תורת האהבה של רבי עקיבא

קולות של רוח - פרק 34 - תורת האהבה של רבי עקיבא

רבי עקיבא הוא אחד מגדולי הרוח המשפיעים ביותר בתולדות העם היהודי. הוא עסק הרבה באהבה ואף העמיד את כל התורה עליה. "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", קבע רבי עקיבא. הרב נפתלי רוטנברג אשר עוסק רבות בתיאוריות של אהבה ביהדות כתב עליו את הספר: "תורת האהבה של רבי עקיבא" וכינה אותו חכם האהבה. ואני הקטן, עוקב שנים אחרי דמותו של רבי עקיבא וכל הזמן חושב שבאופן טרגי הוא בכלל לא ידע לאהוב ולא ידע ללמד אהבה...

אז נפגשנו, נפתלי רוטנברג ואנכי, ללימוד ושיחה על תורת האהבה וחיי הזוגיות של גדול התנאים. בסוף השיחה מצאתי פתרון ביניים לשאלה האם רבי עקיבא היה חכם האהבה או חכם טרגי שלא ידע לאהוב.

מוזמנות ומוזמנים להאזין.

מפגש בין היהדות לערכי כבוד האדם

[במסגרת פרויקט "השאלה הזהה" של עיתון הארץ נשאלנו: "מה נותר מהיהדות אחרי ההפרדה מההלכה היהודית, מי קהלי היעד ואת מי זה משרת?". הקליקו כאן לקריאת התשובות של רות קלדרון, אבי נוביס דויטש, ערן ברוך ושלי באתר הארץ. ולמי שלא מתחשק להקליק - להלן המאמר הקצר שכתבתי בתשובה:]

שלושה אנשים נותנים צדקה לעני. אצל האחד זה מעשה דתי־הלכתי שמגיע כמענה לציווי אלוהי; עבור השני זהו מעשה תרבותי הנובע מנוהג ערכי שקיים מאות שנים בתוך עמו; השלישי עושה מעשה ערכי-אנושי שמגיע מהיענות לצו המצפון ולתחושת החמלה. רגע, אבל שלושתם עשו בדיוק את אותו מעשה! אז מתן צדקה הוא מעשה דתי, אנושי או תרבותי? ואולי גם וגם? הכל תלוי בכוונה ובהתרחשויות פנימיות באדם. 

לא כל מעשה הוא כזה. ישנם מעשים שאין בהם כל טעם מחוץ לעבודת האלוהים, ואת המעשים האלה תזנח התרבות. ישנם מעשים שאין בהם כל טעם מחוץ לביטויה של תרבות ספציפית, ואת אלה יותירו בצד מי שאינם לוקחים חלק באותה תרבות. יחד עם זאת, מעשים רבים נושאים עימם את שלושת הממדים הללו או לפחות שניים מהם. וכך זה גם ביהדות.

היהדות מלאה ברעיונות־עומק, טקסים, ערכים, מנהגים, חגיגות, סמלים, שפה, סיפורים, דיונים ובעיקר מעשים, שהינם גם דתיים, גם תרבותיים ופעמים רבות גם אנושיים־כלליים. גם ההלכה היהודית אינה עשויה מקשה אחת, אלא היא מלאה במעשים שיכולים להיות כאלה וכאלה, תלוי בעושה, תלוי בכוונותיו. 

הרעיון היסודי של ההלכה הוא מחויבות עמוקה לעשיה, ומחויבות כזו היא בעלת חשיבות גדולה גם בבנייתה של תרבות. יחד עם זאת, הכפיפות להלכה כמקבץ חוקים רבניים שעל האדם לציית להם על מנת לעבוד את אלוהיו, אינה מקובלת עוד על רוב העם היהודי ואני בתוכו. 

היהדות הייתה תמיד תרבותו של עם ישראל, אלא שכדברי אחד העם היא: "נוסחה בשפה דתית". לפנינו אוצר של חוכמה ואורחות חיים. במקום לזרוק את היהדות לפח, ובמקום 'לכבד אותה' מרחוק תוך השארתה לרבנים, ניתן ללמוד ממנה, ליצור בתוכה וגם לחלוק עליה. היא כתובה בשפה דתית? אפשר לחלן אותה. יש בה שובניזם וגזענות כמו בכל תרבות עתיקה? ניתן להפוך אותה להומניסטית ועכשווית. 

במילים אחרות, הגיעה העת להתייחס ליהדות כמו שעם מתייחס לתרבות שלו - לא לזנוח אותה, ולא לנסות להעתיק אותה כפי שהיא; להתיר אותה מכבלי קדושתה, לחדש אותה ולהתחדש בה; לזרוע ולחרוש בקרקע הרוחנית־תרבותית הישנה שלה, כפי שדימה זאת ביאליק, ולהצמיח פרחים ופירות חדשים. 

קהלי היעד של התרבות היהודית הם יהודים באשר הם, אותם היא צריכה לשרת והם צריכים לשרתה בחזרה למען הדורות הבאים. שני ציבורים שגודלם דומה בחברה הישראלית, אם כי רק אחד מהם הינו בעל כוח פוליטי גדול וכופה, מאיימים עליה - החרדים הדתיים והחרדים החילוניים. החרדיות הדתית מקימה חומות שאמורות להגן עליה מפני כניסה של כל מרכיב מערבי לחייה, ובמקביל לה החרדיות החילונית מקימה חומות להגנה מפני כניסה של כל אלמנט יהודי לחייה. טוב יעשו שני הציבורים הללו אם יטפלו בחרדה המאיימת עליהם, ויאפשרו לעצמם ולכולנו מפגש פורה ומצמיח של תרבות יהודית מגוונת עם ערכי כבוד האדם וחירותו. 

[הארץ, 3.11.19]

איך לחיות מתוך אהבה - סדרה חדשה בפודקאסט

קולות של רוח - פרק 33 - החלק הראשון בסדרה על אהבה - לחיות מתוך אהבה

אֲנָשִׁים מִשְתַּמְּשִׁים זֶה בַּזֶה
כְּמַרְפֵּא לִכְאֵבָם. אֶחָד אֶת הַשֵּׁנִי
שָׂמִים עַל הַפְּצָעִים הַקִּיוּמִיִּים שֶׁלָּהֶם,
עַל הָעַיִן, עַל הָעֶרְוָה, עַל הַפֶּה וְעַל הַיָּד הַפְּתוּחָה,
תּוֹפְשִׂים זֶה אֶת זֶה וְלא רוֹצִים לְהָנִיחַ
(יהודה עמיחי)

האם ההשתמשות הזו של אנשים זה בזה היא חלק מהאהבה, או שמא מנוגדת לה?
מה זה אומר לאהוב אנשים שאינם קרובים אלי?
כיצד ניתן לצוות על אהבה ועוד אהבת אלוהים, אהבת הגר ואהבת הרע (מלשון רעות)?
ובכלל- מהי אהבה וכיצד היא יכולה להיות תשתית לחיינו כפרטים וכחברה?

אלו שאלות המפתח בפרק החדש המתחיל סדרה חדשה בפודקאסט על הנושא הנפלא הזה- אהבה.
מוזמנות ומוזמנים להאזין.

פילוסופיית החיים של קהלת

קולות של רוח - פרק 32 - פילוסופיית החיים של קהלת

הנחלים זורמים לים, הרוח שב על סביבותיו, ואני שב כבר עשרות שנים לקהלת, ספר הפילוסופיה הקיומית העתיק. קהלת פותח בקביעה הנוגעת עד לתהום: "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" ומוציא לנו שארית האוויר בכותבו: "כָּל-הַדְּבָרִים יְגֵעִים". החכם החילוני האנונימי הזה, שהמסורת טעתה/הטעתה לחשוב שהוא שלמה המלך, מכניס אותנו למסע אישי מטלטל בו הוא מבקש לבחון את המשמעות והתכלית מאחורי כל מה שיש לנו בחיינו- חוכמה, עושר, שמחה, רכוש (ועוד). הוא מעמיד את הכל מול עובדות החיים, מול העשוקים והבודדים והמושחתים והורסי הצדק, ובעיקר מול עובדת המוות - ומבטל הכל כהבל. 

"ִּמִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן כִּי הַכֹּל הָבֶל. הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל-מָקוֹם אֶחָד הַכֹּל הָיָה מִן-הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל-הֶעָפָר" .ושלא תנסו למכור לו אשליות מיסטיות כמענה למצוקותיו: "מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ?!". הוא לא פתי.

מפליא שספר זה מצא דרכו אל בין ספרי התנ"ך. לא היה לו קל. מספר פעמים "ביקשו חכמים לגנוז ספר קהלת", הן בשל מה שנראה להם כסתירות בתוכו והן בגלל שחששו שיטה אנשים לכיוונים של מרד וכפירה. הם ידעו שמעבר להטלת הספק במשמעות של הכל, קהלת גם מציע לנו כיצד לחיות בתוך ההבל. אני מדגיש- בתוכו, בלי להיחלץ ממנו. וההצעה שלו כלל לא בנויה על עבודת אלוהים, אלא על אכילה ושתיה, שמחה, בגדים לבנים, אהבה, הגשמה עצמית, עשייה, הליכה בדרכי הלב תוך ידיעה שגם יש מי שצופה, והכל- ללא כעס. הנה טעימה: 

לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ, וּשְׁתֵה בְלֶב-טוֹב יֵינֶךָ: כִּי כְבָר, רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת-מַעֲשֶׂיךָ. ח בְּכָל-עֵת, יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים; וְשֶׁמֶן, עַל-רֹאשְׁךָ אַל-יֶחְסָר. ט רְאֵה חַיִּים עִם-אִשָּׁה אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, כָּל-יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ: כִּי הוּא חֶלְקְךָ, בַּחַיִּים, וּבַעֲמָלְךָ, אֲשֶׁר-אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. י כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ, לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ—עֲשֵׂה.

ובשיא המרד עומד קהלת מול הפסוק הידוע "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" ואומר את ההפך: שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ, וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ, וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ, וּבְמַרְאֵי עֵינֶיךָ; וְדָע, כִּי עַל-כָּל-אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט.

ואולי הבל הבלים זה דבר מנחם? אחד העם כתב על האדם שהזקין ועומד בפני סופו הקרב ובא: "אם חכם הוא כשלמה, ‘אומר דברי הבלים’ ומתנחם". שאלות נצחיות: האם באמת הכל הבל, האם זה מנחם או מדכא (אולי גם וגם כי בכל זאת זמן לכל ועת לכל חפץ), וכיצד לחיות בתוך ההבליות הזו?

לכבוד שבת סוכות, מוזמנות ומוזמנים להאזין לפרק ה-32 בקולות של רוח המוקדש כולו לפילוסופיית החיים של קהלת.

סוכות כתזכורת למגבלות הכוח

שני רעיונות יפים שמע חברי נעם יעקובסון בסדרת שיעורים של הרב שרלו וחלק עימי, וכעת אני מבקש לתאר אותם בפניכם בשפתי ולהוסיף עליהם הרהורים משלי.

היום השביעי הוא יום השבת. החודש הראשון בתורה הוא חודש ניסן ושבעה שבועות אחרי תחילתו מגיע חג השבועות. במחזוריות של שבע שנים מתקיימת שנת השמיטה. היובל מוכרז בחודש השביעי של שנת השבע כפול שבע. אנו רואים שמחזוריות השבע חשובה מאוד ליוצרי התרבות שלנו. שבעה ימים, שבע שנים, שבע פעמים שבע שנים. אבל רגע, זה נראה כאילו דילגנו על משהו, מה לגבי החודש השביעי? 

הנה ההסבר הפשוט והעמוק לחגי תשרי. חודש תשרי מכונה בתורה "החודש השביעי", ויום התרועה, יום הכיפורים וחג הסוכות הם דרכה של התורה לחוג אותו. לא רק שהחודש השביעי לא קופח אלא שהוא קיבל את היחס המרכזי ביותר! ומה מחכה בשיאו? חג שנמשך שבעה ימים.

שבע אינו מספר הבא מן הטבע. הוא לא נגזר מהלבנה, מהחמה או מעונות השנה. ההחלטה ששבוע הוא בן שבעה ימים היא החלטה אנושית. השבע הוא ניסיון תרבותי לייצר קצב חיים מסוים. שש הוא מספר טוב לעשייה, בשבע צריך לשמוט, לנוח, להתחדש. אני חש שיש בזה אמת גדולה. היום השביעי מגיע לי בדיוק בזמן. מצאתי עצמי כבר פעמיים עוזב תפקידים נפלאים בתום שש שנים. אני סבור שעלינו לנסות לבנות חברה שפעריה לא חוצים את רף ה-"פי שבע". עם זאת, מעולם לא חשבתי על החודש השביעי, ולא שמתי לב שבכל שנה אנחנו חוגגים אותו, עושים בו חשבון נפש ויוצאים בו לסוכה. מדוע לסוכה? זה כבר קשור לרעיון השני.

שתי סכנות אורבות להתנהלותנו המוסרית והחומלת. סכנת חוסר הביטחון וסכנת הביטחון המוגזם. כשרע לי מאוד, כשזה נראה שאין לי למה לשאוף, כשאני מתמלא ברחמים עצמיים, כשאני עבד במצרים או מהלך במדבר ללא מים, אז אני מפסיק לראות את הזולת ועסוק בהישרדות. אלה זמנים מסוכנים. לאדם במצב כזה צריך להקנות ביטחון, צריך לאפשר לו עמוד ענן שילך לפניו, צריך להוציא לו מים מסלעים; כשטוב לי מאוד, כשאני חש בלתי מנוצח, כשיש לי כוח רב ואני מרקד על פסגת העולם בתחושת 'אף אחד לא יכול עלי', אז אני מפסיק לראות את הזולת ומתמלא ביהירות. "וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית וַיִּמְעַל" (דברי הימים ב כו, טז). זוהי סכנת הריבונות והשפע. אדם במצב כזה צריך לעזוב רגע את הביטחון ותחושת הכוח ולצאת לדירת ארעי רעועה, לצאת לסוכה.

דומני ששני הרעיונות קשורים זה בזה. בתחילת כל חודש שביעי יש לעשות עצירה בה אנו נזכרים בארעיות ובאנושיות. תחושת ביטחון וכוח הנמשכת ברצף מעל לששה חודשים עלולה להיות מסוכנת. בתחילת החודש השביעי יוצאים לשם כך לסוכה, וכעבור ששה חודשים אוכלים לשם כך מצות ושמים מרור על שולחננו. פסח וסוכות קוטעים את רצף הביטחון המוגזם, והכוח שעלול להתדרדר לעיוורון מוסרי ושחיתות נתקל בתמרור עצור. תמרור השבע.

ואולי יש כאן גם רעיון שחשוב ליישם פוליטית. כאשר שלטון ושליט לא מתחלפים יותר משש שנים מתעוררת במלוא עוזה סכנת העיוורון והכוח המשחית. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ מדוע נבחרת ומה הן מגבלות הכוח הראויות. אולי עלינו לתקן את חוק יסוד הממשלה כך שיקבע שבמהלך השנה השביעית לכהונתו הרצופה, חייב ראש ממשלה לשמוט, להתפטר, לצאת לסוכה, לא לתת לכוח להשחית אותו, ולתת לאחר/ת למלא את מקומו לפחות לשש שנים הבאות. 

[זמן ישראל, 16.10.19]

להרוג את אלוהים ולעשות תשובה - ניטשה מגיע לפודקאסט

קולות של רוח - פרק 31 (אחרון בסדרת כיפור) - הקליקו כאן להאזנה

"היכן נעלם אלוהים?" קרא המשוגע, "אני אגיד לכם היכן. אנחנו הרגנו אותו - אתם ואני! כולנו רוצחיו! אבל איך עשינו זאת? איך הצלחנו לשתות את הים עד תומו? מה המעשה אשר עשינו כאשר התרנו את הארץ הזאת משמשה? האין אנו צונחים מטה מטה ואחורה והצידה ולפנים - לכל עבר? היש עדיין למעלה ולמטה? האם לא נהיה קר יותר? האין יורד הלילה כל הזמן - עוד ועוד לילה? האין צורך להדליק פנסים לפני הצהרים? האם עדיין איננו שומעים כלל את שאון הקברנים הקוברים את אלוהים? האם עדיין איננו מריחים כלל את הריקבון האלוהי? - גם אלים נרקבים! אלוהים מת! אלוהים יישאר מת! ואנחנו הרגנו אותו!" (ניטשה, המדע העליז).

מה המשמעות של להרוג את אלוהים? מדוע זה תנאי הכרחי להתעלות האדם ולבריאת היסטוריה חדשה ונעלה? מדוע הרוח מתגלגלת לגמל ומשם לאריה ומשם לילד? מהו העל-אדם? 

מזמין אתכן ואתכם להאזין בהקלקה כאן לשיחתי עם עמוס ינון בנדון בפרק השלושים ואחת של 'קולות של רוח'. בתמונה - איחולים של ניטשה לשנה החדשה, מתוך "המדע העליז". 

על הסליחה - מלוינס ועד גולדברג

קולות של רוח - הפרק ה-30 - לפני כיפור ג - על הסליחה.

הפרק ה-30 בפודקאסט מוקדש להעמקה בדרמה של הסליחה באמצעות הפילוסוף עמנואל לוינס, סיפורים מהתלמוד, שירתה של לאה גולדברג ועוד. בין היתר דן הפרק בהבנות שונות של מושג הסליחה ובמוטיבציה לסלוח, בטענה כי הצדק מהווה מחסום לסליחה, בהבדל בין לסלוח על שגגה ולסלוח על רשלנות ובשאלה מתי לא נכון לסלוח כלל.

הפרק הוקלט הפעם בטבע, על גדות הירקון... להאזנה הקליקו כאן.

שנה טובה מ'קולות של רוח' ומהבלוג ותודה לכם על החברות

לכל שלושים הפרקים באתר סאונקלאוד הקליקו כאן

לכל הפרקים ביוטיוב הקליקו כאן

תפיסת התשובה והשינוי של רבי נחמן מברסלב

קולות של רוח - פרק 29 - לפני כיפור ב - שינוי ותשובה לפי רבי נחמן מברסלב

"דַּע כִּי צָרִּיךְ לָדוּן אֶת כָל אָדָם לְכַּף זְכוּת , וַּאֲפִּלּוּ מִּי שֶהוּא רָשָע גָמוּר , צָרִּיךְ לְחַּפֵּשׂ וְלִּמְצאֹ בּוֹ אֵּיזֶה מְעַּט טוֹב, שֶבְּאוֹתוֹ הַּמְעַּט אֵּינוֹ רָשָע , וְעַּל יְדֵּי זֶה שֶמוֹצֵּא בּוֹ מְעַּט טוֹב , וְדָן אוֹתוֹ לְכַּף זְכוּת , עַּל - יְדֵּי - זֶה מַּעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת לְכַּף זְכוּת , וְיוּכַּל לַּהֲשִּיבוֹ בִּּתְשוּבָה , וְזֶה בְּחִּינַּת ) תְהִּלִּּים ל " ז (: " וְעוֹד מְעַּט וְאֵּין רָשָע וְהִּתְבּוֹנַּנְתָ עַּל מְקוֹמוֹ וְ אֵּינֶנּוּ " הַּיְנוּ שֶהַּפָסוּק מַּזְהִּיר לָדוּן אֶת הַּכֹל לְכַּף זְכוּת , וְאַּף - עַּל - פִּי שֶאַּתָה רוֹאֶה שֶהוּא רָשָע גָמוּר , אַּף - עַּל - פִּי - כֵּן צָרִּיךְ אַּתָה לְחַּפֵּשׂ וּלְבַּקֵּש לִּמְצאֹ בּוֹ מְעַּט טוֹב שֶשָם אֵּינוֹ רָשָע וְזֶהוּ וְעוֹד מְעַּט וְאֵּין רָשָע , שֶצָרִּיךְ אַּתָה לְבַּקֵּש בּוֹ עוֹד מְעַּט טוֹב שֶיֵּש בּוֹ עֲדַּיִּן , שֶשָם אֵּינוֹ רָשָע , כִּי אַּף - עַּל - פִּי שֶהוּא רָשָע , אֵּיךְ אֶפְשָר שֶאֵּין בּוֹ מְעַּט טוֹב עֲדַּיִּן, כִּי אֵּיךְ אֶפְשָר שֶלּאֹ עָשָׂה אֵּיזֶה מִּצְוָה אוֹ דָבָר טוֹב מִּיָמָיו , וְעַּל - יְדֵּי - זֶה שֶאַּתָה מוֹצֵּא בּוֹ עוֹד מְעַּט טוֹב שֶשָם אֵּינוֹ רָשָע, וְאַּתָה דָן אוֹתוֹ לְכַּף זְכוּת, עַּל - יְדֵּי - זֶה אַּתָה מַּעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת מִּכַּף חוֹבָה

לְכַּף זְכוּת , עַּד שֶיָשוּב בִּּתְשוּבָה עַּל - יְ דֵּי - זֶה..." (מתוך ליקוטי מוהר"ן, תורה רפב)

תפיסת התשובה של רבי נחמן סבוכה ומרתקת וקשורה למעשה לכל תפיסת החיים שלו. בפרק ה-29 בפודקאסט אני משוחח  עם דודו ליברמן מקולות על שורשי הגותו של רבי נחמן, תפיסת ההתחדשות התמידית שלו; ראיית הסדר, הארגון והרציפות כאשליה; וניסיון להתקרב לחיים מתחדשים באמצעות מהלך התשובה. מה עיקר התשובה? "שישמע ביזיונו ויידום". מדוע? ובהקשר של הציטוט בו פתחתי - כיצד עושים חשבון נפש של נקודות טובות ולא של חטאים?

מוזמנות ומוזמנים להאזין פה או בחיפוש "קולות של רוח" ביוטיוב, גלי צה"ל ומגוון אפליקציות של פודקאסטים.

הדרך לשינוי פנימי לפי הרמב"ם

קולות של רוח - לקראת כיפור א - הדרך לשינוי פנימי לפי הרמב"ם

התרבות היהודית מציעה לנו לעשות עצירה מלאכותית אך חשובה בכל שנה ולהיכנס לתהליך של חשבון נפש ושינוי פנימי. התהליך הזה קרוי "תשובה" מלשון "לשוב". לשוב מדרך הרע לדרך הטוב, לשוב לעצמי.

בפרק הראשון בסדרה "לקראת כיפור" אני דן בעיקרי התהליך הזה לפי שיטת הרמב"ם, כפי שהיא מרוכזת בעשרת פרקי הלכות התשובה שלו. הפרק דן, בין היתר, במרכזיות הוידוי לפי תפיסתו, שלבי ההשתנות, מרכזיות הבחירה החופשית, ה'שיטה' להימנע מעבירות וטעויות ונושאים נוספים.

מוזמנות ומוזמנים להקליק כאן ולהאזין או לחפש "קולות של רוח" במגוון אפליקציות פודקאסטים, ביוטיוב ובגל"צ.

יהודית ודמוקרטית - וו החיבור [פודקאסט]

בפרק המסכם את סדרת "יהודית ודמוקרטית" טוען ד"ר משה הלינגר שמי שרוצה מדינה יהודית ודמוקרטית חייב להפסיק לנסות לדבר לרוב הציבור בישראל בדמוקרטית ולעבור "לדבר איתו ביהודית", וזאת באמצעות הערכים המחזקים את כבוד האדם ביהדות. הלינגר מציג תיזה בה חובה לחזק את היהודית ואת הדמוקרטית בעת ובעונה אחת. אפשר וראוי גם וגם. הם לא חייבים לבוא זה על חשבון זה. 

כמו תמיד, מוזמנות ומוזמנים להאזין בלינק הזה או במגוון אפליקציות של פודקאסטים, בגלי צהל וביו טיוב בחיפוש המילים "קולות של רוח". 

פרשת שופטים והבחירות הקרבות: וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד

הדור הראשון של ההנהגה הבכירה בישראל הורכב רובו ככולו מאנשים שחיו בצנעה כלכלית יחסית, והשתייכו לרוב למעמד הביניים. בחירתו של בנימין נתניהו לראשות הממשלה לפני 23 שנה סימלה את המעבר לדור השני של ההנהגה, שאופיין במנהיגים בעלי ממון רב שלרוב גם החצינו את עושרם- נתניהו, ברק, שרון, אולמרט. חילופי דורות מהסוג הזה התבצעו במדינות רבות בעולם המערבי, והגיעו לשיאם בבחירתו של המיליארדר דונאלד טראמפ לנשיא ארה"ב.

בפרשתנו ניתנות הוראות למי שיהיה מלך בישראל: "רַק לֹא-יַרְבֶּה-לּוֹ סוּסִים, וְלֹא-יָשִׁיב אֶת-הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס [...] וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים, וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ; וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד. וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל-סֵפֶר [...] לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם. לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול" (דברים יז, טז-כ).

מדוע דווקא סוסים? יש שיגידו שהסוסים היו סמל סטאטוס, הם היו הסיגרים היוקרתיים, השמפניה המובחרת והתכשיטים הנוצצים של אז. הרש"ר הירש טוען, כי "הסוס היה בהמת המלחמה" ולמעשה הפסוקים מזהירים את המלך מיצירת צבא מוגזם. התורה, לדברי הרש"ר, מבקשת להיאבק ב"אותם העניינים שהיו מאז ומתמיד אבני נגף ליושר לב שליטים ולהצלחת עמיהם. הרי אלו התאוות לתהילת מלחמה, לנשים ולממון". אבקש לתהות: מדוע שהשליט לא יהיה אדם עשיר ובדרך הזו גם לא יתפתה לשוחד, גניבה ושחיתויות אחרות? 

הפסוקים שקראנו מלמדים שממון רב לא עוצר אלא יוצר את הפיתוי. העושר עלול להוביל למצב של "רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו", תחושה שאני מעל העם, ולמצב של "סוּר מִן-הַמִּצְוָה", תחושה שאני מעל החוק. דומני שהמציאות בעולם המערבי בכלל ובישראל בפרט, לימדה אותנו כמה נכון הדבר. 

עוד בשנת 1973 זיהה לובה אליאב ז"ל את תחילתו של התהליך הזה, בציבור ובהנהגה, וכתב בספרו "ארץ הצבי" את הדברים הנוקבים הבאים: 

"אחד הדברים הראשונים שאנו חייבים לעשותם הוא להפסיק את המרוץ המבוהל לרמת-חיים גבוהה והולכת. הדוגמא להפסקת המרוץ הזה חייבת לבוא מצד ההנהגות החברתיות והפוליטיות בארץ. חייבים אנו, והדבר הוא בנפשנו, להכניס מחדש, ולו באופן מלאכותי, את מימד הפשטות, העממיות והצנע בכל מישורי חיינו [...] הפשטות של 'והצנע לכת' צריכה לבוא במקום רמת חיים ראוותנית, במקום האופנה של זלילה מיותרת ומטפשת, של בנייה שאפתנית ומכוערת, של לבוש סנובי ודוקר עיניים, של ספרות ואומנות שטחיות וקלוקלות.

[...] את האור האדום להפסקת המירוץ חייבת להדליק ההנהגה. היא חייבת לעשות זאת ראשית-כל על עצמה ועל גופה. [...] אין כוונתי לנזירות, להתנזרות, אלא לפשטות במלוא מובנה המקסים ושובה-הלב של המילה [...] אני מאמין כי דוגמה אישית של אישי הנהגת המדינה לפשטות וצנע בחייהם יתנו בידי החברה הישראלית והממשל הישראלי מנוף רב-כוח לבלום את הריצה אחר רמת חיים משתוללת".

לטענת אליאב וכפי שמשתמע מפרשתנו, ממון ועושר רב, בייחוד כאלה שהינם מוחצנים ומשפיעים על כל סגנון החיים של האדם, מהווים אתגר משמעותי לענווה, להליכות, לקבלת החלטות שקולה וליושרה. בנוסף, חיי העושר מייצרים תחושת עליונות שלא מאפשרת להנהגה לראות את המונהגים בצורה מלאה וחומלת. הדברים נכונים לא רק למנהיגות הפוליטית אלא לציבור בכלל ולהנהגה האזרחית שבתוכו.

בימי ראשית אלול אלה, ימים המזמנים את הלב לתחילתו של חשבון נפש, אני מהרהר במקום של החומריות המוגזמת בחיינו. הנוכל לקיים אורח-חיים של "והצנע לכת" ולבחור בהנהגה שתסמל ותוביל זאת?

[זמן ישראל, 5.6.19]

יהודית ודמוקרטית - חלק ג - דמוקרטיה ביהדות

קולות של רוח - יהודית ודמוקרטית - חלק ג - דמוקרטיה ביהדות

האם יש מרכיבים דמוקרטיים במורשת היהודית?
באיזו מידה המרכיב היהודי של המדינה דורש הקרבות דמוקרטיות?
האם ניתן להיות נאמן למורשת היהודית, אפילו נאמנות אורתודוכסית, ולהיות באמת דמוקרט?

נפגשתי עם ד"ר משה הלינגר לשיחה על השאלות הללו. מוזמנות ומוזמנים להאזין בהקלקה כאן, או בחיפוש "קולות של רוח" בג"צ, בספוטיפיי, באייטיונס, בגוגל-פודקאסט, ביוטיוב ובמגוון נוסף של אפליקציות.

מהי מדינה יהודית? שיחה עם תהלה פרידמן

קולות של רוח - מדינה יהודית ודמוקרטית - חלק ב - יהודית

מהי מדינה יהודית?

שיחה עם תהלה פרידמן, יו"ר תנועת נאמני תורה ועבודה לשעבר ומועמדת לכנסת מטעם כחול-לבן, על מודל מדינת היהודים ומודל מדינת היהדות. היכן נרצה שהמדינה תושפע מיהדותה ומתי נכון לכפות דברים מטעמים יהודיים?

מוזמנות ומוזמנים להאזין כאן או בחיפוש "קולות של רוח" באפליקציות של פודקאסטים, בגל"צ וביוטיוב.

אז מהי בעצם דמוקרטיה?

קולות של רוח - יהודית ודמוקרטית - חלק א - דמוקרטיה

הפרק הראשון במיני-סדרה החדשה על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, בוחן את מרכיבי הדמוקרטיה המודרנית ובאמצעותם כמה אתגרים ומחלוקות מרכזיים בחברה הישראלית. בין הנושאים בפרק: אקטיביזם שיפוטי, אחוז החסימה, פסילת מועמדים, חירות הפרט מול טובת הכלל ועוד.

מוזמנות ומוזמנים להאזין בהקלקה כאן או בחיפוש "קולות של רוח" ברוב אפליקציות הפודקאסטים ובגל"צ.

לאפשר הפרדה אך לא בכפיה או הכוונה מלמעלה

יש בעיה עמוקה בלמנוע מחרדים לקיים אירועים בשטח ציבורי על פי אמונתם. יש בעיה קשה בלאפשר להם לקיים אירועים בשטח ציבורי על פי אמונתם.

לצערי, חלק גדול מהשיח סביב פסיקת בית המשפט שאסר הפרדה מגדרית כפויה או מוכוונת באירוע בשטח ציבורי בעפולה, אטום למורכבות הנושא ואף שוזר לתוכו פייק ניוז לגבי ההחלטה.

ההפרדה המגדרית היא מציאות יומיומית בקרב כמה מהתרבויות והקהילות בארץ. הבה נפקח את עינינו – יש מערכת חינוך ממלכתית בישראל שבה יש הפרדה כזו. יש מוסדות ציבור הממומנים חלקית מכספי ציבור (בתי כנסת, ישיבות, מקוואות) שבהם יש הפרדה כזו. יש ציבור רחב של נשים וגברים שללא הפרדה כזו לא מגיעות ומגיעים לאירוע.

הדמוקרטיה מכירה בזכויות דתיות ופולחניות ויודעת למתוח עבורם גבולות, והרי סיבת ההפרדה כאן היא דתית מובהקת. בעייתי לפגוע בחופש הדת. כמו כן, יש עקרון רב-תרבותי של התפשרות על-מנת שהאחר יוכל לחיות על פי אמונות הבסיס של תרבותו, כל עוד הן לא רומסות אנשים ברגל גסה. האם הפרדה היא רמיסה ברגל גסה? יש כאן מתיחה של הקו הליברלי עד הקצה.

מן הצד השני, יש בעיה דמוקרטית ומוסרית עמוקה בלהפריד או להפלות בכפייה בין אנשים על רקע הקבוצה שאליה הם נולדו. הבעיה הזו מחמירה מאוד כשמדובר במרחב ציבורי השייך לכולנו. כמובן אם אנשים מגיעים לאירוע ומחליטים לעמוד/לשבת בהפרדה על בסיס כלשהו – זכותם. כך קבע גם השופט בהחלטתו. אבל אם יש סדרנים שכופים את ההפרדה – זה בעייתי מאוד. אם יש שלטים שמורים לי כגבר ללכת לצד אחד ולאשתי לצד שני, זה פוגע בזכויותינו וכבודנו.

הקריטריון גבר-אשה הוא הפרדה על בסיס קבוצה שנולדים אליה, לכאורה בדיוק כמו גזע, נטייה מינית, לאום וכד' מי יעלה על דעתו להפריד על בסיס גזע? למעלה מזה, כל מחקר בנושא הדרת נשים מראה שיש קשר עמוק בין הפרדה להדרה. למשל, כמעט תמיד באירוע בהפרדה יודרו נשים מבמת האירוע וכמעט תמיד יוצבו מאחור באופן לא שוויוני.

ממשלת ישראל אימצה דוח בשנת 2014 (ובתוכה, לידיעת סמוטריץ, מפלגת הבית היהודי) הקובע שכחלק מהמאבק בהדרת הנשים בישראל, אין להפריד בין נשים וגברים בכפיה בשטח ציבורי. בית המשפט, אגב, כפוף להוראות הממשלה והכנסת כל עוד הן חוקיות והאש המופנית כלפיו כעת היא חלק מקמפיין מדאיג להחלשת הרשות השופטת בישראל.

יש כמובן עוד טיעונים לכאן ולכאן. זו סוגיה קשה. זה לא ברור מאליו. אין פתרון קל. לפיכך הורה כבר בית המשפט בעבר, במקרה של אירוע "משיח בכיכר" בתל אביב שבו דווקא העירייה הייתה זו שהתנגדה לקיום האירוע, על פתרון מורכב שבליבו הפרדה לא מוכוונת ולא כפויה. יבוא הציבור החרדי בהמוניו לאירוע, ויעמוד/ישב בו איך שבא לו. ואם תחליט אישה "להסתנן" לאזור בו עומדים גברים או להפך, כך יהיה.

באירוע התל-אביבי שיבח הציבור השמרני את בית המשפט שלא קיבל את עמדת עיריית תל אביב, למרות שפסיקתו הייתה למעשה זהה לפסיקה הנוכחית. אכן, גם הפעם קבע בית המשפט: "כל אחד מבאי האירוע יהיה רשאי לפי שיקול דעתו לשהות בכל מקום באירוע, ונאסר בזאת על מי מהסדרנים או המאבטחים, או כל גורם מארגן אחר באירוע, לבצע פעולה כלשהי של הפרדה על רקע מגדרי". במילים אחרות, לא נכפה הפרדה מגדרית, אך גם לא נאסור על הפרדה מגדרית שאינה כפויה או מוכוונת מלמעלה. כל אחד ואחת יעמדו היכן שליבם חפץ.

[זמן ישראל, 12.8.19. מוזמנות ומוזמנים להגיב באתר 'זמן ישראל']

פמיניזם - חלק ג - פמיניזם ויהדות

[הקליקו כאן לעבור ישר להאזנה לפרק]

"ואל אישך תשוקתך - 'בעלך' אין כתיב כאן אלא 'אישך'. ביקש הכתוב לומר שעונשה של האשה יהיה בהשתוקקות ל'אישה' (האיש שלה), לאותו זמן שבו היה אישה שווה לה. שלא כמו העבדים החפצים לחסות תחת בעלות אדונם, תשתוקק האשה דווקא להשתחרר מאדנותו של בעלה ולהופכו ל'אישה'. אולם 'בעלה' ימשול בה והיא תעשה כל רצונו, עד ששנו חכמים: 'אין לך אשה כשרה בנשים אלא אשה שהיא עושה רצון בעלה'. ובעת הזאת, כשהולכת ושבה האשה למעמדה השווה לאיש, יקרב אף הקץ. ואין לך קץ מגולה מזה, שנאמר: 'וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהוָה תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי' (הושע ב, יח)".

זה קטע ממדרש יפהפה שכתבה עדי בלוט. לפני כמה עשרות שנים לא היה עולה על הדעת שאשה תכתוב מדרש. לפני לא הרבה זמן לא היה עולה על הדעת שניתן להבין כך את הפסוקים. המפגש בין הפמיניזם ליהדות הוליד ומוליד כל העת דברים נהדרים בעלי חשיבות גדולה לכולנו כבני אדם, ובעלי חשיבות גדולה לתרבות שלנו ולתורה שבליבה. 

ולמרות זאת... עדיין ברוב המוחלט של משפחותינו רק גבר יערוך את ליל הסדר. ועדיין הרוב המוחלט של אהובינו מתחתנים ברבנות בטקס שובניסטי. ועדיין ברוב המוחלט של חגיגות הברית האמא כמעט לא נוכחת. ועדיין כשחלקנו מבקרים מעת לעת בבית כנסת זה לרוב בית כנסת שלא סופר נשים. ועוד ועוד ועוד. לא רק "אצל הדתיים", אצל רובנו. לפני כמה ימים נפגשתי עם ד"ר חנה פנחסי לשיחה על פמיניזם ויהדות שחותמת את המיני-סדרה על פמיניזם בפודקאסט. מוזמנות ומוזמנים להקליק כאן ולהאזין. 

ניתן כמובן להאזין גם במגוון רחב של אפליקציות וביוטיוב, רק חפשו "קולות של רוח".

פמיניזם - חלק ב - מהי "תרבות האונס"?

פמיניסטיות רבות מהזרם המכנה עצמו רדיקלי, טוענות שיש משהו בעומק התרבות שבה אנו חיים אשר מייצר פגיעות מיניות. הן מכנות את זה "תרבות האונס".

בפרק הנוכחי בפודקאסט - המשך שיחה עם מאיה רומן והפעם בעיקר על הטרדות ופגיעות מיניות, שיימינג ככלי מאבק והבעייתיות שבו וגם על מה זה עיתון פמיניסטי.

ניתן להאזין בלינק הזה או בספוטיפיי (חדש!), גל"צ, איי-טיונס, גוגל-פודקאסט, יו-טיוב ועוד מגוון אפליקציות. 

בנות צלפחד ופמיניזם בימינו - מאמר ופודקאסט

[למעבר ישיר לפרק החדש בפודקאסט הקליקו כאן, לקריאת המאמר באתר החדשות "זמן ישראל" הקליקו כאן]

בפרשת פנחס אנחנו קוראים על ניצנים ראשונים של מאבק פמיניסטי בעת הקדומה. מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה, חמש בנותיו הגיבורות של צלפחד, העזו לדרוש שנחלת אביהן תועבר להן למרות שנחלות הועברו אז רק לגברים. משה פונה להחלטת אלוהים וזה משיב: "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת־נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן: וְאֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי־יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת־נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ" (במדבר כז, ז-ח). התעוזה השתלמה!

אלפי שנים אחרי סיפור זה צבר המאבק הפמיניסטי תאוצה. הדבר קרה בזכות שורה של נשים אמיצות ובזכות חדירת הליברליזם לעולם המערבי, והפך לנחשול גדול ששינה את פני האנושות. מוזמנים ומוזמנות להאזין בקישור זה לפודקאסט העוסק השבוע בפמיניזם, בזרמים בתוכו, במחלוקות הפנימיות, במקומם של גברים בתנועה זו ובעבודה שלפנינו. 

אבקש להאיר כאן זווית אחת של העניין - 

ניתן לחלק את הדיכוי בעולם לשני סוגים: דיכוי מכוון ודיכוי שיסודו ברשלנות תמימה. הדיכוי המכוון קובע שיש להפלות ציבור מסוים. הדיכוי התמים מתקיים ללא כל כוונות רעות. הוא נובע מהתניות תרבותיות וסדר חברתי והוא כלל לא מודע. זה, לדוגמא, ההסבר לכך שיש שכר שונה לגברים ונשים בתפקידים מקבילים. זה לרוב גם ההסבר לכל אותם כנסים ורבי-שיח ללא נשים. יוזמי האירוע לא התכוונו להדיר נשים. זה לא עולה על דעתם ומנוגד לתפיסת עולמם! אבל ברשלנותם הם לא שמו לב שאין קול נשי בשיח. וכך במאות דוגמאות אחרות. 

המבט הפמיניסטי לא מתרשל. הוא מבחין בעוול שנעשה תחת ידינו ותחת תרבותנו גם אם מבלי משים. הוא כל הזמן ער לזה. הוא מחנך את כולנו למבט ער. אכן, המבט הפמיניסטי מעורר אותנו לא רק בנושא המגדרי. הוא דורש מקום לכולם בעיצוב פני החברה והתרבות. הוא דורש ריבוי מבטים וקולות. הוא לא מקבל את הסדר החברתי כנתון טבעי. המבט הפמיניסטי לא חושש לעמוד מול יסודות התשתית של החברה ולטעון כנגדם. הוא רואה תמיד לנגד עיניו את אלה שבעלי הכוח בחברה רואים פחות. הוא שם לעצמו תמיד כמטרה את צמיחתן של אוכלוסיות מוחלשות יותר. 

גם מאבקם החשוב של קהילת יוצאי אתיופיה יסודו במבט שכזה. מדינת ישראל הממוסדת לא מפלה במכוון את בני הקהילה. מחקרים מראים אומנם לצערנו גזענות גלויה ומכוונת מצד עשרות אחוזים בחברה הישראלית, אך זו לא גזענות ממוסדת. יחד עם זאת, נציגי המדינה בהחלט מתרשלים פעמים רבות מאוד ומפלים דה פקטו את בני ובנות קהילת יוצאי אתיופיה. במאבק הזה, כמו במאבק הפמיניסטי, קמו גיבורים בכאבם לזעוק את זעקתם ולתבוע את השותפות והשוויון. אכן, קו ישר וברור מחבר בין מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה למאבקים חברתיים בימינו. 

(זמן ישראל, 18.7.19)

הרעיון הדיאלוגי - עמנואל לוינס

קולות של רוח

הוא חשב שעצם המפגש שלי עם הפנים שלך מטיל עלי אחריות וציווי מוסרי. הוא חשב שלעיתים דווקא אמונה באנושיותו של האחר בטרם עת יכולה להוביל לאסון. הוא חשב שישנם מצבים שבהם אדם יכול לאבד את חירותו ללא שמץ של כפיה. אלוהים היה מרכזי מאוד בעולמו אבל הוא הבין אותו אחרת לגמרי ממה שרובנו חושבים עליו כשאנו שומעים "אלוהים". הוא אחד ההוגים המרתקים ביותר בזרם הפילוסופיה הדיאלוגית.

עמנואל לוינס. האתיקה של האחר. פרק נוסף בפודקאסט והפעם שיחה עם ד"ר אליזבט גולדוין, מתרגמת של לוינס שכתבה דוקטורט וספר על משנתו. מוזמנות ומוזמנים להאזין בהקלקה כאן.

הרעיון הדיאלוגי - פרנץ רוזנצוויג

ישנה טענה (חזקה) שנשמעת פעמים רבות בקרב ציבור חילוני - הדת מהווה מחסום לאתיקה ופוגעת במוסר. מאחר וחלק גדול מהמאמינים סבורים שהדת מחייבת אותם ושתכניה קדושים ולא ניתנים לערעור, ומאחר ומצוות הדת עתיקות ולא מבוססות על תפיסות של הומניזם ושוויון, הרי שבהכרח יוצא שהדת חוסמת את האתיקה ומפריעה לה.

אני חושב שטענה זו היא תחילתה של שיחה חשובה ולא סופה. אחד ההוגים שטען את ההפך היה פרנץ רוזנצוויג. לטענתו הפילוסופיה האתית נתקעת וזקוקה לדת! ללא דת אין אתיקה מלאה. כיום זו נשמעת ממש טענה פרובוקטיבית. 

בפרק החדש ב"קולות של רוח", השני בסדרה על הפילוסופיה הדיאלוגית, משמיע ליאון וינר דאו את הטענה הזו בשמו של רוזנצוויג ומסביר אותה. מוזמנות ומוזמנים להאזין בלינק הזה או בהקלקת "קולות של רוח" במגוון אפליקציות של פודקאסטים וביוטיוב.