לאה גולדברג, המשוררת הישראלית החשובה ביותר לטעמי, בחרה בשלהי שנת 1942 לתרגם את המכתבים מבית הסוהר של לוחמת החופש והשוויון רוזה לוקסמבורג לעברית. הייתה זו אחת היצירות הראשונות שתרגמה גולדברג, ניצן שעוד יתפתח למפעל מרשים. לא מצאתי מבין חוקרי ומפרשי גולדברג כאלה שייחסו חשיבות של ממש לתרגום היפהפה הזה ולהשפעתו על מקומות אחרים בכתיבתה. להפך - כמה חוקרים מציינים שהמשוררת לא מזכירה את לוקסמבורג בכתביה ואף לא ביומנה, שגולדברג הייתה רחוקה מתפיסותיה הסוציאליסטיות והרדיקליות של רוזה האדומה, ולפיכך יש גם מי שקובעת שככל הנראה גולדברג תרגמה את המכתבים מטעמי פרנסה. הדברים הגיעו לידי כך שבערך על שמה של גולדברג בויקיפדיה, נעדר ספר המכתבים מהרשימה הארוכה של הספרים שתרגמה גולדברג, ובשעת כתיבת מאמר זה הוספתי אותו לשם בעצמי. הַאֻמְנָם אין כל חשיבות לתרגומים אלו בהבנת יצירתה של גולדברג?
במאמר זה אבקש לִתְקֹן את המְעֻוָּת, ולהצביע על הקשר העמוק שחשה לדעתי המשוררת למכתביה של רוזה, ואף על השפעת מכתבים אלה על שירה הידוע של גולדברג הנפתח בשאלה: "הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִסְלִיחָה וּבְחֶסֶד?"
מי הייתה רוזה לוקסמבורג?
רוזה לוקסמבורג (1871 – 1919) הייתה הוגה ומנהיגה פוליטית בעלת תפיסות מרקסיסטיות דמוקרטיות. היא נולדה בפולין כבת למשפחה יהודייה, נדדה מעט באירופה ולבסוף הפכה לאחת ממנהיגות המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בגרמניה. לוקסמבורג, המכונה רוזה האדומה, התנגדה למדיניות סוציאליסטית פשרנית המובילה למדינת רווחה וקידמה רעיונות של מהפכה פרולטרית דמוקרטית. היא התנגדה ללאומיות וטענה כי המולדת שלה נמצאת בכל מקום שיש בו פועלים ומדוכאים. רוזה האדומה העבירה ביקורת חריפה על לנין "בזמן אמת", בשל הדגשת הלאומיות והפגיעה העמוקה בדמוקרטיה במהפכה שהוא הוביל ברוסיה. היא תפסה את האישה הפרולטרית כמי שיכולה לעמוד בחזית המאבק הסוציאליסטי ופיתחה פמיניזם מרקסיסטי בתקופה שמושג זה עוד לא היה קיים.
כשמלחמת העולם הראשונה נראתה באופק התחילה לוקסמבורג להיאבק נחרצות נגדה ואף קראה לסרבנות ולשביתת פועלים גדולה. בשל מאבקה נגד המלחמה נשפטה רוזה ונאסרה לזמן ממושך. מתוך בית הכלא היא המשיכה לפעול נגד המלחמה וכתבה מאמרים שהוברחו החוצה ופורסמו תוך כדי הלחימה. בנוסף, כתבה רוזה כתבה מכתבים אישיים לחברתה סוניה, בת הזוג של קרל ליבקנכט שהיה שותפה של רוזה למאבק ונכלא אף הוא. מכתבים מעוררי השראה אלה הם עדות לגדלות רוחה ולרגישותה העצומה. מדובר במסמך הומניסטי עמוק ונוגע המעורר התפעמות בלב קוראיו. אלה המכתבים שבחרה גולדברג לתרגם.
סופה של רוזה האדומה היה קשה. חודשים ספורים לאחר שהשתחררה מבית הכלא, בחמישה עשר בינואר, שבמקרה הוא גם יום פטירתה של גולדברג, היא נחטפה על ידי מחתרת ימנית גרמנית ונרצחה. גופתה נמצאה רק כעבור מספר חודשים, בשלושים ואחד בחודש מאי, תאריך שקרוב באופן מקרי ליום הולדתה של גולדברג שחל בעשרים ותשעה במאי.
הרקע המחבר את רוזה לוקסמבורג ללאה גולדברג
שלושה צירים מחברים בין רוזה ללאה. הראשון והמובן מאליו הוא עצם היות שתיהן נשים יהודיות אשר מגיעות למעמד של השפעה וכבוד בעולם שנשלט עדיין על ידי גברים.
השני הוא הרקע המשפחתי של גולדברג. אומנם גולדברג בת השלושים לא הייתה סוציאליסטית רדיקלית, אך היא ספגה בביתה אווירה סוציאליסטית ובוז לזעיר-בורגנות. בספרה "לאה גולדברג" פותחת חמוטל בר-יוסף את תת-הפרק המכונה "סוציאליזם יהודי" כך: "לאה גולדברג אמרה שתרבות ביתה הייתה 'יהודית סוציאליסטית'. זאת הייתה התרבות של אביה. אחד מגילוייה היה הגינוי ואף השנאה ל'זעיר בורגנים', לא רק במובן של שייכות לשכבה חברתית, אלא גם ובעיקר ככינוי למנטאליות שמרנית, ממוסדת וצרת אופקים". הבוז לזעיר-בורגני והסוציאליזם מאפיינים גם את כל כתביה ופועלה של לוקסמבורג.
הציר השלישי הוא האמונה העמוקה בנפש האדם וההתנגדות העזה למלחמות. כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה והתעורר דיון בישראל בדבר תפקידי המשוררים בעת ההיא, פרסמה גולדברג מאמר אנטי-מלחמתי בשם "על אותו נושא עצמו", הדומה מאוד בתכניו ובסגנונו לכתביה של לוקסמבורג נגד המלחמה. בין היתר כתבה שם גולדברג כך:
"אני מאמינה באמונה שלימה, שאם יש ערך לחיי-אדם, הרי הוא, בעיקר, בדברים הקיימים מיום היות האדם: כי 'מתוק האור, וטוב לעינים לראות את השמש'. אני מאמינה, כי נעים יותר לשמוע את השירה הטפשית ביותר של גן ילדים מאשר את קולות התותחים מן הטפוס המשוכלל ביותר. אני מאמינה, שהגוף החי, החם, הנושא בקרבו אפשרויות של אהבה וסבל לכל צורותיהם, גופו של האדם החי, חשוב לחיים אלה מכל הגוויות של ההרוגים (ואפילו הם גבורים) בשדה-הקטל. ולא משום שטוב כלב חי מארי מת, אלא משום שאדם חי, - המסוגל לחשוב, לאהוב, לשנוא, לשנות סדרי עולם, - ערכו רב יותר מערכם של כל החפצים הדוממים. ולעולם יהא שדה-שיבלים טוב ויפה משממה, שעברו עליה הטאנקים, ואפילו מטרתם של הטאנקים הללו נשגבה ביותר.
ועוד מאמינה אני, כי לא יתכן שאין דבר למגר את הרשע בעולם, אלא על ידי טבח-האדם. כי עצלות המחשבה היא זו, המובילה אותנו תמיד בדרך האחת והסלולה, אם גם סלולה היא בעצמותיהם של מיליוני אנשים [...] ואם יבואו ימי אסון וערפל, ועיני, אשר למדו לאהוב ירק האילנות ואת אודם השקיעות, לא תראינה בעד הכדורים והפצצות אלא כדורים ופצצות, וקללתי שבעתיים את העינים הללו, וידעתי כי בגדתי באהוב עלי ביותר – בשירה".
אינני יודע אם גולדברג קראה כבר את מכתבי רוזה לפני כתיבת מאמר זה בשנת 1939, אך כפי שנראה מיד החיבור בין פשטות המבט אל הטבע, האור ושדות השיבולים, לגוף ונפש האדם המלא ברגשות, והביקורת העמוקה כלפי הניסיון למגר רשע על-ידי הרג של מיליונים, מצויים עמוקות ובסגנון דומה בכתבי רוזה. גולדברג כמובן תחזור להלך בשדה השיבולים הזה בשירה "הַאֻמְנָם".
אלה נקודות החיבור שהביאו לדעתי את גולדברג להתמסר למלאכת תרגום המכתבים, שכבר היו מצויים בעברית בתרגומו של דב קמחי, ולא היה זה רק מעשה שנבע "מצורכי פרנסה".
המכתבים והשפעתם על גולדברג ועל שירה "הַאֻמְנָם"
את "המכתבים מבית הסוהר" תרגמה גולדברג בשנת 1942. שירה הנפלא המוכר לכולנו בשם "הַאֻמְנָם" או "את תלכי בשדה" (גולדברג לא נתנה לו שם), נכתב ככל הנראה מיד אחרי תרגום המכתבים ופורסם בפברואר 1943. לעניות דעתי, ההשפעה של המכתבים על השיר גדולה, ולצערי עדיין לא עמדו עליה. אנסה לעשות זאת כאן לראשונה ובקיצור הנדרש. אעקוב אחר כמה יסודות ממכתביה של רוזה ואנסה להראות כיצד הם באים לידי ביטוי בשיר, לעיתים ממש בהעתקת דימויים ומילים. לפני שנעשה זאת אני חש חובה להעיר שכל דרך בה אתאר את מכתביה של רוזה תקטין מערכם וגדולתם. עם זאת, על מנת שאוכל להמחיש את טענתי אין לי ברירה אלא לתאר חלקים מהם.
"הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִסְלִיחָה וּבְחֶסֶד / וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה, וְתֵלְכִי בּוֹ כַּהֵלֶךְ הַתָּם / וּמַחֲשׂוֹף כַּף-רַגְלֵךְ יִלָּטֵף בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת / אוֹ שִׁלְפֵי-שִׁבֳּלִים יִדְקְרוּךְ וְתִמְתַּק דְּקִירָתָם/ אוֹ מָטָר יַשִּׂיגֵךְ בַּעֲדַת טִפּוֹתָיו הַדּוֹפֶקֶת / עַל כְּתֵפַיִך, חָזֵךְ, צַוָּארֵךְ, וְרֹאשֵׁךְ רַעֲנָן"
המוטיב המרכזי בשירה של גולדברג הוא ההליכה בשדה הפתוח והמפגש עם הטבע כסמל לכל הטוב והיופי בעולם המתוקן, העולם שאחרי המלחמה, עולם בו יבואו ימי סליחה וחסד. האדם והטבע נפגשים פיסית ונפשית. כף הרגל החשופה נוגעת בשלפי השיבולים, והדקירה, שלרוב מופיעה בספרות ובחיים ככואבת, הופכת מתוקה. המפגש הוא גם מפגש שברוח והוא חוזר בהמשך השיר בתיאור הנשימה - "וְנָשַׁמְתְּ אֶת רֵיחוֹ שֶׁל הַתֶּלֶם נָשֹׁם וְרָגֹעַ". והנה גם בתוך השלולית, שלרוב הינה מלוכלכת ודלה, ניתן לראות את השמש והאור – "וְרָאִית אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בִּרְאִי הַשְּׁלוּלִית הַזָּהֹב". הו אז מגיעה ההתרגשות הרבה מפשטות הדברים "וההיתר" לאהוב.
מוטיב זה הוא גם חוט השני המחבר את כל מכתביה של רוזה בספר. כמעט בכל מכתב ומכתב ניתן למצוא את התרגשותה הגדולה מהטבע שסביבה, ולקרוא כיצד היא נפגשת עימו באופן שמזכיר את יחסי "אני-אתה" עם הטבע של בובר. רוזה מנסה ללמד את סוניה, הנמענת של המכתבים, כיצד להנות מפשטות הדברים שבטבע, וכיצד לחבק את החיים כפי שהם, גם בשעת מלחמה ואובדן, גם כאשר השמש ניבטת מתוך שלולית. חלק מהתיאורים במכתבים ממש מופיעים בתוך שירה של גולדברג.
לשאלת המשוררת משיבה רוזה בפתיחת ספר המכתבים. באוגוסט 1916 היא כותבת לסוניה: "אין ספק כי באביב הבא נשוט יחד בשדה ובגן הבוטני". באחד המכתבים, שנכתב בימים אלה של סוף מאי ושל חג השבועות של שנת 1917, מזכירה רוזה לסוניה טיול שהן עשו יחדיו באביב, תיאור בו משובצות המילים: "שם קטפתי את השיבולים... ולעת ערב הלכנו לטייל בשדה".
מפעים לגלות את אהבתה העזה של רוזה לציפורים ואת יכולתה להקשיב להם כמספרי סוד. באחד המכתבים היא מתארת את קריאתו של ציפור ירגזי וכותבת: "קריאת ציפור אשר כזאת השופעת הבעה רבה כל כך, יכולה לנגוע בי עד מעמקי ישותי" (עמ' 36). בהמשך אותו מכתב היא כותבת: "ועתה אני עצמי הנני כשלמה המלך: אף אני מבינה שיחת עופות וחיות. [...] רק אוזן גסה של אדם שווה נפש אינה בוחנת בשירת הציפור אלא דבר אחד תמיד. האוהב את בעלי החיים ומבינם, מוצא בהם רב גוניות עצומה של ביטוי, שפה שלמה" (עמ' 37).
יתכן מאוד שהציפור שמשוחחת עם רוזה בכלאה ומראה לה לעיתים כמה יפה ולעיתים כמה קשה הדרך, היא אותה ציפור המזמרת בשירי סוף הדרך של גולדברג: "צִפּוֹר אַחְרוֹנָה שֶׁל יוֹם מֵעָלָיו מְזַמֶּרֶת - הֲתִזְכֹּר מַה יָּפְתָה, מַה קָּשְׁתָה, מָה אָרְכָה הַדֶּרֶךְ?". מעניין גם שהציפור משובצת בשיר המשוחח עמוקות עם ספר קהלת, שגולדברג העידה פעמים רבות על אהבתה אליו, ואשר יוחס אף הוא במסורת לשלמה המלך. לאה מזור מאירה במאמרה "לאה גולדברג מדברת עם קהלת או חכמת הציפור המזמרת", כי "ייתכן שהבחירה בציפור דווקא שתדבר עם הזקן בשירי סוף הדרך מושפעת, בין השאר, מתיאורו של הזקן בסוף ספר קהלת שנאמר עליו 'ויקום לקול הצפור' (י"ב 4), 'שאפילו קול צפור מנערתו משנתו משהזקין' (רש"י)".
לא רק ציפורים נגעו עמוקות בנפשה של רוזה. במכתביה אנו מוצאים גם התפעלות קשובה לצמחים, לב נשבר מול חיפושית הפוכה שנמלים מכרסמות, היחלצות להצלת פרפר גוסס, טלטלה עמוקה סביב סבלם של התאואים המוכים על ידי הזקיף בחצר בית הסוהר, התפעלות ממראה השמים והשדות לאחר הגשם וביטויי קנאה כלפי סוניה שיכולה עם פרוץ האביב לטייל לה במרחבים הפתוחים. הנתיב לימי סליחה וחסד עובר בחיבור לשדה.
"וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה הָרָטֹב וְיִרְחַב בָּך הַשֶּׁקֶט / כָּאוֹר בְּשׁוּלֵי הֶעָנָן"
הדימוי של האור בשולי הענן והרחבת השקט הפנימי לקוח ישירות ממכתביה של רוזה. בשניים ממכתביה מביטה רוזה לשמים ומתמקדת בשולי ענן מאירים אשר משפיעים עליה עמוקות. במכתב מה-20 ביולי, עליו עמד כבר אבנר שפירא (הארץ 11.03.09), היא מתארת "ענן גדול שצבעו ורוד [רוזה בגרמנית – ל.ט.ש] והוא למעלה מן המציאותי, יפה להפליא". רוזה מתארת כיצד היא שותה בצמא את האור הורוד היוצא ממנו. "אם ישנם גוונים כאלה, צורות כאלו, הרי החיים יפים וכדאי לחיותם" (עמ' 49), היא כותבת. במכתב מהשני באוגוסט של אותה שנה מופיע שוב בצורה ברורה הדימוי של האור בשולי הענן -
"רואה אני לפעמים ענני ערבית יפים, והלא תדעי – עננה ורודה קטנה כזאת – היא לבד יכולה להביאני לידי התפעלות ולהיות לי גמול ופיצוי על הכל [...] זה עתה הפסקתי הפסקה קלה כדי להתבונן בשמים – העמיקה השמש מאוד לשקוע מאחורי הבניין, ובמרום מרחפות חרש (האלוהים יודע מנין באו) רבבות עבים קטנטנות, ששוליהן מהבהבים הבהוב של כסף, באמצעיתן אפורות עדינות, וכל דמויותיהן הממורטות מפליגות צפונה. שלווה רבה כל כך, בת שחוק צוננת כל כך יש במסע עננים זה, עד כי גם עלי לחייך עמהן, כמשפטי תמיד לשתף עצמי בקצב החיים המקיפים אותי. כיצד יוכל האדם להיות רשע או קטנוני למראה שמים כאלה? לעולם אל תשכחי להביט אל סביבותייך, ותהיי 'טובה' תמיד".
"וּבְיֹשֶׁר-לֵבָב שׁוּב תִּהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת / כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים, כְּאַחַד הָאָדָם"
הספק איחול ספק הנחיה להיות "טובה תמיד" חוזר בנוסחים שונים מספר פעמים במכתבים. את רוב מכתביה לסוניה מסיימת רוזה באיחולים/הנחיות מעין אלה: "היי עליזה ושלווה", "היי נא שלווה ושמחה", וגם "היי בריאה ורעננה, שמחי באביב". בכמה מכתבים היא כותבת: "היי עליזה ושקטה". האיחול להיות שלווה ושמחה בתוך הכאוס המלחמתי בשעה שבן-זוגה של סוניה וחברתה הטובה אסורים בכלא נראה תמוה, אך מוזר שבעתיים ממנו הוא האיחול "היי שקטה". האם רוזה היא הכותבת? אותה רוזה שהקדישה את חייה על מנת לצעוק את האמת שלה, שלא חדלה להיאבק, שנמצאת כעת בבית הסוהר בשל חוסר הסכמתה להיות שלווה ושקטה? והרי אותה רוזה כתבה במאמרה על הפרולטרית: "המאבק הוא שעושה את האדם שותף במפעל התרבות, בהיסטוריה של האנושות".
אין זו סתירה. אנו מוצאים אצל לוקסמבורג דיאלקטיקה עמוקה בין השלמה למאבק, בין ענווה לצעקה, בין להיות "כאחד הדשאים" לבין הניסיון להפסיק את האימה והדם. בכמה ממכתביה נוזפת רוזה בסוניה על רצונה למצוא סיבה ותכלית לכל, ועל חוסר יכולתה לקבל את המציאות. כך, לדוגמא, במכתב מאפריל 1919: "שואלת את בגלויתך: 'מדוע כל זה כך?' תינוקת! 'כך' הם החיים מאז ומעולם, והכל שותפים לאותו 'כך': סבל, פרידה וגעגועים. חייבים אנו לקבלם ולמצוא את הכל טוב ויפה. אני, על כך פנים, עושה כך. לא מתוך תבונה שבהתחכמות יתרה, אלא, פשוט, מטבע בריאתי. יודעת אני בחוש כי זוהי הדרך האחת והנכונה להתייחס כך לחיים, ולפיכך הנני מרגישה את עצמי מאושרת בכל מצב שהוא. אף לא הייתי רוצה למחוק דבר מחיי. אף לא הייתי רוצה שיהיה דבר שונה מכפי שהיה" (עמ' 26).
הנאבקת הגדולה מחבקת את מציאות החיים הקשה. המאבק לא סותר את השקט והשלווה. חלק ממהות החיים זה לדעת כיצד לקבל אותם, על כל הרע שבהם, ובה בעת לעשות הכל בענווה על מנת לשפרם. איחולי השקט והרוגע חוזרים כמה פעמים גם בשירה של גולדברג ("נָשֹׁם וְרָגֹעַ", "יִרְחַב בָּך הַשֶּׁקֶט") וגם אצלה מגיעים לביטוי לכאורה וותרני ותמוה: "תִּהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת". דומני שגם גולדברג לא מתכוונת להטיף לוויתור וצייתנות, ולא זורקת בין רגבי השדה את תפיסת עולה היוצרת והאקטיבית, אלא מציגה בפנינו דיאלקטיקה דומה לזו של רוזה - כוח נשי, אשר במסגרתו המאבק, הסליחה והחסד לא סותרים כי אם משלימים, ואשר במסגרתו ניתן לפעול למען עתיד טוב יותר מתוך ענווה, כאחד הדשאים, כאחד האדם.
"אל תלכי לבדך"
המשורר דוד פרישמן כתב בשנת 1921 בכתב העת "התקופה" את הדברים הבאים על ספר המכתבים של רוזה: "דוברת אלינו מתוך הספר הקטן הזה נשמה של אחד המשוררים המצוינים ביותר. מוצאים אנו אצל בת-האדם הקשה הזאת קולות עדינים ורכים, אשר להם מסוגל רק האדם הטהור ביותר. איך היא שומעת ויודעת ומבינה ומרגישה את צפצוף כל בעל-כנף; ואת האדם, את האדם איך היא יודעת ואת כל עוניו הנורא ואת כל קשיי ליבו!".
את הקולות העדינים והרכים, את יכולת ההקשבה לכל צפצוף וכל אדם, אני מוצא גם בשירתה של לאה גולדברג. אצל שניהם בולט גם "יושר הלבב", והיכולת לשנות עולם תוך כדי שאת "ענווה ונכנעת".
בשיר "שדות גולדברג" מזהיר מאיר אריאל, ספק את ביתו ספק את המשוררת, מההליכה לבד בשדה המוזהב. "ילדתי שלי, אל תלכי לבדך, אל תלכי לבדך בשדה המוזהב". אומנם אריאל מזהיר מפני כל הכזבים שמוכר השדה הזה ומפני השאיפות הלא ממומשות שהוא טומן בחובו, אך דומני שעיקר כוונתו היא להזהיר מפני "לבדך". "אל תלכי לבדך". בזה נגע אריאל במאפיין נוסף שהיה משותף לשתי הנשים הגדולות הללו - שתיהן לא נישאו (רוזה נישאה רק בנישואים פיקטיביים לשם קבלת אזרחות גרמנית) ולא הפכו לאימהות. ואולי גם דרך נתיב כואב זה חשה גולדברג רעות עמוקה כלפי רוזה.
בסופו של יום לא ניתן לדעת עד כמה השפיעה דמותה של רוזה באופן מודע ולא-מודע על המשוררת, אך דומני שניתן לקבוע בזהירות שהייתה השפעה כזו ושהיא באה לידי ביטוי עז בשיר "האמנם" ויתכן שגם ביצירות אחרות של גולדברג. עבורי שתי הנשים הגדולות הללו הן מופת לעומק וגדלות נפש האדם ולשאיפה תמידית למה שטוב ויפה ואני חושב שהגיעה העת לשוחח על החיבור ביניהן.
***כל הציטוטים ממכתביה של רוזה לקוחים מהספר "מכתבים מבית הסוהר" בהוצאת ספרית פועלים, מהדורת 2009. תודתי נתונה לנויה שגיב על הקריאה המוקדמת וההערות הטובות.
