"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ". אלוהים בורא ארץ שהיא תהו ובהו, התהו ובהו הם חלק מהבריאה. "אמר רב יהודה אמר רב: עשרה דברים נבראו ביום ראשון ואלו הן: שמים וארץ, תהו ובהו, אור וחשך, רוח ומים, מדת יום ומדת לילה" (תלמוד בבלי, חגיגה יב).
מה הם בעצם "תהו ובהו"? מסביר הרש"ר הירש: "תֹהוּ מציין מצב של ערבוביה - בהשפעתה הסובייקטיבית על הכרתנו; ואילו בֹהוּ מציין מצב אובייקטיבי, ערבוביה כמות שהיא. נמצא פירוש 'תהו ובהו': מעורפל ומעורבב, לא נהיר ולא נבדל".
אלוהים בורא תחילה מצב של ערבוביה ואי סדר, מצב בו אין נבדלות ואין ייחודיות, ואז מתחיל לעשות סדר, להבחין ולהבדיל בין מים למים, בין יבשה למקווה מים, בין המאור הקטן לגדול, בין אור לחושך, בין אדם לחיה. הסדר מקבל את התואר "טוב" בפרשה. ההפך ממנו הוא לא רע, מילה שתופיע לראשונה רק בסוף הפרשה בהתייחס ליצר מחשבות לבו של האדם, כי אם תהו ובהו.
חיינו מלאים תהו ובהו. לעיתים מדובר בדברים שנראים לנו בתודעתנו מעורבבים ומעורפלים למרות שאובייקטיבית הם לא באמת כך, ולעיתים מדובר בבֹהוּ של ממש. הרוחני מתערבב בגשמי, האהבה בשנאה, היצר ברגש, הרצון בידע, החלום במציאות. יסודות מנוגדים משמשים בנו בערבוביה. התגובה לכך היא פעמים רבות דחיקת חלק מהיסודות, התעלמות מהם ואפילו רמיסתם. אנו מגדירים משהו כטוב ואת ניגודו כרע, ואז נאבקים ברע. בדרך הזו אנו פוגעים בשורשי החיים שלנו ובעוצמות האנושיות.
תגובה בעייתית אחרת לסתירות ולמאבקים ששורים בתוכנו, היא לייצר היררכיה בין הצדדים השונים כך שיהיה ברור איזה כוח נפשי שולט ומכתיב את ההתנהלות הראויה. למשל, היו פילוסופים שסברו שיש להשליט את השכל על הרגש. תפיסה מוכרת וחשובה גורסת שיש לתת את הבכורה לרוחני על הגשמי.
"תנו רבנן: בית שמאי אומרים: שמים נבראו תחלה ואחר כך נבראת הארץ, שנאמר: בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. ובית הלל אומרים: ארץ נבראת תחלה ואחר כך שמים, שנאמר: ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים [...] וחכמים אומרים: זה וזה כאחת נבראו, שנאמר: אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קרא אני אליהם יעמדו יחדו" (תלמוד בבלי, חגיגה יב).
השמיים מסמלים את הרוחני והארץ את הגשמי. השאלה מה נברא תחילה היא דרכם לשאול מה חשוב יותר. בית שמאי נתנו את הבכורה לענייני הרוח ואילו בית הלל דגלו בעשייה הקונקרטית בעולם הזה. חכמים התערבו במחלוקת ואמרו להם – שניהם חשובים באותה מידה.
יצירת היררכיה אינה הפתרון לשאלת המתח בין הרוחני לגשמי. לעיתים שמאי צודק, לעיתים הלל ולרוב חכמים. צריך לדעת להבחין בין שמיים לארץ ולא להותירם בתהו ובהו, אך אין ליצור ביניהם תחרות ובה מנצח ומנוצח. כדברי ביאליק: "פוסקים אנו עכשו הלכה לא כבית שמאי, שהשמים נבראו תחלה, ולא כבית הלל, שהארץ נבראה תחלה, אלא כחכמים, ששניהם כאחד ובמאמר אחר נבראו, ואין לזה מציאות וקיום בלי זה" (מנאומו בפתיחת האוניברסיטה העברית).
סוד חיים גדול מגלה לנו מיתוס הבריאה – יסודות הנפש הם לא טובים ולא רעים. אין טוב ורע בשורש. התגובה לתהו ובהו צריכה להיות עשיית סדר, אבחנה, הבנת הייחודיות והיופי בכל יסוד שבנו, ואז שימוש בו באופן מצמיח ובריא. הרוחני והגשמי תלויים זה בזה ומפרים זה את זה. השילוב שלהם הוא אתגר נפלא לשנה החדשה.
[קולות, 4.10.18]
מה הם בעצם "תהו ובהו"? מסביר הרש"ר הירש: "תֹהוּ מציין מצב של ערבוביה - בהשפעתה הסובייקטיבית על הכרתנו; ואילו בֹהוּ מציין מצב אובייקטיבי, ערבוביה כמות שהיא. נמצא פירוש 'תהו ובהו': מעורפל ומעורבב, לא נהיר ולא נבדל".
אלוהים בורא תחילה מצב של ערבוביה ואי סדר, מצב בו אין נבדלות ואין ייחודיות, ואז מתחיל לעשות סדר, להבחין ולהבדיל בין מים למים, בין יבשה למקווה מים, בין המאור הקטן לגדול, בין אור לחושך, בין אדם לחיה. הסדר מקבל את התואר "טוב" בפרשה. ההפך ממנו הוא לא רע, מילה שתופיע לראשונה רק בסוף הפרשה בהתייחס ליצר מחשבות לבו של האדם, כי אם תהו ובהו.
חיינו מלאים תהו ובהו. לעיתים מדובר בדברים שנראים לנו בתודעתנו מעורבבים ומעורפלים למרות שאובייקטיבית הם לא באמת כך, ולעיתים מדובר בבֹהוּ של ממש. הרוחני מתערבב בגשמי, האהבה בשנאה, היצר ברגש, הרצון בידע, החלום במציאות. יסודות מנוגדים משמשים בנו בערבוביה. התגובה לכך היא פעמים רבות דחיקת חלק מהיסודות, התעלמות מהם ואפילו רמיסתם. אנו מגדירים משהו כטוב ואת ניגודו כרע, ואז נאבקים ברע. בדרך הזו אנו פוגעים בשורשי החיים שלנו ובעוצמות האנושיות.
תגובה בעייתית אחרת לסתירות ולמאבקים ששורים בתוכנו, היא לייצר היררכיה בין הצדדים השונים כך שיהיה ברור איזה כוח נפשי שולט ומכתיב את ההתנהלות הראויה. למשל, היו פילוסופים שסברו שיש להשליט את השכל על הרגש. תפיסה מוכרת וחשובה גורסת שיש לתת את הבכורה לרוחני על הגשמי.
"תנו רבנן: בית שמאי אומרים: שמים נבראו תחלה ואחר כך נבראת הארץ, שנאמר: בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. ובית הלל אומרים: ארץ נבראת תחלה ואחר כך שמים, שנאמר: ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים [...] וחכמים אומרים: זה וזה כאחת נבראו, שנאמר: אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קרא אני אליהם יעמדו יחדו" (תלמוד בבלי, חגיגה יב).
השמיים מסמלים את הרוחני והארץ את הגשמי. השאלה מה נברא תחילה היא דרכם לשאול מה חשוב יותר. בית שמאי נתנו את הבכורה לענייני הרוח ואילו בית הלל דגלו בעשייה הקונקרטית בעולם הזה. חכמים התערבו במחלוקת ואמרו להם – שניהם חשובים באותה מידה.
יצירת היררכיה אינה הפתרון לשאלת המתח בין הרוחני לגשמי. לעיתים שמאי צודק, לעיתים הלל ולרוב חכמים. צריך לדעת להבחין בין שמיים לארץ ולא להותירם בתהו ובהו, אך אין ליצור ביניהם תחרות ובה מנצח ומנוצח. כדברי ביאליק: "פוסקים אנו עכשו הלכה לא כבית שמאי, שהשמים נבראו תחלה, ולא כבית הלל, שהארץ נבראה תחלה, אלא כחכמים, ששניהם כאחד ובמאמר אחר נבראו, ואין לזה מציאות וקיום בלי זה" (מנאומו בפתיחת האוניברסיטה העברית).
סוד חיים גדול מגלה לנו מיתוס הבריאה – יסודות הנפש הם לא טובים ולא רעים. אין טוב ורע בשורש. התגובה לתהו ובהו צריכה להיות עשיית סדר, אבחנה, הבנת הייחודיות והיופי בכל יסוד שבנו, ואז שימוש בו באופן מצמיח ובריא. הרוחני והגשמי תלויים זה בזה ומפרים זה את זה. השילוב שלהם הוא אתגר נפלא לשנה החדשה.
[קולות, 4.10.18]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה