פרשת בראשית: המרד כמכונן האנושות

בריאת העולם, שני סיפורי בריאת האדם וההבדלים ביניהם, הנחש והאכילה מעץ הדעת, קין והבל, הכרעת אלוהים לחסל את האנושות שברא – כל אלו מצויים בפרשתנו. בתוך העושר הגדול הזה, בחרתי לפתיחת הספר להפנות מבט לסיפור המוכר של האכילה מעץ הדעת ולהציג פרשנות שנעדרת מרוב הדיונים אודותיו.

ניזכר תחילה בתמצית הסיפור הנפרש בפרקים ב'-ג' בספר בראשית – אלוהים בורא גן ושם בו את האדם שיצר. בגן הזה עצי פרי רבים וביניהם 'עץ החיים' ו'עץ הדעת טוב ורע'. אלוהים מצווה את האדם שלא לאכול מעץ הדעת ומודיע לו "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב, יז). לאחר מכן הוא בורא אישה שתהיה עזר כנגדו של האדם, והיא מצטרפת לחיים התמימים בגן עדן. יום אחד ניגש הנחש הערמומי אל האישה ומנסה לפתות אותה לאכול מפרי עץ הדעת. האישה מתנגדת ואומרת שאלוהים איים עליהם במוות באם הם יעזו לאכול מהעץ, אך הנחש משיב לה "לֹא מוֹת תְּמֻתוּן כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (בראשית ג, ה). דברי הנחש נשמעים משכנעים, ואם לא די בכך הרי שהאישה רואה "כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל", ולכן -  "וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל" (שם, ו). בעקבות האכילה מתרחש בדיוק מה שהנחש אמר שיקרה - אלוהים לא מממש את איומו להרוג אותם ביום אוכלם מהעץ, עיניהם נפקחות והכתוב מעיד שאכן הם נהיו כאלוהים יודעי טוב ורע. הנחש דייק. עם זאת, אלוהים מעניש אותם, ולמעשה את כל המין האנושי, ולאחר מכן מגרש אותם מהגן כדי שלא יאכלו גם מעץ החיים ויהיו בני אלמוות כאלוהים.

בילדותנו סיפרו לנו שהאכילה מעץ הדעת היא חטא חמור, אך ניתן להביט בסיפור מכונן זה בצורה שונה.
האכילה מעץ הדעת היא ראשית החיים האנושיים. הסופר המקראי בוחר להציג את תחילת חיינו עלי אדמות בסיפור של מרד ותאווה לדעת. האישה מורדת בסמכות האלוהית והיא עושה זאת משום ש"נחמד העץ להשכיל". האדם מצטרף אליה למרד, ובכך חווה ואדם מתגלים לנו כיצורים בני חורין המממשים את חירותם. האם יתכן שבמסווה של סיפור על חטא מגלה התורה משהו על מהותו של האדם? האדם כבן חורין, כיצור שאינו נכנע לתכתיבים של סמכות חיצונית, כמי שמשתוקק לדעת ולהבחין בין טוב ורע. אריך פרום עמד על נקודה זו בספרו "והייתם כאלוהים":

"הפירוש הנוצרי למעשה אי הציות של האדם, בחינת 'נפילה', ערפל את המשמעות הברורה של הסיפור. הנוסח המקראי כלל אינו מזכיר את המילה 'חטא'; האדם קורא תגר כנגד שלטונו העליון של האל, והוא מסוגל לכך מפני שהוא אלוהים בכוח. האקט האנושי הראשון הוא – מרד... משגורש מגן עדן פותח האדם בחיים עצמאיים; מעשה המרי הראשון שלו הוא ראשית ההיסטוריה האנושית מפני שהוא ראשית החופש האנושי... אלוהים ברא – על אף היותו שליט עליון – יצור המטיל ספק בסמכותו ומסכן אותה בכוח (בפוטנציה). מעצם ראשית קיומו מורד האדם" (אריך פרום, והייתם כאלוהים, עמ' 23-24).

סיפורם של אדם וחווה מלמד אותנו שיסודו של האדם בחירותו ובקניית היכולת להבחין בין טוב לרע. אין אדם ללא חירות ואין חירות שאינה קשורה בהבחנה בין טוב לרע. זה חלק ממהות האנושיות. הגדיל לטעון סארטר שכתב "האדם הוא חירות... האדם נידון להיות חופשי" (ז'אן פול סארטר, האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם, עמ' 21). האדם ניצב בצמתים רבים בחייו מול הכרח החירות להכריע על דרכו. מציאות זו מטילה אחריות כבדה, כמעט כבדה מנשוא, על האדם. אני אחראי לבחירותיי.

חווה בוחרת למרוד בסמכות הקדושה ביותר שיש והיא עושה זאת מסיבה טובה – "נחמד העץ להשכיל". היא ככל הנראה מבינה שמשהו מהותי וחשוב טמון שם בפרי עץ הדעת והיא לא מוכנה לוותר עליו. מרד בסמכות הוא לא דבר קל ערך ואין לעשות אותו בפזיזות ובחוסר אחריות. זהו מרד שעלול למוטט חברה, מרד שעשוי לגרור ענישה כבידה ועל המורד לדעת שיהיה עליו לשאת בתוצאות. מאידך, אם אני מכפיף עצמי באופן מוחלט לסמכות כלשהי ובאופן אוטומאטי עושה את כל אשר היא דורשת ממני, אני מוותר על חלק ממהותי כאדם. כפי שניסח זאת רוסו: "מי שמוותר על חירותו מוותר על מידת האדם שבו" (ז'אן ז'אק רוסו, האמנה החברתית, עמ' 17). הדבר נכון לגבי כל סמכות, כולל חוק במדינה דמוקרטית. אין סמכות קדושה שאסור בשום מקרה להפר. יחד עם זאת, המרידה היא אקט חריף ויש לנקוט בה בזהירות רבה ולדעת לעמוד מאחוריה. אדם וחווה לא עושים זאת. רגע אחרי הפרת הצו האלוהי, והמרידה בו נתקפים אדם וחווה בפחד ומתחבאים. אדם בחרדתו מאשים את האישה – "וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל" (בראשית ג, יב). חווה בחרדתה מאשימה את הנחש – "וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל" (שם, יג). כמה מוכרת התופעה של האשמת הזולת והנסיבות בבחירות האוטונומיות שלנו.

אדם יכול לברוח מחירותו ויכולתו למרוד. הוא עושה זאת בדרך כלל על ידי ציות אוטומאטי למקור סמכות כמו רב, מנהיג או הורה ולעיתים על ידי שיוט עם הזרם הקונפורמיסטי או ההרגל. אך גם בעת שאדם מממש את חירותו הוא לעיתים מנסה לברוח מאחריותו על הכרעותיו.  הבריחה מאחריות נעשית על ידי התעלמות מהשלכות המעשים שלנו ותהליכי התרצה בהם אנו מטילים את האחריות למעשינו או אדישותנו על הנסיבות ועל הזולת. אנו מתחבאים בגן. אני מבקש ללמוד מהתעוזה של חווה שראתה כי העץ נאה להשכיל והכריעה למרוד בסמכות ולאכול ממנו, ולהבין שיסוד אנושיותנו בחירותנו. אני גם מנסה ללמוד מהגיחוך המטפורי של ההתחבאות מאלוהים מאחורי עץ והטלת האחריות כל פעם על גורם אחר, ולהבין שהחירות מביאה עימה אחריות שאין להתכחש לה. למרד יש מחיר ועלינו להחליט לפני המרידה האם אנו מוכנים לשלמו. הדבר נכון גם בחיי היומיום שלנו כיצורים חברתיים החיים במסגרת פוליטית - אנחנו חלק מחברה ואין לנו ברירה אלא להגיב, באופן פעיל או באדישות, לעוולות המתרחשות בה. ההתכחשות לזה, ההתחבאות בגן, הינה ילדותית ולא ראויה. פרשת השבוע מלמדת אותנו כי החירות והאחריות הם יסודות בראשיתיים הנוגעים בעומק ההוויה האנושית.