יום רביעי, 13 במרץ 2019

היהדות של ביאליק - שיחה עם שי זרחי בפודקאסט

קולות של רוח - החלק השני (משלושה) בסדרת "חילוניות והמפגש שלה עם היהדות", עוסק בתפיסה היהודית של חיים נחמן ביאליק. המשורר הלאומי היה הרבה מעבר למשורר ובין היתר פירט בשורה של מאסות, הרצאות ומכתבים את תפיסת היהדות שלו, שהינה בעלת רלבנטיות גדולה לימינו. 

מגיש לצידי את הפרק שי זרחי, שמעבר להיותו איש רוח ואיש חינוך נפלא, הוא גם אחד המומחים הגדולים היום למשנתו של ביאליק. 

 


הקליקו כאן להאזנה לפרק והקליקו כאן להורדת דף מקורות ללימוד ובו הטקסטים המוזכרים במהלך הפרק.


יום רביעי, 6 במרץ 2019

מנהיגות נטולת ענווה Leadership Lacking in Humility





בשעה שכולנו עסוקים בשאלה האם מעשיו של נתניהו חצו את הרף הפלילי, כפי שטוען היועץ המשפטי, או שמא מדובר בהתנהלות כשרה מבחינה משפטית, כפי שטוענים נתניהו והליכוד, אנחנו מפספסים את הדיון החשוב על השורשים התרבותיים והמנהיגותיים הרקובים שנחשפו כאן, שורשים הנעוצים לטעמי בהעדר ענווה מנהיגותית. 

כתב החשדות מתאר שורה של מעשים שעל רובם אין ויכוח עובדתי. סוג אחד של מעשים הוא קבלת ארגזי שמפניה וקופסאות סיגרים יוקרתיים, וגם קצת תכשיטים, בשווי מצטבר של 707,147 שח משני בעלי הון, וזאת תוך דאגה לכאורה לאינטרסים שלהם; סוג שני הוא ניסיון להטות שוב ושוב, מאות פעמים, סיקור תקשורתי ועבודה עיתונאית, כך שייטיבו עם ראש הממשלה וישחירו את פני יריביו בתוך הימין ומחוצה לו, וזאת על ידי שימוש לכאורה בהשפעה הכלכלית והחקיקתית שיש לו במסגרת תפקידיו.

מעשים אלה, בין אם התקיים בהם קשר פלילי של מרמה, הפרת אמונים ובאחד המקרים שוחד, ובין אם לאו, מצביעים על בעיה עמוקה. רדיפה נטולת גבולות אחרי ממון וכוח, חומרנות ונהנתנות מוקצנת, ביסוס מערכות יחסים של הון-שלטון בשיטת "יתנו-יקבלו לא יתנו-לא יקבלו" ולבסוף רמיסת אמון הציבור במערכת המשפט כדי לשרוד פוליטית. בשורש כל אלה חבויה בעיה תרבותית עמוקה של מנהיגות נטולת ענווה. בעיית שורש זו אינה קשורה לימין ושמאל ומנהיגים ישראלים רבים נגועים בה, אם כי נתניהו לקח אותה לקצה.

ענווה היא צמצום האגו בתהליך החשיבה וקבלת ההחלטות, בצד מתן משקל נמוך לחומריות וגבוה לרוחניות. מנהיגות ענווה איננה חוסר ביטחון ואי השפעה. ענווה מנהיגותית מגיעה ממקום של חוזקה. זוהי מנהיגות בסגנון של הלל הזקן, שהיה נשיא הסנהדרין, ועליו נאמר "לעולם יהא אדם ענוותן כהלל", ושל המורשת שהותיר כאשר קבע התלמוד שהלכה כבית הלל "מפני שנוחין ועלובין היו", וידעו ללמוד מיריבם המר ולעיתים להודות בטעות ולהורות הלכה כבית שמאי.

מנהיג הפועל מתוך ענווה מסוגל להבין שלעיתים הוא טועה, יודע להכיר בערך האחרת והאחר, לא חי חיי חומרנות נהנתנית מוקצנת, וניגש לכוח שהופקד בידיו בתחושה של חרדת קודש, שליחות וזהירות. 

מאידך, כשאין ענווה מתנהלים מתוך שכנוע פנימי שאין דבר טוב יותר לציבור מאשר אני-עצמי, ולפיכך כל האמצעים כשרים על מנת להישאר בשלטון; כשאין ענווה היריב שלי ואפילו השותף שלי לא נתפס כאדם בעל רגשות וזכויות, אני רואה אותו רק דרך הפרספקטיבה של התועלת או הנזק שהוא מסב לי, ולפיכך אני יכול להשחיר את פניו או לרוממו על פי אינטרסים רגעיים; כשאין ענווה מנסים לחיות בצורה הנהנתנית ביותר שניתן והרוח נחנקת תחת החומר; במילים אחרות, בהעדר ענווה מגיעים למעשים המתוארים בכתב החשדות נגד נתניהו.

בימים שבהם גם ראש ממשלת ישראל וגם נשיא ארה"ב מאופיינים בהתנהלות גאוותנית, חומרית ויהירה, עלינו לעסוק באתגר הצמחת מנהיגות שבליבה צניעות, רוח וענווה. במסגרת תפקידי בקולות אני זוכה לפגוש מנהיגות ומנהיגים רבים אשר מבקשים לפעול בעולם ברוח זו. אני תקווה שגם ההנהגה הפוליטית הלאומית שתצמח כאן בשנים הקרובות תדע לעשות זאת, ולא נמצא עצמנו עוד מספר שנים בבעיה זהה עם ראש ממשלה אחר.

חילוניות והמפגש שלה עם היהדות - פודקאסט

קולות של רוח - מהי חילוניות? מיהו חילוני? הפרק דן במרכיבים השונים של התופעה החילונית ובחידוש שמביאה החילוניות לעול,ם ונוגע בשאלת החיבור שבין החילוניות ליהדות ובאפשרות קומה של יהדות חילונית. מגישה אורחת לצידי - תדהר גוטמן. הקליקו כאן להאזנה באתר הפודקאסט.


זהו הפרק הראשון בסדרה של שלושה פרקים שתעסוק בנושא זה. הפרקים הבאים, בהשתתפות שי זרחי, יעסקו בהגותם היהודית חילונית של ביאליק וברנר.



יום חמישי, 28 בפברואר 2019

אמת של ידיעה ואמת של דעה על פי א.ד.גורדון

The article was also published at The Times Of Israel  - To read the English version click here

לפני 99 שנה הבחין א.ד.גורדון בין שני סוגי אמיתות - אמת של ידיעה ואמת של דעה. כאשר אנו עוסקים בתחומי הידיעה, מטרתנו היא לנטרל ככל הניתן את ההשפעות וההטיות הסובייקטיביות שלנו, על מנת לגלות את המציאות שמחוצה לנו. אמת שהינה נכונה לכל אדם. חפיפה בין ההכרה למציאות כפי שהיא. אמת אובייקטיבית.

כאשר אנו עוסקים בתחומי האמונות והדעות, מטרתנו צריכה להיות ממש הפוכה. הדעה צריכה להיות ביטוי אופטימלי של זהותנו ואישיותנו. במהותה אין היא מתאימה לכל אדם. היא צריכה לנבוע משורשי החיים של המביע אותה. אמת סובייקטיבית.

בשפתו של גורדון: "דוקא במידה שהחשבון יותר סובייקטיבי, עצמי, במידה ששרשיו יותר מרובים ויותר עמוקים בנפשו המיוחדת של בעל החשבון, במידה שהוא משמש ביטוי לכל עולמו הפנימי המיוחד, בכל ספירותיו, העליונות והתחתונות יחד, בכל כלליותו ואחדותו, – בה במידה הוא יותר אמיתי [...] אם הדעה משוחדה מאיזו תאווה או פנייה, קרובה או רחוקה, שטחית או עמוקה, מוּכרה או לא מוּכרה, אם מעורבים בה יסודות מדעות בנות עולם או עולמות סובייקטיביים אחרים, יסודות, שאינם מתאימים לסובייקט זה, אלא שאין הוא מכיר בזה, – באופנים כאלה וכיוצא באלה אין הדעה באותה המידה אמת".

על פי תפיסה זו, הפער בין דעותיהם של אנשים לא אמור להוות גורם מפריד ביניהם. האנשים המבקשים בכנות לגלות ולחיות את עצמיותם, או בשפת הפילוסופיה הקיומית- לחיות חיים אותנטיים, יכולים להפוך לידידי נפש ולשותפים במסע הגילוי המאתגר והקשה. הדעות המנוגדות והמתנגשות ביניהן, יכולות לסייע להם במסעם. אני זקוק לדעתך המתנגדת לי על מנת לגלות בצורה חדה וטובה יותר את עצמי. המחלוקת היא אמצעי להפריה הדדית וגילוי עצמי ולא למאבק כוחני המוביל לשנאה (זאת כמובן למעט מקרים שבהם הדעה השניה רומסת באלימות אותי או את הזולת).

אלא ש"במציאות אנחנו רואים את ההפך ממש מזה", כותב גורדון. ריב ומדון. לתפיסתו, הדבר נובע מכך שדעותינו אינן נובעות ממלוא עצמיותנו, שחודרים אליהן יסודות זרים, ושאנו מקבלים כל מיני "מושכלות ראשונים, שאין להטיל בהם ספק, בתור אמת אובייקטיבית מוחלטת". מבלבלים בין דעה לידיעה.

גורדון הוליד בי הבנה חדשה לביטוי המופיע חמש פעמים, בהטיות שונות, בפרשת ויקהל. העוסקים במלאכת בניית המשכן, מבצלאל ואהליאב, מנהלי ואדריכלי העבודה, ועד לאחרוני העוסקות והעוסקים במלאכה והתורמים לה מרכושם, נדרשים להיות חכמי לב.

"וְכָל־חֲכַם־לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל־אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה ; וְכָל־אִשָּׁה חַכְמַת־לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ; וַיַּעֲשׂוּ כָל־חֲכַם־לֵב בְּעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֶת־הַמִּשְׁכָּן" (שמות, פרקים לה, לו).

אם חוכמה שאינה מיוחסת ללב היא חוכמת הידיעות, חוכמת ההבנה והמדע והמתמטיקה והלוגיקה, חוכמת האובייקטיבי, הרי יתכן שחוכמת הלב היא חוכמת הדעה. חוכמת הלב מבטאת את היכולת להתחבר בצורה עמוקה לעצמיות שלי, ליצור ולגלות את עומק פנימיותי, את שורשי חיי, ולהתנהל מתוך חיבור חכם ורגיש פנימה. משכן אינו יכול להיבנות ללא חוכמת הלב מאחר ואז הוא יבוסס על ניכור, ריב ומדון. שכינה לא שורה באזורי האלימות, השנאה והכעס.

הקמת בית משותף לעם היא מלאכה של חוכמת הלב. כאשר היא נעשית ממקומות של אינטרסים זרים, ניכור וזרות, "תאווה ופניה", הבית עלול להיחרב על יושביו. אין לצפות שמערכת הבחירות תתנהל מתוך חוכמת הלב. זה תמים ואידילי מדי. יחד עם זאת, מיד אחרי הבחירות יהיה על כל חכמי הלב בחברה הישראלית להחליף את זריעת האימה והשנאה ביצירה אותנטית משותפת. ולוואי ולא יהיה מאוחר מדי.

(קולות, 28.2.19, The Times Of Israel)

יום רביעי, 27 בפברואר 2019

שיחה עם מיכאל ביטון - פרק רביעי בפודקאסט


מיכאל ביטון כיהן שמונה שנים כראש מועצת ירוחם ועתיד להכנס בקרוב לכנסת ישראל כמספר 11 ברשימת כחול-לבן. בפרק הזה של הפודקאסט שוחחנו על תפיסתו הכלכלית-חברתית, על צדק חברתי וחלוקתי, קצת על שבת, קצת על חינוך והגנבנו מדי פעם שאלות פוליטיות. 



מה חושב ביטון על לפיד? מה הוא חושב על הליכוד ועל ממשלת אחדות? מוזמנות ומוזמנים להאזין לפרק.



יום רביעי, 20 בפברואר 2019

צדק חברתי במשנתו של פרום - פרק שלישי בפודקאסט

מאבקים רבים לצדק חברתי מתמצים בהגדלת כוח הקניה של השכבות המוחלשות באופן שיאפשר לכולם קיום בכבוד ושוויון הזדמנויות הוגן יותר. זו מטרה חשובה מאוד, אך היא אינה נוגעת בשורשי הדרוש תיקון, בעומק החברה והתרבות שלנו.

אריך פרום הציע את החזון הבא: "חברה שבה האדם הוא המרכז, כאשר הפעילות המדינית והכלכלית כפופה כולה למגמת התפתחותו. [...] חברה אשר בה הציות לצו המצפון נחשב לסגולה בסיסית והכרחית, לעומת האופורטוניזם והיעדר העקרונות הנחשבים לאנטי-חברתיים; חברה אשר בה היחיד מגלה עניין בבעיות החברה עד שאלה הופכות לענייניו האישיים, והתייחסותו לזולתו אינה מופרדת מיחסיו בתחום הפרטי. יתר על כן, חברה שפויה היא זו המאפשרת לאדם לפעול במסגרת ממדים הניתנים לשליטתו ולהבנתו, להיות שותף פעיל ואחראי בחיי החברה, ובאותה המידה - השליט בחייו הוא. זוהי חברה המקדמת סולידאריות אנושית, ולא רק מתירה אלא גם ממריצה את חבריה להתייחס זה לזה באהבה". 
(מתוך: החברה השפויה).




איך מקדמים חברה כזו? זו לטעמי שאלת הצדק החברתי הבסיסית ביותר. אז - באפיון החברה שלנו כיום ובהבנת החזון הפרומי והדרך להגיע אליו, עוסק הפרק השלישי של הפודקאסט, מוזמנות ומוזמנים להקליק כאן ולהאזין.

יום חמישי, 14 בפברואר 2019

חופש במשנתו של פרום - פרק שני בפודקאסט

הפרק השני בסדרה על הגותו של אריך פרום, והפעם על חופש וחירות. הקליקו כאן להאזנה באתר הפודקאסט.

מהו חופש? מדוע פעמים רבות כל כך אנחנו נסים מפניו? מדוע טוען פרום שהיהדות היא בעצם מתודה לשחרור האדם? באיזו מידה יש לנו חופש בחירה? הפרק מנסה להשיב בקצרה לכל אלו ומשלב בתוכו הקלטות של פרום, קריינות של השחקנית נובה דובל וכמה צלילים...



מוזמנות ומוזמנים להאזין, להגיב וכמובן לסייע במאמצי השיתוף וההפצה של הפודקאסט.

יום רביעי, 6 בפברואר 2019

סדרת פודקאסט חדשה על הגותו של פרום - הפרק על האהבה

בשעה טובה יצאתי לדרך עם סדרת פודקאסט חדשה אשר לפי התכנון תורכב ממיני-סדרות של שלושה פרקים.  הנושא הראשון בו עוסק הפודקאסט הוא - "אהבה, חופש וצדק חברתי במשנתו של אריך פרום". 

הפרק הראשון עוסק בתפיסת האהבה המיוחדת של פרום - מהי אהבה? ממה היא מורכבת? כיצד ניתן לצוות על אהבה? מה הקשר בין אהבת אדם, אהבה עצמית, אהבת חבר ואהבה זוגית? אלו חלק מהשאלות בהן דן הפרק הראשון בסדרה. 

בקרוב הפרק השני שיעסוק בתפיסת החירות של פרום. 



מוזמנים להאזין באתר הפודקאסט
https://soundcloud.com/user-570067797/nsi1gfhohuq5

יום רביעי, 2 בינואר 2019

פרשת וארא: על סכנת קוצר הרוח

בפתח הפרשה מורה אלוהים למשה לבשר לבני ישראל שהוא יציל אותם מעבדותם וסבלם ויביאם אל הארץ המובטחת. דמיינו עבדים שסובלים חרפת עינויים ורציחות, כאשר מגיעה אליהם בשורה כזו. לכאורה, הם אמורים להתמלא בהתרגשות ושמחה- יש תקווה באופק! הפסוק מספר שקרה משהו אחר: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות, פרק ו, פס' ט). זהו פתח לדיון ביסוד גדול בנפש האדם.

הרש"ר הירש מסביר: "סבלו הבלתי - אנושי של ההווה הכביד עליהם ביותר, וחובתם לעמוד בתביעותיו ולבקש לעצמם הקלה פורתא העסיקה את כל רוחם. לא נותר בהם אפוא עוד רוח, ולא נתפנתה מחשבתם לנושא, השייך כה לעתיד, כאותו ענין, עליו ביקש משה לדבר אתם. אף סבלנות לא היתה להם עוד להאזין לדבריו בשקט. כה לחצום תביעות השעה, וכה הכבידה עליהם עבודתם". 

קֹּצֶר רוּחַ ועֲבֹדָה קָשָׁה לא מאפשרים לנו לשמוע וחוסמים אותנו מלחשוב על העתיד. על פי הרמב"ן קוצר הרוח היה הפחד מפרעה, "ועבודה קשה הוא הדוחק". יסודות אלה דוחקים את האדם לחירשות כלפי ההווה, ועיוורון כלפי העתיד. מדרש פסיקתא זוטרתא מוסיף לנו את אלמנט הכעס, ואומר: "ומעבודה קשה- מלמד שהכעס מסלק את הדעת".

כאשר אנו נמצאים בסטרס ובמתח, במצב של דוחק, פחד וכעס, אנחנו לא פנויים לקליטת מסרים מן החוץ, אנחנו בקושי מסוגלים לחשוב על טובתנו שלנו וודאי שלא על טובת האחר. זהו מצב של חסימה תודעתית ורגשית, ואף של התפרצות תגובות קשות ולא רציונאליות. אותו הדבר קרה לפרעה כאשר הונחתו עליו ועל עמו המכות. להבדיל ממצב העבדות או מפרעה, אני באופן אישי חווה זאת בעיקר כהורה לפעוטות. כמה קצרה הרוח לעיתים, כמה שחוקה הנפש מעבודה קשה, ואיך אני מתמלא פעמים רבות בחרטה על אופני התגובה שלי.

בניסוי ידוע שקיימו דניאל בטסון וג'ון מ דרלי בשנת 1973 באוניברסיטת פרינסטון, פנו החוקרים לפרחי כמורה, סטודנטים לתיאולוגיה, וביקשו מכל אחד מהם להקליט קטע שבו ידבר על הגשת עזרה בהשראת סיפור השומרוני הטוב. בסיפור, המופיע בברית החדשה, עוברים כהן ולוי באדישות ליד אדם הנזקק לעזרה דחופה, ואילו השומרוני הטוב מסייע לו. פרחי הכמורה נדרשו להקליט דרשה בנדון, אלא שחלקם נשלחו למשימה ללא כל לחץ בעוד שלאחרים נאמר שהם באיחור גדול. בעודם אצים לקראת המשימה, עברו הסטודנטים ליד אדם שרוע על הרצפה שהשתעל וגנח. לכאורה, המחשבה על השומרוני הטוב והדרשה אמורה לחדד בקרבם את תחושות החמלה והחיפוש אחר צדק. אם כך, האם הם יתנהגו כמו הכהן והלוי או כמו השומרוני הטוב?

מקרב המשתתפים שלא היו לחוצים בזמן, שני שלישים הציעו לו עזרה; בקרב המאחרים הלחוצים כתשעים אחוזים התעלמו ממנו. העובדה שעוד רגע הם יקליטו את עצמם מטיפים לסיוע לזולת וראיית החלשים בחברה, לא היוותה גורם מכריע בקרב מי שמיהר. מה ששינה זה מידת קֹּצֶר הרוּחַ והעֲבֹדָה הדוחקת. כדבריו המטאפוריים של רש"י על הפסוק שלנו: "כל מי שהוא מיצר, רוחו ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו".

אחד האויבים הגדולים של ההתנהלות החומלת, זו שרואה אדם, ששמה לב לכפוף לנו במקום העבודה, שמבחינה באנשים המוחלשים, שערה לקרובים לנו ביותר ולרחוקים מאתנו, הוא תחושת קֹּצֶר הרוּחַ. ניתן ללמוד טקסטים רבים, אבל צריך אורך רוח כדי לשמוע אותם באמת וכדי ליישמם. האתגר הגדול של כולנו, ובייחוד של מנהיגים וסוכני שינוי, הוא לייצר אורך רוח בשעת קֹּצֶר, להתפנות לחמלה וצדק בשעת עֲבֹדָה קָשָׁה. 

והריני מודה כי לא תהיה בי טרוניה אם תבקשו להקיש מהדברים גם לגבי התנהלותם של פוליטיקאים מסוימים השבוע. 

יום חמישי, 22 בנובמבר 2018

פרשת וישלח: לעשות טוב באמצעות רע

הפעולה למען הצדק היא פעמים רבות פעולה לא צודקת. דווקא כאשר המוטיבציה נכונה והמניע הוא לשם שמיים, דווקא כאשר אנו פועלים בגלל דבר ראוי ולמען מטרה צודקת, אנחנו לעיתים מאבדים את שיקול הדעת המוסרי ועושים עוול. הרצון לעשות טוב מתערבב מעט עם יצר ההצלחה, המטרה החשובה מתערבבת מעט עם יצר הנקמה, ולבסוף אנו מוצאים את עצמנו מקיימים מצווה חשובה באמצעות ביצוע עבירה נלוזה. על כך כתב הרמב"ם: "מצווה הבאה בעבירה אינה מצווה".

בפרשת וישלח, שפוגשת אותנו השנה בסמוך ליום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים, אנו קוראים את הסיפור המצמרר והקשה אודות אונס דינה. כך זה מתואר בפסוק אחד קצר ומטלטל: "וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן־חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ" (בראשית לד, ב). בהמשך מחליט שכם שהוא אוהב את דינה, ופונה לאביו בבקשה המזעזעת הבאה: "קַח־לִי אֶת־הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה" (שם, ד). כל קורא וקוראת של הסיפור מתמלאים בזעם מוצדק. חמור מציע עסקה ליעקב שבמסגרתה דינה תימסר לשכם לאשה, החמולה של יעקב תתחתן עם נשות עירו של חמור ולהפך, ובנוסף לכך יינתן מֹהַר רב תמורת דינה. השבוע קיבלנו תזכורת לכך שמנהגים איומים אלה עדיין קיימים בעולם, בשעה שבדרום סודאן נערכה מכירה פומבית של נערה בת 17 שאולצה להינשא לבסוף למרבה במחיר.

למול העיוות הנוראי הזה, רוקמים שמעון ולוי תחבולה מחוכמת. הם מסכימים לעסקה אך מתנים אותה בכך שכל הגברים בעירו של חמור ימולו את עורלתם. ההמשך מוכר - בזמן שכל הגברים שכבו כואבים ומדממים אחרי המילה, הם לקחו איש את חרבו, חיסלו את כל הגברים בעיר ולאחר מכן גם בזזו אותה.

שמעון ולוי צודקים. ההפקרות הזו לא תתכן. מישהו צריך לשרטט קו אדום, ופעמים רבות הקו אדום בשל הדם הנשפך בשעת שרטוטו. תגובה חלשה עלולה להוביל להמשך הפשעים. שמעון ולוי משלבים כאן ענישה חמורה עם הרתעה והכל מטעמים מוצדקים - "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת־אֲחוֹתֵנוּ?!" (שם, לא). 

שמעון ולוי פושעים. אפשר וצריך להבין את כאבם התהומי על אשר עשו לאחותם, אך דווקא בשעת כאב אנו נבחנים ועוול לא יכול להצדיק עוול. מי שהבין זאת לעומק היה יעקב אביהם, אבינו, אשר סירב לסלוח להם וכאשר שכב על ערש דווי ובירך את שאר בניו, החליט לקללם: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם, בְּסֹדָם אַל־תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל־תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ־שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (בראשית מט, ה-ז). מעשה הנקם נטול המידתיות של שמעון ולוי הוא פשע ולא מצווה, גם אם הוא נעשה מתוך דאגה עמוקה לצדק ומתוך רצון להגן על מוחלשות החברה. דווקא במקום שבו אנשים מרבים לפעול מתוך אהבה ומוסר, מסביר במקום אחר רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, צריך להקפיד יותר במצוות לא תעשה וביראה מפני החטא.

הפיתוי לעשות טוב באמצעים פסולים נמצא בפני כל אחת ואחד מאתנו, גם אם לא נעלה על דעתנו לרצוח. אנו נתקלים בו בחיינו הפרטיים ויותר מכך כאשר אנו מנהלים ומובילים פרויקטים גדולים. גם ברמה הלאומית, הפיתוי להגן עלינו מאויבים מרים באמצעים פסולים נמצא כל העת. פרשת השבוע מלמדת אותנו שדווקא כאשר אנו צודקים, דווקא בשעה שכאבנו גדול, עלינו להישמר מלעשות מעשים מקוללים. בעומק האהבה עלינו לדעת את היראה.

[קולות, 22.11.18]

יום חמישי, 18 באוקטובר 2018

על 'נישואי תערובת' ו'התבוללות' - סרטון ומאמר באנגלית ועברית


The article was published also in English in The Times Of Israel. 

בשבוע שעבר התפתח בישראל דיון סוער, ובתוכו תגובות אלימות וגזעניות קשות, סביב נישואיהם של לוסי אהריש, עיתונאית ערבייה ידועה, וצחי לוי היהודי, זמר ושחקן מפורסם. אינני רוצה לכתוב אודות לוסי וצחי, אבל הסערה שהתחוללה היא הזדמנות חשובה לדון בסוגיית נישואי תערובת והתבוללות.

בשנה האחרונה רוב היהודים שהתחתנו מחוץ לישראל נישאו לבן או בת זוג לא-יהודיים. בטנם של יהודים רבים, בייחוד בישראל ובקרב מי שגדלו בבית מסורתי בתפוצות, מתהפכת למשמע הנתון הזה. ההיסטוריה היהודית מלאה בניסיונות של עמים ודתות אחרים לגרום לנו להתבולל והנה עתה, לכאורה, יהודים רבים עושים זאת ללא כל כפיה. 

את נישואי התערובת לא ניתן לצמצם משמעותית וודאי שלא לעצור. כשיש אהבה גדולה ורצון לחלוק את כל החיים עם מישהי, בייחוד במציאות של גלובליזציה וחילון במדינה ליברלית, שאלת שייכותה הלאומית של האהובה הופכת לשולית. הזוג האוהב יתחתן. הדרך להתמודד עם התופעה הרחבה הזו עוברת דרך ההבנה שמנקודת מבט לאומית נישואי תערובת והתבוללות הם לא אותו דבר. 


התבוללות היא מצב שבו אדם מאבד את זהותו ושייכותו הלאומית. הוא אינו רואה עצמו כחלק מהעם היהודי, לתרבות היהודית אין יותר תפקיד בחייו והוא מגדל את ילדיו באופן מנותק ממוצאם הלאומי. המשמעות היא שיש מתבוללים שכלל לא התחתנו עם גויים. הם אומנם נחשבים יהודים על פי ההלכה, אבל אין לכך כל משמעות בחייהם ולעיתים ילדיהם אפילו לא יודעים שהם יהודים.

לעומת זאת, נישואי תערובת יכולים להתקיים תוך שמירה על זהות יהודית וקשר לעם היהודי. אתה יכול להינשא לבחירת ליבך שאינה יהודייה מבלי לאבד את אהבתך וזיקתך המעשית לארון הספרים היהודי, לתרבות היהודית ולמורשת. בתקופת התנ"ך, ממשה רבנו ועד דוד המלך, נישואי תערובת שכאלה היו עניין שבשגרה. אומנם פרשנים מאוחרים המציאו שנשותיהם של גיבורי המקרא התגיירו, אבל אין לזה כל זכר או רמז בכתובים, וככל הנראה בתקופה ההיא כלל לא היה גיור. 

פעמים רבות דווקא הנישואים ללא-יהודי מעצימים את הרצון לבטא בדרכים שונות את הזהות הלאומית עמה נכנס אותו אדם לקשר ומעמידים את הילדים, בתהליך מרתק של חיפוש זהות. ילדים אלה יאבדו כל קשר לעם היהודי ולתרבות היהודית אם לא תינתן להם האפשרות להיות חלק מקהילה יהודית ולקבל חינוך יהודי.

לאור זאת, אם עם חפץ חיים אנו, עלינו להבין שמשימת דורנו היא לא להיאבק בנישואי תערובת, אלא לסייע לאלה שבוחרים בדרך הזו לשמר את זהותם, ולשלב את התרבות היהודית והקשר לעם היהודי בחיי המשפחה החדשה שלהם. אני יודע שזה לא קל לרבים מאתנו, אני יודע שאלה המבקשים לשמור את ההלכה מוצאים עצמם בבעיה קשה מול תופעה זו, אך דווקא מי שהעם היהודי באמת חשוב לו, דווקא מי שרוצה בשגשוגה של התרבות היהודית, צריך לחבק את המשפחות המעורבות, או לכל הפחות לא לזלזל בהן, להדיר אותן מהחיים היהודיים ולהעליב אותן. 

(18.10.19, מדור דיבור רשת 13, The Times Of Israel, אתר קולות)

יום חמישי, 4 באוקטובר 2018

פרשת בראשית: לשלב שמים וארץ

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ". אלוהים בורא ארץ שהיא תהו ובהו, התהו ובהו הם חלק מהבריאה. "אמר רב יהודה אמר רב: עשרה דברים נבראו ביום ראשון ואלו הן: שמים וארץ, תהו ובהו, אור וחשך, רוח ומים, מדת יום ומדת לילה" (תלמוד בבלי, חגיגה יב).

מה הם בעצם "תהו ובהו"? מסביר הרש"ר הירש: "תֹהוּ מציין מצב של ערבוביה - בהשפעתה הסובייקטיבית על הכרתנו; ואילו בֹהוּ מציין מצב אובייקטיבי, ערבוביה כמות שהיא. נמצא פירוש 'תהו ובהו': מעורפל ומעורבב, לא נהיר ולא נבדל".
אלוהים בורא תחילה מצב של ערבוביה ואי סדר, מצב בו אין נבדלות ואין ייחודיות, ואז מתחיל לעשות סדר, להבחין ולהבדיל בין מים למים, בין יבשה למקווה מים, בין המאור הקטן לגדול, בין אור לחושך, בין אדם לחיה. הסדר מקבל את התואר "טוב" בפרשה. ההפך ממנו הוא לא רע, מילה שתופיע לראשונה רק בסוף הפרשה בהתייחס ליצר מחשבות לבו של האדם, כי אם תהו ובהו.

חיינו מלאים תהו ובהו. לעיתים מדובר בדברים שנראים לנו בתודעתנו מעורבבים ומעורפלים למרות שאובייקטיבית הם לא באמת כך, ולעיתים מדובר בבֹהוּ של ממש. הרוחני מתערבב בגשמי, האהבה בשנאה, היצר ברגש, הרצון בידע, החלום במציאות. יסודות מנוגדים משמשים בנו בערבוביה. התגובה לכך היא פעמים רבות דחיקת חלק מהיסודות, התעלמות מהם ואפילו רמיסתם. אנו מגדירים משהו כטוב ואת ניגודו כרע, ואז נאבקים ברע. בדרך הזו אנו פוגעים בשורשי החיים שלנו ובעוצמות האנושיות.

תגובה בעייתית אחרת לסתירות ולמאבקים ששורים בתוכנו, היא לייצר היררכיה בין הצדדים השונים כך שיהיה ברור איזה כוח נפשי שולט ומכתיב את ההתנהלות הראויה. למשל, היו פילוסופים שסברו שיש להשליט את השכל על הרגש. תפיסה מוכרת וחשובה גורסת שיש לתת את הבכורה לרוחני על הגשמי.

"תנו רבנן: בית שמאי אומרים: שמים נבראו תחלה ואחר כך נבראת הארץ, שנאמר: בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. ובית הלל אומרים: ארץ נבראת תחלה ואחר כך שמים, שנאמר: ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים [...] וחכמים אומרים: זה וזה כאחת נבראו, שנאמר: אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קרא אני אליהם יעמדו יחדו" (תלמוד בבלי, חגיגה יב).

השמיים מסמלים את הרוחני והארץ את הגשמי. השאלה מה נברא תחילה היא דרכם לשאול מה חשוב יותר. בית שמאי נתנו את הבכורה לענייני הרוח ואילו בית הלל דגלו בעשייה הקונקרטית בעולם הזה. חכמים התערבו במחלוקת ואמרו להם – שניהם חשובים באותה מידה.

יצירת היררכיה אינה הפתרון לשאלת המתח בין הרוחני לגשמי. לעיתים שמאי צודק, לעיתים הלל ולרוב חכמים. צריך לדעת להבחין בין שמיים לארץ ולא להותירם בתהו ובהו, אך אין ליצור ביניהם תחרות ובה מנצח ומנוצח. כדברי ביאליק: "פוסקים אנו עכשו הלכה לא כבית שמאי, שהשמים נבראו תחלה, ולא כבית הלל, שהארץ נבראה תחלה, אלא כחכמים, ששניהם כאחד ובמאמר אחר נבראו, ואין לזה מציאות וקיום בלי זה" (מנאומו בפתיחת האוניברסיטה העברית).

סוד חיים גדול מגלה לנו מיתוס הבריאה – יסודות הנפש הם לא טובים ולא רעים. אין טוב ורע בשורש. התגובה לתהו ובהו צריכה להיות עשיית סדר, אבחנה, הבנת הייחודיות והיופי בכל יסוד שבנו, ואז שימוש בו באופן מצמיח ובריא. הרוחני והגשמי תלויים זה בזה ומפרים זה את זה. השילוב שלהם הוא אתגר נפלא לשנה החדשה.

[קולות, 4.10.18]

יום רביעי, 26 בספטמבר 2018

מיהדות חילונית, הדתה וגבולות הפלורליזם ועד לפוליטיקה ואריך פרום

בחול המועד סוכות התארחתי לשיחה של כשעה וחצי עם ראם שרמן בפודקאסט 'גיקונומי'. שוחחנו על יהדות חילונית, הדתה, גבולות הפלורליזם, המהפכה הפמיניסטית והדרת נשים, קצת פוליטיקה ואפילו רמב"ם ואריך פרום. מוזמנים להקליק כאן ולהאזין.

[https://geekonomy.net/2018/09/25/episode220/]

יום חמישי, 2 באוגוסט 2018

פרשת עקב - על שני סוגי הנהגה


בפרשתנו מזכיר משה לעם את הרגע הדרמטי בו הוא שבר את הלוחות -
(טו) וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן־הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וּשְׁנֵי לוּחֹת הַבְּרִית עַל שְׁתֵּי יָדָי. (טז) וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה סַרְתֶּם מַהֵר מִן־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר־צִוָּה יְהֹוָה אֶתְכֶם. (יז) וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם (דברים ט).
הרש"ר הירש נתפש למילה "וָאֶתְפֹּשׂ" ומסביר: "עד כה נשאתי אותם על שתי ידי, הייתי רק הנושא והמביא של אוצר שהופקד בידי. כאשר ראיתי את חטאכם, תפשתי אותם, פעלתי ביזמת עצמי, על פי החלטת עצמי, הבנתי ששליחותי הסתיימה, ותהיה זו בגידה באוצר שהופקד בידי, אם אעשה אתכם לשומריו".
פרשנותו של הרש"ר פותחת לנו פתח לעיון במתח בין שליחות להובלה בהנהגה.
השליח/ה רואה עצמו כמי שצריך לבצע בצורה הטובה ביותר את מה שאחר החליט עליו. עלי להנהיג את הציבור לעבר מטרות שלא אני קבעתי, בדרכים שאחרים קבעו. אני נושא ומביא של אוצר שהופקד בידי.
משה הוא לכאורה שליח של אלוהים. מנהיג דמוקרטי הוא לכאורה שליח של אזרחי מדינתו. אני כותב "לכאורה" כי פעמים רבות התשובה לשאלה "שליח של מי?" היא כלל לא ברורה מאליה. האם משה הוא גם שליח של עם ישראל? האם נתניהו הוא גם שליח של העם היהודי בתפוצות?
המוביל שונה מהשליח. הוא רואה עצמו כמי שאמור לקבל החלטות אפילו אם שולחיו לא יסכימו להן. אני סולל דרך ולא רק הולך בצורה מיטבית בדרך שנסללה על ידי אחרים. אני תופש ופועל ביוזמת עצמי ועל פי החלטותיי.
בהגות הדמוקרטית נהוג להבחין בין נציג לנאמן. על פי תפיסה אחת המנהיג הדמוקרטי הוא נציג של הציבור שבחר בו ולפיכך הוא חייב לעשות כל שביכולתו להוציא לפועל את המדיניות עליה הצהיר בבחירות ושעל בסיסה נבחר. שליח. לעומתה, תפיסת הנאמן גורסת שאנו בוחרים מנהיג שנאמן עלינו לקבל החלטות ולפיכך לגיטימי לחלוטין שהוא יפעל בשונה ממה שהוא הבטיח, או בתחומים שהוא כלל לא התבטא לגביהם. מוביל. בשיטה החוקתית הנהוגה בישראל נבחר-ציבור הוא נאמן ולא נציג, מוביל ולא שליח, ולכן חוקי לחלוטין, גם אם לעיתים קצת מריח לא טוב, להבטיח משהו לפני הבחירות ואז לבצע מדיניות אחרת.
מה אנחנו רוצים מנבחרי הציבור שלנו? למה אנחנו מצפים מעצמנו בסיטואציות שונות שבהן יש לנו כוח להשפיע על אחרים? מנכ"ל עמותה הוא שליח או מוביל דרך? וראשת אגף במשרד ממשלתי?
משה מייצג דגם מעורב של תנועה בין שליחות להובלה. הוא עולה להר סיני כשליח, נושא את הלוחות כחלק משליחות זו, ואז מחליט שהגיע רגע של הובלה, ומבלי להיוועץ באלוהים או בעם הוא תופש את הלוחות ושובר אותן. זהו צעד אמיץ מאוד. נזכיר ש"הַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב, מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל-הַלֻּחֹת" (שמות לב, טז).
על מעשה הובלה זה של משה אמר ריש לקיש: "פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה, דכתיב: 'אשר שברת' - אמר לו הקב"ה למשה: יישר כחך ששברת" (תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף צט עמ' א-ב). הפסוק האחרון בתורה מספר על "היד החזקה" שעשה משה "לעיני כל ישראל". רש"י מפתיע בפרשנותו לדברים אלה וכותב– "שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם". מכל מעשיו של משה, בוחר רש"י דווקא את רגע ההובלה האמיץ והחצוף של שבירת הלוחות כמודל.
לא קלה היא עבודת ההנהגה. התנועה העדינה בין נציג לנאמן, בין שליחה למובילה, היא מלאכת מחשבת סבוכה. נדרש תמהיל מיוחד של חוכמה, רגישות, אומץ וצניעות על מנת לקיימה כהלכה. מי ייתן ונצליח.

יום שישי, 27 ביולי 2018

נד נד - משיר הנדנדה של ביאליק למהי מדינה יהודית

בדיבור שלי ברשת13 הסברתי מדוע בחרתי את השם "מה למעלה מה למטה" לבלוג הזה, מה עומד מאחורי שיר הנדנדה של ביאליק ואיך כל זה קשור לסוגיות עכשוויות של דת ומדינה, הדתה וחילון. מוזמנים לצפות או לקרוא.



"נד נד נד נד רד עלה עלה ורד"
מי יודע מה השורה הבאה?

שאלתי את השאלה הזו אלפי אנשים במאות הרצאות. בכל חדר נתון תמצאו לפחות שלושה ארבעה ניסוחים שונים לשורה הבאה. למה זה חשוב? כי השורה הבאה היא ציטוט מהמשנה. ביאליק במסווה של שיר ילדים, כותב לנו המבוגרים מניפסט יהודי חילוני הומניסטי קצרצר ומבריק.


המשנה במסכת חגיגה אומרת שיש ארבע שאלות שאסור לשאול אותן: "מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור". ביאליק משיב לשאלות הללו בתשובה חילונית ותשובה הומניסטית.  

"מה למעלה מה למטה? רק אני, אני ואתה!" חילונית. "שנינו שקולים במאזניים בין הארץ לשמיים".  שוויון ערך האדם. התשובה ההומניסטית.

ביאליק מבין שיש מגוון של יהדויות, שהיהדות היא לא רק דת, היהדות היא התרבות שלנו. יש יהדות אורתודוכסית, קונסרבטיבית, רפורמית, מסורתית וכן – יהדות חילונית והומניסטית. 

היהדות היא אוצר של חוכמה ואורחות חיים. במקום לזרוק את היהדות לפח ולפחד מהדתה, ובמקום "לכבד אותה" מרחוק ולהשאיר אותה לרבנים, צריך ללמוד ממנה, ליצור בתוכה וכן - גם לחלוק עליה. היא כתובה בשפה דתית? הגיעה העת לחלן אותה. יש בה שובניזם וגזענות? הגיעה העת להפוך אותה להומניסטית. הגיעה העת להתייחס ליהדות כמו שעם מתייחס לתרבות שלו.

המחלוקת שעולה כל העת לכותרות בין מייצגי חילוניות ליברלית נטולת יהדות, למייצגי יהדות הלכתית נטולת ליברליות כבר ישנה ומשעממת. המחלוקת הפורה והחשובה של דורנו היא בין תפיסות שונות של יהדות. מנוקדת המבט הזו עלינו לגשת לכל המחלוקות בנושא דת ומדינה ולהיאבק לא רק על מהי מדינה דמוקרטית אלא גם על מהי מדינה יהודית.

(דיבור - רשת, 26.7.18 https://www.facebook.com/reshet.tv/videos/10155547803340373/)


יום חמישי, 19 ביולי 2018

תשעה באב: על משפט ללא צדקה ומעצר הרב דב חיון

השבת הסמוכה לתשעה באב קרויה "שבת חזון" וקוראים בה את הפרק הראשון של ספר ישעיהו הנפתח במילים: "חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלָ‍ִם" (ישעיהו א, א). הקוראים בפרק עשויים להיות מופתעים - בית המקדש והפולחן כלל לא מעניינים את אלוהי ישעיהו. גם לא התפילה. 

"לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי... גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ" (שם, יא-טו).

מנחה יכולה להיות מנחת שוא וקטורת יכולה להיות תועבה, גם אם הם נעשים בהתאם לכל כללי הטקס. פולחן הוא רק סמל, טקס, שאמור להניע את הלבבות והמעשים. במידה רבה, כפי שטוען הרמב"ם, הקורבנות ועבודת בית המקדש היו ויתור אלוהי לאופי האלילי של העם, הם ודאי לא העיקר. אנו אבלים על צורת התנהגות אנושית שמביאה לחורבן ולא על בית המקדש עצמו! 

"רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה [...] צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (שם, טז-כז).

די לעושק, צועק הנביא. החליפוהו במשפט וצדקה. כולנו מבינים מדוע "משפט", מערכת חוק השומרת על הוגנות והגינות היא קריטית בבניית חברה, אך מה טמון מאחורי מרכזיות ה"צדקה"?

מסביר הרש"ר: "תחילה יש לעשות משפט, ורק אח"כ - צדקה. ולעולם לא תוכל הצדקה לכפר על עוות המשפט. מי שבאחת ידו גוזל וחומס ובאחת נותן צדקה מרכוש הגזלה והעושק - אין זו אלא תועבת ה'" (שם). משפט הוגן הוא תנאי הכרחי. משפט ללא צדקה עלול ליצור חוקי אי-צדק, חוקי סדום. כזה הוא החוק האוסר על קיומן של חופות הלכתיות מחוץ לרבנות. כזה הוא משפט שעוצר לפנות בוקר רב קונסרבטיבי על שערך חופה. במקרה כזה המשפט משרת את העוול. אוי לנו שראינוכם בכך.

יש גם סכנה אחרת, נחבאת יותר, והיא שללא צדקה גם חוקי צדק יכולים להביא לחורבן. המשפטיזציה של כל מעשה ובחינתו רק בראי החוק הן חלק משורשי הקלקול. "לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה!" זועק רבי יוחנן (תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ל ע"ב). 

הרמב"ם מסביר שצדקה היא "החובות המוטלות עליך כלפי זולתך בגלל מידת אופי טובה" (מורה נבוכים, חלק ג, פרק נ"ג). הצדקה אינה רשות, היא חובה מוסרית. היא נובעת מהדרישה הבסיסית להיות בעלי מידת אופי טובה. הרש"ר הירש מגדיר צדקה במילים: "תביעת החסד המוטלת על האדם כחובה" (מופיע בפרשנותו לבראשית י"ח). יש שני סוגי חסדים - חסד המבטא עשיית טוב שמעבר לחובה, וחסד המוטל על האדם כחובה ממש. לא מדובר בחובה הנובעת ממשהו שעשיתי, מחוזה מסוים או אפילו מהגינות, אלא ממוסר של אהבה ועשיית טוב. אנו מהלכים בעולם עם חובות הצדקה מעצם היותנו בני אדם.

דוגמא עכשווית לכך היא הטענה שבעסקים הרווח צריך להיות השיקול היחיד או המכריע. אחרי שעות העבודה ניתן צדקה. זה חוקי, אך נטול אנושיות. "במשטר של מידת סדום, בו אין זכות לאדם אלא לפי עבודתו ולא לפי צרכיו, שם בזים לעני ולאביון... אכן, טול מן המשפט את הצדקה - ונטלת ממנו את הזיק האנושי, והפכת אותו לאכזרי" (הרש"ר הירש, שם).

לא על חורבן מבנה ובו פולחן וקורבנות אנו אבלים, לא לתקומת המבנה אנו מייחלים. בבניין ציון, זאת אומרת בחברה שבמרכזה משפט וצדקה עם זיק אנושי, חברה שלא מעלה על דעתה לעצור רב ב''אשמת'' עריכת חופה, ננוחם. 

יום חמישי, 7 ביוני 2018

פרשת שלח: על הנהגה והיכולת לסלוח על כשליה

מה היה החטא של המרגלים? מתי ניתן וראוי לסלוח למנהיגים ובעלי תפקידים שנכשלים בתפקידם? 

משה שולח מרגלים לתור את הארץ. המרגלים עושים, לכאורה, את תפקידם נאמנה – הם בודקים את אשר הורה להם משה לבדוק ומדווחים על הממצאים. אלוהים כועס עליהם מאוד והורג אותם. מדוע?

דומני שהייתה שם שרשרת כשלים מנהיגותיים – הם דיווחו ישירות לעם במקום לשוחח על כך קודם ביניהם ועם משה. שקיפות זה חשוב, אבל על המנהיג לחשוב מתי וכיצד לבצע אותה; הם התעלמו מכָּלֵב שאמר: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי־יָכוֹל נוּכַל לָהּ"; הם נתנו פרשנות ממרידה בסגנון: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא", למרות שזה לא התחייב ממה שהם ראו; ובבסיס הכל - הם לא נתנו אמון במי ששלח אותם. ללא אמון בסיסי (ובל נבלבל בין אמון להליכה בעיניים עצומות אחרי מישהו) לא ניתן להנהיג.

העם רוצה למרוד. יהושע וכלב מתחננים בפניהם: "בַּיהֹוָה אַל־תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל־תִּירְאוּ אֶת־עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַיהֹוָה אִתָּנוּ אַל־תִּירָאֻם". תגובת העם - "וַיֹּאמְרוּ כָּל־הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים". בשלב זה אלוהים מתרגז ומתערב. הוא (שוב) מציע למשה שהוא יחסל את העם ויבנה ממשה גוי חדש וגדול. משה מבקש: "סְלַח־נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ" ואלוהים משיב: "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ". 

הסליחה כאן אינה ויתור והשלמה. אלוהים אומנם לא מחסל את העם, אך הוא הורג את המרגלים וגוזר על כל הדור לנוע ולנוד במדבר ארבעים שנה עד למותם. אנו למדים שאחריותם של המנהיגים המניעים את הדברים היא לעולם כבדה וקשה יותר משל הציבור הרחב. סליחת אלוהים ממחישה כי סליחה היא מושג מורכב שאינו זהה עם טיהור מכל עוון. 

עומק הסליחה קשור, בין היתר, בחומרת המעשה. יש להבחין בין כשלים. אחרי סיפור המרגלים עוברת הפרשה לדון בסיטואציות בהן העם חוטא בשגגה, ומשם היא ממשיכה היישר לדינו הקשה של מקושש עצים בזדון בשבת. בימינו נהוג להוסיף שלבים שונים בין השוגג למזיד. שוגג - פעולה שלא היינו יכולים לצפות מהאדם שעשה אותה לעשות אחרת ובכל זאת התוצאה שלה הייתה הרסנית וקשה; רשלנות - פעולה שנעשתה מבלי שהעושה אותה יבדוק לעומק ולרוחב את מגוון ההשלכות האפשריות ויבחן ברצינות חלופות אחרות; מודעות רשלנית - פעולה שנעשתה מתוך אדישות וזלזול לתוצאותיה האפשריות; זדון - פעולה שהייתה בה כוונה להגיע לתוצאה ההרסנית והקשה. עוצמת האחריות ואיתה אופי הסליחה משתנים בהתאם לסוג העבירה.

מנהיגים ובעלי שררה מועדים תמיד למעשי רשלנות מסוגים שונים. המרגלים חטאו ברשלנות, כלב ויהושע היו שם כדי לעורר את המודעות שלהם ובמקום לשנות כיוון הם התדרדרו לרשלנות מודעת ואולי אף זדון. אלוהים סולח חלקית לעם, אבל לא למרגלים. הפרשה מסתיימת במצוות הציצית שטעמה הוא: "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת־כָּל־מִצְוֹת יְהֹוָה וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא־תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר־אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת־כָּל־מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם". הציצית אמורה לתפקד כתמרור אזהרה שהולך איתנו לכל מקום.

הכותרות מבשרות לנו כמעט כל יום על כשלים מנהיגותיים וניהוליים. חלקם נגמרים באסונות. כמנהיגים וכמי שנמצאים בעמדות כוח שונות נשאל את עצמנו מה תמרור האזהרה שלנו? כיצד נדע להכיר בכובד האחריות ולא להתרשל? כחלק מהציבור נדע לא לשים את כל הכשלים בסל אחד ולשאול בכובד ראש מתי נכון לסלוח ועד כמה. 

(עלון קולות, 7.6.18)

יום שלישי, 22 במאי 2018

יחד שבטי ישראל (?)

[המאמר פורסם בכתב העת "שבכתב - קריא/עה חופשית", גיליון שני, אביב תשע"ח, הוצאת בינה. כתב העת יצא לזכרו של ידידי-מורי אריה בודה בודנהיימר, שיזם וערך את הגיליון הראשון של "שבכתב" לפני כשמונה שנים. העורכים הנפלאים של הגיליון הם רמי פורת, עמוס ינון ויונה ארזי]


יחד שבטי ישראל? ליאור טל שדה[1]
האתגר
בלב ספר ויקרא מופיע מקבץ מרשים של ציוויי סולידריות: "לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר: לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה: לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ: לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי יְהוָה: לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא: לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהוָה: [...] מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה:  וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ: כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה: מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: " (פרק יט, פס' יג-יח, לב-לו).

הפסוקים המרהיבים האלה מתבססים על יראת אלוהים של העם ועל האמונה בו. כיצד ניתן להגיע לרמת הערבות ההדדית האמורה כאן בחברה פוסט מודרנית, נטולת אמונות וערכים משותפים? את הגזל ניתן לצמצם באמצעות חינוך ומשטרה, אך כיצד נטפס לכיוון אהבת הרֵע וההיחלצות לעזרתו? יסודה של ערבות הדדית חזקה נעוץ בתחושת שותפות ואחדות. באיזו מידה יש לנו ערכים משותפים, סיפורים משותפים, תחושת "יחד" וערבות הדדית עמוקה? מה יכול לאסוף יחד ראשי עם, יחד שבטי ישראל השונים?

"אין אני חושב זאת לאסון שעם ישראל מתחלק לשבטים", אמר ביאליק, "ככל אשר ירבו אברינו וענפינו כן יגבר כוחנו, ולא הייתי רוצה כלל וכלל שיבטל לא רק אחד מששים, אלא אפילו אחד מאלף מהאומה; להפך, כל אחד יחיה על פי דרכו ועל פי רוחו, וכל ענף ישא את פריו, אבל על כל הענפים להתחבר לגזע אחד"[2]. אם כך, הגיוון חיובי, אך מהו הגזע שאליו יתחברו שבטי ישראל? האם יש משהו שהופך אותנו לחברה אחת, מעבר לאזרחות משותפת?

חברה שאין מה שמחבר בין חלקיה מחד ויש בה שסעים ומתחים פנימיים מאידך, עלולה להתפצל, להתפרק, לקרוס מול אויב חיצוני ולהגיע למצב של אלימות פנימית קשה. כמו כן, מוחלשי וחלשי החברה עלולים למצוא עצמם נטושים לגורלם ללא תמיכה וסיוע סבירים. בהיעדר תחושת אחדות ושותפות, היכולת להגיע לערבות הדדית משמעותית נמוכה מאוד.

בשנים האחרונות, ובייחוד מאז שהעלה הנשיא ריבלין על סדר היום הציבורי את שאלת המחבר בין השבטים ב"סדר הישראלי החדש" ההולך ומתהווה, סדר שבו כבר אין רוב ברור ומיעוט ברור אלא ארבעה שבטים המתקרבים זה אל זה בגודלם, מנסים רבים וטובים לפצח שאלה זו. רוב העוסקים במלאכה ממקדים את מאמציהם בחיפוש אחר תפיסת טוב משותפת, ערכים מוסכמים וייעוד מחודש. בחיפוש זה מושקעים כיום מיליוני דולרים, פרויקטים מגוונים, תוכניות לאומיות, סדנאות לבכירי הצבא והממשל ועוד. לטענתי ולצערי, הסיכוי של מאמצים אלה להצליח קטן מאוד.

יום ראשון, 6 במאי 2018

Israel and Diaspora Jewry: We really need to talk

המאמר פורסם באנגלית ב THE TIMES OF ISRAEL בתרגומה של העורכת מרים הרשלג. לקוראי העברית - הנוסח העברי מופיע כאן מיד אחרי האנגלית.

There is a complicated relationship between the State of Israel and the Israeli public on one side, and Diaspora Jews, especially American Jewry, on the other. In an editorial published on Israeli Independence Day, Jane Eisner, chief editor of The Forward, declared “It’s time for Israel to recognize that diaspora Jews are already home.” Israelis have generally responded to this assertion with outrage. How dare American Jews refer to that place as home! How dare they live there and still express an opinion on what is happening here in Israel! How dare they even suggest that immigrating to Israel is not the solution to all of their woes?

I am a Zionist. I don’t think about leaving the country. I’m happy for every immigrant who comes to Israel. I served as a combat soldier in the regular army and reserves, and I have dedicated most of my life to social action centered on Israeli society and the Jewish people. From this existential position, I have been engaged, over the past few years, in an illuminating and fascinating dialogue with American Jewish communal leaders and thinkers.

For many years we Israelis have held fast to the premise that every Jew belongs in Israel and that there is something wrong with those who don’t grasp this. We have struck a sort of deal with the Jews of the United States: we take upon ourselves the most important endeavor in the history of the Jewish people and even endanger our lives for that purpose. You are invited to either immigrate to Israel and join us, or continue living your lives in comfort and send us money, lots of money. And no less important, it’s your job to apply pressure on the American administration to act on our behalf and provide us with billions of dollars in aid per year. That’s the deal we offer and it’s a deal they no longer agree to accept.

In my opinion, this shift offers a golden opportunity to replace this one-sided, shallow relationship with a respectful dialogue between equals. In the past few years, in my work at Kolot's Leadership Empowerment Center, I have had the privilege of leading delegations of senior Israeli public and private sector leaders to the US. It is exciting to see how instructive the encounter between the Israelis and key figures in American Jewry can be. We have so much to learn from each other.

For example, the encounter with the pluralist, feminist, vibrant Judaism that has developed there can be a source of great inspiration for us. It may not be right to import it to Israel, but there’s certainly plenty we can learn from it. Or,  for example, there are fruitful and important conversations for us to have about the Pew Survey’s remarkable findings on identity, which indicate that a large majority of American Jews see “leading an ethical and moral life” and “working for justice and equality” as central to who they are as Jews.

The mindset that rejects the legitimacy of Jewish life outside of Israel must therefore change. At no other time or place have Jews lived in the conditions of security and welfare currently enjoyed by American Jewry. That could change in the future, but there’s also no guarantee that Israel’s future is safe. We need to understand that it’s legitimate for them to want to stay where they are and stop attributing their choice to some kind of cluelessness or misperception. They are simply at home in their home, and we need to also understand that staying there has positive points and an important role to play in the future of our people.

It's not that there are no problems. A large percentage of American Jews are losing touch with established (and very expensive) Judaism, a high percentage marry non-Jews. The challenges are many, and we must engage with them and their challenges with humility and without prejudging. Intermarriage can not be stopped or even significantly reduced. We need to help them embrace these couples and bring them inside the Jewish fold, into the various communities, and not lose them. 

Instead, we do the opposite and disparage the liberal streams, their rabbis and their synagogues, we mock their conversions and block their access to praying in their own way in places like the Western Wall. Philanthropist Charles Bronfman captured the impact of this Israeli attitude last week in his commencement speech at the  Hebrew Union College Jewish Institute of Religion graduation ceremony in New York: “It shocks me to the marrow of my bones that Conservative, Reform, liberal and Reconstructionist Judaism are legally un-recognized by the State of Israel; that indeed only one expression of our religion is officially sanctioned from birth to death and all the intervening mitzvot.”
There’s no denying that we sorely need the financial and political support of American Jews, but we can and must establish a relationship that is not solely transactional. We can, and we must, establish a meaningful and respectful dialogue between the Israeli public and its leaders, and the Jewish American community and its leaders.


מערכת יחסים סבוכה קיימת בין מדינת ישראל והציבור הישראלי לבין יהדות התפוצות ובייחוד יהדות ארה"ב. כותרת המאמר הראשי שפרסם מגזין FORWARD ביום העצמאות הייתה: It's time for Israel to recognize that diaspora Jews are already home. התגובות הישראליות לאמירה כזו הן לרוב מרוגזות - איך הם מעזים לכנות את זה בית? איך הם מעזים לגור שם ולהביע דעה על מה שמתרחש כאן? כיצד הם מעלים על דעתם שהפתרון לכל מצוקותיהם ובעיותיהם אינו העלייה ארצה? 

אני ציוני. אני לא מעלה על דעתי לרדת מהארץ. אני שמח על כל עולה שמגיע ארצה. שירתתי כלוחם בסדיר ובמילואים, ואני מקדיש את רוב חיי לפעילות חברתית שבמרכזה החברה הישראלית והעם היהודי. מתוך עמדה קיומית זו אני מצוי בשנים האחרונות בדיאלוג מלמד ומרתק עם אנשי ונשות רוח ומעש ביהדות ארה"ב. 

שנים רבות חיינו בישראל בתפיסה שמקומו של כל יהודי הוא בארץ ושיש משהו פגום אצל מי שלא מבין זאת. הגענו למעין דיל עם יהודי ארה"ב – אנחנו לוקחים על כתפינו את המפעל החשוב ביותר בתולדות העם היהודי ואף מסכנים את חיינו לשם כך, אתם מוזמנים לעלות ארצה ולהצטרף או לחיות שם בנוחות ולהעביר לנו כסף. הרבה כסף. ולא פחות חשוב מכך, עליכם להפעיל לחצים על הממשל האמריקאי לפעול למעננו ולתמוך בנו במיליארדי דולרים בשנה. על הדיל הזה התבססו היחסים. לדיל הזה הם לא מסכימים יותר.

לטעמי, שינוי זה הוא הזדמנות נפלאה להחלפת היחסים החד-צדדיים והרדודים הללו בדיאלוג שוויוני ומכבד. בשנים האחרונות זכיתי להנחות במסגרת קולות משלחות של בכירים מהמגזר השלישי והציבורי בישראל לארה"ב. מרתק ומרגש לראות כיצד המפגש בינם לבין דמויות מפתח ביהדות ארה"ב פורה ומלמד. יש לנו כל כך הרבה מה ללמוד זה מזה.
כך למשל, המפגש עם היהדות הרב-גונית, הפמיניסטית, שוקקת החיים והמתחדשת שמתפתחת שם יכולה להוות מקור השראה גדול עבורנו. אולי לא נכון להעתיק אותה לישראל, אבל ודאי יש לנו הרבה מה ללמוד ממנה. או למשל הנתון הזהותי המופלא שמשתקף גם בסקר PEW הידוע, שרוב גדול של יהודי ארה"ב רואים בחיים מוסריים ועשיה למען צדק ושוויון את המשמעות של יהדותם, יכול אף הוא להיות מקור לשיחה מפרה וחשובה עבורנו. 

לשם כך, הנחת המוצא השוללת את הלגיטימציה של חיים יהודיים מחוץ לישראל חייבת להשתנות. בכל הקשור לביטחון ורווחה מעולם לא היה מצבם של יהודים טוב יותר מזה של יהודי ארה"ב היום. יתכן שזה ישתנה בעתיד, אבל זה לא שעתידה של מדינת ישראל ודאי ובטוח. עלינו להבין שזה לגיטימי שהם רוצים להישאר שם ושהדבר לא נובע מעיוורון או פגם כלשהו. הם פשוט בבית. בבית שלהם. למעלה מזה, עלינו להבין שלהישארותם שם יש גם תוכן חיובי ותפקיד חשוב בעתיד העם. 

זה לא שאין בעיות. אחוז גבוה מיהודי ארה"ב מאבדים את הקשר הממוסד (והיקר מאוד תרתי משמע) ליהדות. אחוז גבוה מתחתנים עם לא-יהודים. האתגרים רבים. עלינו לפגוש אותם עם האתגרים שלהם מתוך עמדה צנועה ולא שיפוטית. את הנישואים המעורבים לא ניתן לעצור ואף לא להפחית משמעותית. עלינו לעזור להם לחבק את הזוגות האלה פנימה לתוך העם היהודי ולקהילות השונות ולא לאבד אותם. במקום זאת, אנחנו עושים את ההפך ומזלזלים בזרמים הליברלים, ברבניהם ובבתי הכנסת שלהם, בגיורים שלהם ובכל מה שקשור לנגישות שלהם להתפלל על פי דרכם במקומות כמו הכותל.

אנו זקוקים מאוד לתמיכת יהודי ארה"ב בכסף ובפוליטיקה. אין להתכחש לזה. אך ניתן וצריך לקיים מערכת יחסים שאינה מבוססת רק על זה. ניתן וצריך לבסס דיאלוג עמוק ומכבד בין הציבור הישראלי והאנשים שמובילים אותו לבין הציבור היהודי-אמריקאי והאנשים שמובילים אותו. זה צו השעה. 

יום שלישי, 1 במאי 2018

שבועות מגיע - הזמנה ללמוד יחד

לימוד על שינוי ותיקון, 16.5, טוקהאוס תל אביב

הרגע הזה בחיים שאת מרגישה שככה זה לא יכול להמשיך, המקרה ההוא שבו ממש אכזבת את עצמך, הרגעים בהם אנחנו מבינים שפגענו אך כל כך קשה כעת לגשת ולבקש סליחה, הרצון התקוע להפוך לאנשים טובים יותר, אוהבים יותר, צודקים יותר – מאיפה בכלל מתחילים?

הוגי דעות ואנשי רוח עוסקים בשאלות הללו כבר אלפי שנים. מאז שיש אנשים יש רצון לעשות שינוי, משחר ימי האנושות בני אדם רוצים לעשות תיקון. בתרבות היהודית עסקו בכך רבות. הרמב"ם פיתח תפיסה חמורה בה אדם צריך לעשות חשבון נפש נוקב, להכיר קוגנטיבית ורגשית בחטאיו ולקבל על עצמו שינוי עתידי. רבי נחמן מברסלב חשב שהדרך לשינוי מתחילה דווקא במקומות המוארים והטובים שבתוכנו והעמיד בסימן שאלה את היכולת להשתנות מתוך עיסוק ברע. הפילוסוף עמנואל לוינס פיתח תפיסה מורכבת לגבי היכולת לפגוש את האחר בתהליך הזה.



לקראת תיקון ליל שבועות אנחה ב 16.5 בשעה 21:00 בטוקהאוס (נמל תל אביב) בית מדרש שיעסוק בנושאים האלה. מומלץ להזמין כרטיסים בהקדם ובעזרת האינטרנט (הכרטיסים אונליין זולים יותר). לפרטים נוספים ולרכישת כרטיסים הקליקו כאן. 

שורשי הגותו של ישעיהו ליבוביץ - היחס בין ידיעה לערכים
הלימוד יתקיים בערב שבועות, 19.5, בשעה 23:00 בבית דניאל.



פייס מול פייס - על שיימינג בפייסבוק והדיבור ברשתות החברתיות
הלימוד יתקיים בערב שבועות, 19.5, בשעה 00:30, בישיבה החילונית של בינה. פרטים בהמשך.