פרשת חיי שרה - על מנהג ההספד

פרשתנו מתחילה בפסוקים: "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה. וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" (בראשית כ"ג, ב). מרתק לגלות שהמין האנושי סופד למתיו כבר אלפי שנים.

כמעט כל אחת ואחד מאתנו עמדו בסיטואציה הזו כמה פעמים בחייהם. המת מוטל לפנינו, הגרון נשנק מדמעות, הצער הטרי של האובדן מקמט את הלבבות, הנפש מסרבת להאמין שאכן מדובר בפרידה סופית. בתוך המעמד הקשה הזה מגיעות מילות השבח למת ובצידן בכי הפרידה. "היה איש וראו- איננו עוד".

ההספד נאמר כמעט תמיד בגוף ראשון, אנו מדברים אל המת ועל המת בעת ובעונה אחת. מבלבלים גוף ראשון ושלישי, מאפשרים לבלבול להציף אותנו, בזים לכמה דקות לקוהרנטיות ולדיוק. אנו מלווים את אהובנו בדרכו האחרונה, מדברים אליו בפעם האחרונה.

אבל זה לא באמת ככה.

אהוב ליבנו מת. איננו מלווים אותו בדרכו האחרונה מאחר והוא כבר אינו בין החיים. אנו מדברים לאוזן שאינה שומעת, לנפש שכבר נלקחה. המציאות המרה היא שאהובנו לא שומע את ההספד, הוא כבר לא אתנו. ספורנו מסביר את המילים "לספוד לשרה" במילים "לספוד בשביל שרה ולכבודה". אבל גם ספורנו יודע שזה לא באמת בשביל שרה, היא איננה כבר. 

ובכל זאת אברהם סופד. ובכל זאת אנו סופדים.

מתוך שלל הדברים שניתן ללמוד ממנהג ההספד ומסיבותיו אני מבקש להאיר את העובדה המרה שההספד הוא מעשה של כאילו. אנחנו כאילו מלווים את האיש בדרכו האחרונה, וכאילו מדברים אליו בגוף ראשון. יחד עם זאת, בזמן שאנחנו שם, בזמן שמתנו מוטל לפנינו ואנו סופדים אותו, תודעת הכאילו מיטשטשת ולרגעים נעלמת. אנו שחקנים על בימת התיאטרון העצוב של המוות ולכמה דקות המת חי. חיי שרה קרויה פרשתנו המתחילה במות שרה. בתיאטרון ההספד שרה חיה ואברהם מדבר אליה בחום ובוכה איתה. האדם זקוק בחייו לרגעים של כאילו ולעיתים רגעים אלה הם האמיתיים והאנושיים ביותר שיש לו.