פרשת חיי שרה - על מנהג ההספד

פרשתנו מתחילה בפסוקים: "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה. וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" (בראשית כ"ג, ב). מרתק לגלות שהמין האנושי סופד למתיו כבר אלפי שנים.

כמעט כל אחת ואחד מאתנו עמדו בסיטואציה הזו כמה פעמים בחייהם. המת מוטל לפנינו, הגרון נשנק מדמעות, הצער הטרי של האובדן מקמט את הלבבות, הנפש מסרבת להאמין שאכן מדובר בפרידה סופית. בתוך המעמד הקשה הזה מגיעות מילות השבח למת ובצידן בכי הפרידה. "היה איש וראו- איננו עוד".

ההספד נאמר כמעט תמיד בגוף ראשון, אנו מדברים אל המת ועל המת בעת ובעונה אחת. מבלבלים גוף ראשון ושלישי, מאפשרים לבלבול להציף אותנו, בזים לכמה דקות לקוהרנטיות ולדיוק. אנו מלווים את אהובנו בדרכו האחרונה, מדברים אליו בפעם האחרונה.

אבל זה לא באמת ככה.

אהוב ליבנו מת. איננו מלווים אותו בדרכו האחרונה מאחר והוא כבר אינו בין החיים. אנו מדברים לאוזן שאינה שומעת, לנפש שכבר נלקחה. המציאות המרה היא שאהובנו לא שומע את ההספד, הוא כבר לא אתנו. ספורנו מסביר את המילים "לספוד לשרה" במילים "לספוד בשביל שרה ולכבודה". אבל גם ספורנו יודע שזה לא באמת בשביל שרה, היא איננה כבר. 

ובכל זאת אברהם סופד. ובכל זאת אנו סופדים.

מתוך שלל הדברים שניתן ללמוד ממנהג ההספד ומסיבותיו אני מבקש להאיר את העובדה המרה שההספד הוא מעשה של כאילו. אנחנו כאילו מלווים את האיש בדרכו האחרונה, וכאילו מדברים אליו בגוף ראשון. יחד עם זאת, בזמן שאנחנו שם, בזמן שמתנו מוטל לפנינו ואנו סופדים אותו, תודעת הכאילו מיטשטשת ולרגעים נעלמת. אנו שחקנים על בימת התיאטרון העצוב של המוות ולכמה דקות המת חי. חיי שרה קרויה פרשתנו המתחילה במות שרה. בתיאטרון ההספד שרה חיה ואברהם מדבר אליה בחום ובוכה איתה. האדם זקוק בחייו לרגעים של כאילו ולעיתים רגעים אלה הם האמיתיים והאנושיים ביותר שיש לו.

פרשת קדושים: חג הפועלים במקרא ובחז"ל

החשיבה על חובות המעביד כלפי העובד מתחילה עוד בפרשתנו: "לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר" (ויקרא יט, יג), ובמקום אחר -  "לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ. בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא" (דברים, כד, יד-טו). התורה מזהירה את המעסיק לבל יעכב את תשלום משכורתו של שכיר העובד על בסיס משכורת יומית. היא גם מצווה לא לעשוק את רעך ולא לעשוק שכיר עני. מה פירוש לא לעשוק? ניתן לפרש זאת בדרכים רבות, החל מקיום הוגן של חוזה, דרך תנאי עבודה נאותים ועד לשכר מינימום סביר. ניתן לראות כאן ניצנים לצורת מחשבה המכירה בהגבלת כוחו של המעסיק ובזכויותיו של העובד. צורת מחשבה זו פותחה על ידי חז"ל.

כך נכתב במשנה לפני כ 1800 שנה – "השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב, מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב - אינו רשאי לכופן. מקום שנהגו לזון - יזון, לספק במתיקה - יספק, הכל כמנהג המדינה" (מסכת בבא מציעא, פרק ז, משנה א). שעות העבודה של הפועלים והשאלה האם הם מקבלים ארוחה במהלך היום ומה היא כוללת, תלויה במנהג המקום ולא במעסיק. הכוח להכריע על תנאי העבודה מופקע מידיו של המעסיק ומועבר לקהילה. הגמרא מחדדת את העניין ומדגישה שגם אם המעסיק משלם להם יותר, על מנת שיעבדו שעות נוספות, הפועלים יכולים לטעון שעבור התשלום הנוסף הם עבדו טוב יותר ומהר יותר, ואין הם מחויבים להמשיך ולעבוד. חידוד זה מבהיר כי מדובר כאן במגבלות על המעסיק, או בניסוח אחר – בחובותיו של המעסיק. שילוב מאוזן יותר בין שיח חובות לשיח זכויות, חשיבה מחוץ לגבולות ה "מגיע לי" ו "מגיע לו", יכולה להבנות תודעה מוסרית וחברתית מוצקה יותר.

הפילוסוף והפרשן החשוב עמנואל לוינס כותב בנוגע למשנה זו: "ברור לגמרי שמן המילים הראשונות מכריזה המשנה על זכויות האדם האחר, גם אם אדם זה נמצא במצב נחות ומסוכן עבור חירותו, שהרי זה מצבו של הפועל השכיר. מצב זה מסוכן עבור חירותו, מפני שהוא עשוי לאבד את חירותו מבלי לסבול שמץ של כפייה. הוא עדיין פועל מרצון, שהרי הוא מתחייב ונמצא ביחס בין-אישי של משא ומתן. אבל אותו משא ומתן נמצא על גבול הניכור, והחירות הופכת באופן חופשי לשעבוד. סוגייתנו מלמדת שאי אפשר לקנות את הכל ואי אפשר למכור את הכל. חופש המשא ומתן מוגבל, והגבולות מתחייבים בשם החירות עצמה" (לוינס, תשע קריאות תלמודיות, עמ' 120).

פרשת בראשית: המרד כמכונן האנושות

בריאת העולם, שני סיפורי בריאת האדם וההבדלים ביניהם, הנחש והאכילה מעץ הדעת, קין והבל, הכרעת אלוהים לחסל את האנושות שברא – כל אלו מצויים בפרשתנו. בתוך העושר הגדול הזה, בחרתי לפתיחת הספר להפנות מבט לסיפור המוכר של האכילה מעץ הדעת ולהציג פרשנות שנעדרת מרוב הדיונים אודותיו.

ניזכר תחילה בתמצית הסיפור הנפרש בפרקים ב'-ג' בספר בראשית – אלוהים בורא גן ושם בו את האדם שיצר. בגן הזה עצי פרי רבים וביניהם 'עץ החיים' ו'עץ הדעת טוב ורע'. אלוהים מצווה את האדם שלא לאכול מעץ הדעת ומודיע לו "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב, יז). לאחר מכן הוא בורא אישה שתהיה עזר כנגדו של האדם, והיא מצטרפת לחיים התמימים בגן עדן. יום אחד ניגש הנחש הערמומי אל האישה ומנסה לפתות אותה לאכול מפרי עץ הדעת. האישה מתנגדת ואומרת שאלוהים איים עליהם במוות באם הם יעזו לאכול מהעץ, אך הנחש משיב לה "לֹא מוֹת תְּמֻתוּן כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (בראשית ג, ה). דברי הנחש נשמעים משכנעים, ואם לא די בכך הרי שהאישה רואה "כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל", ולכן -  "וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל" (שם, ו). בעקבות האכילה מתרחש בדיוק מה שהנחש אמר שיקרה - אלוהים לא מממש את איומו להרוג אותם ביום אוכלם מהעץ, עיניהם נפקחות והכתוב מעיד שאכן הם נהיו כאלוהים יודעי טוב ורע. הנחש דייק. עם זאת, אלוהים מעניש אותם, ולמעשה את כל המין האנושי, ולאחר מכן מגרש אותם מהגן כדי שלא יאכלו גם מעץ החיים ויהיו בני אלמוות כאלוהים.

בילדותנו סיפרו לנו שהאכילה מעץ הדעת היא חטא חמור, אך ניתן להביט בסיפור מכונן זה בצורה שונה.