יוצאים לקרב כנגד אויב המנאץ שם אלוהים וכד' אם כולנו מקבלים כמובן מאליו שכך נראה טקס לוויה של נופל חילוני אתאיסט?

דבריו הזכירו לי מאמר קצר שפרסמתי לפני שנתיים במאקו לכבוד פרשת אחרי מות קדושים ולקראת יום הזכרון לחללי מערכות ישראל. אני תוהה אם הדברים שנכתבתו לגבי טקסי הזיכרון לא נכונים גם לגבי לוויות הנופלים בתוספת התאמה לפי צורכי ודרישות המשפחה. להלן המאמר -

אחרי שענבל נהרגה הגעתי לראשונה לטקס ממלכתי בבית עלמין צבאי. על הבמה היו רק גברים ומחצית מתכני הטקס היו תפילות. לרגע לא הבנתי אם אני בטקס זיכרון לנופלים, או שנקלעתי בטעות לבית כנסת. אחרי הצפירה הושמעה תפילה לנשמות הנופלים, אחריה קדיש ולאחר מכן תפילת אל מלא רחמים. את כל התפילות נשאו כמובן גברים מזוקנים חובשי כיפות. חשתי ניכור וזרות. מדינת ישראל בחרה להתעלם מהחילוניות, הפלורליזם והפמיניזם שלנו ביום הקשה הזה ולכפות עלינו טקס זיכרון דתי אורתודוכסי.

יש יהודו נאצים?

ימים ספורים לאחר פרוץ מלחמת שלום הגליל דיבר ישעיהו ליבוביץ לראשונה על "יהודונאציזציה של העם בישראל", ועם השנים הרחיב את השימוש בביטוי זה לתיאור מדיניות ישראל בשטחים הכבושים וכנגד אישור בג"צ להשתמש ב "לחץ פיסי מתון" בחקירות מסוימות.
ליבוביץ לא השווה את התנהלות ראשי המדינה והצבא להתנהלות הנאצים בשואה, אלא להתנהלותם טרם השואה. "אנחנו לא הקמנו – ולא נקים – מחנות השמדה, אבל המנטאליות המאפשרת את הקמתם, קיימת גם אצלנו", אמר לששר בשנות השמונים. "כשהאומה ועוצמתה הממלכתית נעשים ערכים עליונים, אין עוד מעצורים למעשי האדם. מנטאליות זו רווחת גם בקרבנו. אנחנו כבר נוהגים בשטחי כיבושינו בגדה, ברצועה ובלבנון כפי שנהגו הנאצים בצ'כוסלובקיה ובמערב. לא הקימונו מחנות השמדה כמעשיהם במזרח, אבל מה נורא הדבר שאנו נאלצים להציג עובדה זו כמה שמבדיל בינינו ובין הנאצים".

שנים ספורות מאוחר יותר כתב ליבוביץ: "מתקיימים בנו דברי איש-רוח בן המאה ה 19,שהזהיר מפני 'ההליכה מן האנושות דרך הלאומיות אלי החייתיות'. במאה ה 20 הלך העם הגרמני בדרך זו עד הסוף, ואנחנו עלינו על הדרך הזאת אחרי מלחמת ששת הימים וכיבושיה- ושמא נגיע גם אנו עד הסוף? כבר רבי יהודה הלוי שם בפי המלך הכוזרי את ההזהרה שאם יהיה כוח בידינו יתברר שאנו מרצחים כמו הגויים".
הדברים הקשים של הכוזרי מזכירים לי פרק מטלטל מספר שמואל א בו פוקד שמואל הנביא על שאול המלך: "כֹּה אָמַר, יְהוָה צְבָאוֹת, פָּקַדְתִּי, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל--אֲשֶׁר-שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ, בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם. עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת-עֲמָלֵק, וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, וְלֹא תַחְמֹל, עָלָיו; וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד-אִשָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד-יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד-שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד-חֲמוֹר". זוהי פקודה לבצע רצח עם. שאול וצבאו לא מתווכחים, משמידים את כל העמלקים, מהתינוקות דרך הזקנים ועד לאחרון האנשים, ומותירים רק את המלך בחיים. אכן, ע"פ התנ"ך גם בעם ישראל, כבכל עם וכל ציבור אנושי, קיים הפוטנציאל החייתי של ביצוע רצח המוני על פי פקודה.
לטעמי טעה ליבוביץ טעות מרה בשימוש בביטוי "יהודו נאצי". בשיח ציבורי אחראי קריטי להבחין בין מנטאליות ופוטנציאל לבין השוואה ממש. הנאצים הם נאצים לא בשל מדיניות הכיבוש שלהם במערב ולא בגלל כמה מעשי טבח, אלא מאחר שרצחו מיליונים מבני עמנו בתוכנית שיטתית רב שנתית של השמדת עם. הפער בין מדיניות ישראל למדיניות הנאצית הוא עצום, ולשמחתי אנו חיים במדינה בה בית המשפט העליון פסק כי פקודה לרצוח איננה חוקית ואסור להישמע לה. מעבר לכך, גם רגישות אנושית לניצולים וקרובי הקורבנות החיים בינינו צריך שתמנע שימוש בביטוי שכזה. יחד עם זאת, כאשר אני מבקש לקיים את הצו החשוב של זיכרון והפקת לקחים מזוועות השואה, אני חש חובה להתגבר על סלידתי העמוקה מהביטוי הליבוביצ'יאני הזה ולהביט נכוחה בתמרור האזהרה שהוא מציב לנו.
הנאצים המחישו במעשיהם את הקצה המזוויע ביותר אליו יכולים להוביל גזענות, קידוש האומה וציות בלתי מרוסן לסמכות הנתפסת כקדושה. גזענות, קידוש אומה וציות עיוור לפקודות הם תופעות אנושיות הקיימות בכל ציבור, גם בשלנו. מימי שאול ועד ימינו מרחפת בתוכנו הסכנה של ביצוע פשעים איומים בשמן של תופעות אלה. אנו רחוקים מאוד מביצוע שיטתי של רצח עם, אבל האמת צריכה להיאמר- ביצענו ואנו מבצעים מעשים קשים בשם לאומיותנו ובצילו של הכיבוש. ביום השואה נכון למחות כנגד הביטוי הקשה ומעוות המציאות "יהודו נאצים", אך במקביל לכך יש לחנך ולמחות כנגד גילויים של גזענות, קידוש הלאום וציות עיוור בתוכנו, אחרת נגלה שאת לקחי השואה לא הפנמנו.

[המאמר פורסם באתר NRG מעריב, 7.4.13]
[למאמר נוסף העוסק בשואה ובציות עיוור שפרסמתי ב YNET הקליקו כאן]

על הציות - מאנשים רגילים לרוצחי המונים

בילדותי דמיינתי את הפושעים הנאצים כחיות טרף, מעין מפלצות עם מבטא גרמני כבד ומכוער. לא יכולתי להכיל בתוכי אירוע זוועתי כמו זה של שואת היהודים מבלי ליטול ממבצעי הפשעים את דמות האדם שלהם. ככל שבגרתי נאלצתי להתמודד עם העובדה שהמרצחים היו אנשים רגילים, שעיר ההרגה הקרויה אושוויץ נמצאת בעולמנו שלנו ושבאופן מחריד "השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט". מראשית נעורי קיננה בי השאלה: מה הפך אותם לשוחטים?
כל ניסיון לצמצם את התשובה לסיבה בודדת יסלף את האמת אך אין ספק שאחת התשובות המרכזיות לשאלתנו טמונה בנטיית האדם לציית לסמכות. במבנה ההיררכי הקשוח של הרייך השלישי, אנשים מעטים בעלי אידיאולוגיה רצחנית אשר הצליחו לייצר לעצמם סמכות שנתפסה בציבור כקדושה, יכולים היו לתת כל פקודה לעשרות ומאות אלפי עושי דברם ואלו לחצו על ההדק, הזרימו את הגז והבעירו את המשרפות כמעט כמכונות.
הדוגמא המובהקת ביותר לטיפוס הצייתן היה פקיד בדרגת סגן אלוף העונה לשם אדולף אייכמן. בתוקף תפקידו היה אייכמן אחראי על מבצעי הגירוש ההמוניים של יהודים לגטאות ולמחנות ההשמדה. מחלוקת עמוקה מתנהלת זה שנים סביב דמותו. יש חוקרים שתיארוהו כמפלצת אנטישמית רווית שנאה אשר אם לא הייתה מקבלת את פקודת הפתרון הסופי הייתה ממציאה אותה בעצמה ויש שתיארוהו כדמות פקידותית אפורה וצייתנית שהייתה ממלאת על הצד הטוב ביותר כל פקודה בלי קשר לתוכנה. דומני שהאמת מצויה בין שני התיאורים האלו. אייכמן ניכנס למפלגה הנאצית מבלי שהכיר את תורת הגזע ההיטלריסטית והשתדל להיות מוצב בתפקיד שבו יזכה לקידום המהיר ביותר. שנאת יהודים לא עניינה אותו כלל, אך הוא רחש כבוד עצום לסמכות שהקרינו מפקדיו והלך להתמחות בנושא היהודי כדי לטפס בסולם הדרגות. במהלך השנים גילה אייכמן יעילות יוצאת דופן בעבודתו. אין לי ספק שאת היעילות הזו הוא היה מגלה גם אם היה מקבל פקודה לדאוג לרווחת היהודים ולא לגירושם. עם השנים הושפע אייכמן יותר ויותר מסביבתו וממפקדיו וכשהגיע הפקודה לגרש את היהודים למחנות ההשמדה, הוא כבר היה לא רק ביצועיסט מעולה אלא גם שטוף בשנאה אנטישמית. תשאלו: האם באמת ניתן לשנוא ולהרוג על פי פקודה? ככל שהעמקתי בדמותו של אייכמן נאלצתי להודות בתשובה הקשה: כן, ניתן.

השואה הייתה איומה בקנה המידה שלה אשר התאפשר בגלל הטכנולוגיה המודרנית ואורך המלחמה. בשל זכרה החי בקרבנו בדמות ניצולים ובניהם אין להשוותה למקרים אחרים. יחד עם זאת, חשוב לזכור שמנטאליות אייכמנית, המנטאליות של מילוי פקודות ללא קשר לתוכנם, הייתה קיימת מאז ומתמיד. גם בחלק מהסיפורים המכוננים של תרבותנו שלנו שנאו והרגו על פי פקודה. מצווה 704 בתרי"ג מצוות אומרת: "למחות זרעו של עמלק ולאבד זכרו מן העולם זכר ונקבה גדול וקטן". והנה בספר שמואל מופיע הסיפור המחריד על ביצוע צו זה. דורות רבים לאחר שעמלק מזנב בבני ישראל מצווה אלוהים את שאול: "לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר". אנשים רגילים מקבלים פקודה לחסל אוכלוסייה אזרחית, כולל תינוקות, במסע נקמה מטורף – והם מבצעים. שאול וצבאו מבצעים השמדת קהילה אך חסים על מיטב הצאן והבקר ועל המלך אגג. שמואל לא מוותר על טיפות הדם האחרונות וגוער בשאול ובעקבות כך מוּצַא אגג להורג. הרחמים המעטים כל כך שבכל זאת גילה שאול עולים לו בכיסאו.

חז"ל לא יכלו להשלים עם הדמות הצייתנית העולה מספר שמואל והוסיפו קטע לסיפור אשר בו שאול מתווכח עם אלוהים ומנסה לשכנע אותו שאין להרוג סתם כך ילדים חפים מפשע (תלמוד בבלי, יומא כ"ב ע"ב). ככל הנראה גם כותבי הגמרא הוטרדו קשות מהשאלה: מדוע שאול התנכ"י לא התווכח מרה עם אלוהים כפי שעשה אברהם בפרשת סדום? מדוע לא זעק אליו: "השופט כל הארץ לא ייעשה משפט"? ומדוע היוצאים למלחמה לא סירבו לפקודת השמד הזו? התשובה היא שדבר האל נתפס כקדוש בעיניהם וסמכותו כמוחלטת. צדק ישעיהו ליבוביץ כשכתב לאחר פעולת התגמול בקיביה: "על דברים שבקדושה - ואולי רק עליהם - מסוגל האדם לפעול ללא כל מעצור".

חז"ל ביצעו מהפכה במקרא בהכריזם: "לא בשמים היא" ופוסקים רבים עקרו את משמעות מצוות מחיית עמלק בפרשנויות שונות. יחד עם זאת, עלינו לזכור כי גם הכפפת האדם לסמכות של רבנים ופוסקים היא מסוכנת ופסולה. הנה התשובה המוחצת והקשה לעיכול לשאלה שהציקה לי מנעורי: אנשים רגילים הופכים לרוצחים כשהם מוותרים על חירותם והופכים לממלאי פקודות. שיעור זה לימדונו הזוועות - לעולם אין לו לאדם להכפיף עצמו לחלוטין לסמכות כלשהי, בין אם זה אל, אדם או מדינה. אין סמכות קדושה.

[המאמר פורסם במקור ב YNET, 16.04.07, הרב יובל שרלו פרסם מאמר תגובה שנמצא כאן, הגבתי בקצרה לרב שרלו בתגובה מס' 9 במאמרו בזו הלשון:מכובדי, לא כתבתי ולא רמזתי לכך שאין למלא פקודות. כתבתי שאין להכיר בסמכות כמוחלטת וקדושה ואין למלא פקודות ללא הפעלת שיקול דעת. ודאי שסמכות וחוקים הם יסוד חיינו המשותפים אך לעולם הם צריכים לעמוד לביקורת. טענתי המרכזית היא שאצל אייכמן פקודות לא עמדו לביקורת. הוא הכיר בסמכות כמוחלטת ולכן פשוט ביצע את שנאמר לו ללא קשר לתוכן הפקודה. לצערי כך גם עשה שאול בסיפור התנכ"י. בצדק ציינת את אברהם, אבימלך ומשה - הם לא נהגו כשאול (והרי לא באתי להכליל את גיבורי המקרא כצייתנים). אך שאול גם ציית בצורה עיוורת וגם ביצע רצח עם. יש הבדל בין מילוי פקודה לציות. מילוי פקודה נעשית לאחר הפעלת שיקול דעת תוך נתינת אמון בסמכות אך לעולם לא תוך הישמעות מוחלטת לה. תוכן הפקודה נשקל תמיד לפני. ציות הוא כהגדרתו של ובר: "ביצוע הוראה מבלי לשים לב לגישתו של המבצע עצמו לערכה של הפקודה בתור שכזאת". ציות הוא תמיד פסול. מילוי פקודה הוא לא תמיד פסול. במקרה של ציות מספיקה מברשת הסיד ובמקרה של מילוי פקודה יש צורך לעסוק במכחול. אדגיש - ציות לכל גורם כולל פוסקי הלכה הוא תמיד פסול. אך ניתן למלא אחר ההלכה שלא מתוך ציות אלא מתוך שיקול דעת. בברכה, ליאור ] 

]