לימוד תורה חילוני

עשרות בתי מדרש חילוניים בארץ עוסקים בלימוד תורה ולפני שלוש שנים אף העז ארגון בינ"ה והקים  ישיבה חילונית. תופעה חשובה זו של לימוד תורה חילוני אומרת דרשני וברשימה קצרה זו אנסה לגעת בקווים מרכזיים שלה ואידך זיל גמור.

ביאליק כתב: "לא רק חוצפה וכפִיַת טובה מאין כמוהן,  אלא גם בוּרות גדולה היא לחשוב שכל מה שנוצר בספרות על-ידי האומה כֻּלה ואדירי רוחה במשך אלפי שנה אין לו שום ערך בימינו". תורת ישראל הרחבה ראוי שתהיה הבסיס לכל התרבות הלאומית שלנו, הכוללת ספרות רחבה, אורחות חיים, חשיבה ערכית, מיתוסים וסמלים, ריטואלים לאומיים ועוד. זוהי הצעה לראות ביהדות כתרבות-חיים וכתוכן לאומי ולא רק כדת. אומנם תרבות זו לבשה במשך מאות בשנים לבוש דתי, אך תוכה היה פעמים רבות בעל ערך וסגולה החורגים הרבה מעבר לשאלות העוסקות בעבודת ה'. מהפכת החילוניות וכניסתם של ערכים הומניסטיים לצורת המחשבה היהודית, מאתגרים מאוד את תורת ישראל ודורשים מאתנו לפרש אותה מחדש, להתנגד לחלקה וליצור לה המשך רציף ומרדני כאחד, אך אין הם דורשים לזנוח אותה. מנקודת מבטי החילונית-אתאיסטית אוצר גדול מונח לפתחנו ובין מרגליותיו גם אבנים שחוקות ודהויות ואפילו אבנים חדות ופוצעות – האזנח את כל האוצר או שמא אברור לי בזהירות מתוך מרגליותיו?

תורת ישראל כוללת עבורי את כל אשר יצרו יהודים במהלך ההיסטוריה האנושית ובלבד שליהדותם הייתה השפעה כלשהי על היצירה. חלק מהספרות החשובה של תורת ישראל זכתה למעמד של "כתבי קודש" ונלמדה במשך דורות כמקור סמכות הכופה עלי אמת מסוימת שלפיה עלי לנהוג. לימוד תורה חילוני מציב חלופה לשיטה זו וסבור שתורת ישראל, כולל כתבי הקודש, ראוי שתהיה מקור השראה עמוק ללומדים אותה, מקור המעורר שיח ערכי וזהותי חשוב, המצמיח יצירה פרשנית ומרדנית כאחת. במובנים רבים זהו לימוד תורה כפי שהעזו ללומדה חז"ל, אך עם היתר לחלוק על הטקסט בגלוי ולא רק לפרשו מחדש. אני שואב מהטקסט ומתווכח עימו, מפנים ודוחה אותו, מתאהב בו ומשמש שונא לו, נפעם מעומקו ומזדעזע מחלקו. אני עומד עם ומול הטקסט כריבון, אך בצניעות. עלי להדגיש - צניעות אך לא ביטול העצמי. לימוד מחייה נפש זה אינו מכפיף את עצמו לסמכות הטקסט אלא מבקש לקבל השראה ליצירת סמכות אוטונומית חדשה, ממשל עצמי. גברים ונשים שווים בו במעמדם והלימוד מתעצם ומתחדש מהמפגש הבית מדרשי בין שפה גברית לשפה נשית. בסוף היום אין אמת אחת בבית המדרש אלא ויכוח חי, נוקב ומתייסר בין אלו ואלו. תורת ישראל בלימוד זה הופכת מקאנון מחייב נורמטיבית לקאנון השראתי המעצב שפה וצורות לימוד והבעה, מעצב תרבות.

אני רואה בעצמי בן בית בתורת ישראל ומסרב לקבל שפרשנותה הדתית היא פרשנותה האותנטית או הבלעדית. היהדות היא הדרך בה למדו וחיו יהודים בכל דור וצריך שתהיה לחילוני אחריות ושותפות בעיצוב דרך זו בדורנו. לימוד תורה חילוני הוא בין היתר חלק ממאבק על כך שיהדות דורנו תוכל לחבר בין ערכי כבוד האדם וההומניזם ליצירה היהודית רבת השנים ותיצור תרבות יהודית חיה הראויה לנו ולדורות הבאים.

ברוך המבדיל - מסה על מושג הקדושה

מאחר ואין לי דבר עם תפיסות מיסטיות המנסות להחדיר באופן מלאכותי אלוהים לעולמנו, מושגי הקודש והקדושה נראו לי מרבית חיי הבוגרים זרים ומנוכרים. לאחר 12 שנות לימוד בבתי ספר דתיים הכרעתי לחיות כחילוני. החילוניות חלחלה אל תוכי, חיללה את הקדושה והחלה לטפח את החול. שנים רבות חשתי שחלק ממהותה של הכרעתי היא שלקדושה אין עוד מקום בחיי. צידוק לתחושתי זו מצאתי במקורות רבים - רודולף אוטו כתב בספרו הגדול על הקדושה כי "להודות ולהכיר בקדושתו של דבר מה, הרי זה לייחס לו ערך יחיד במינו אשר בתורת כזה סגולי הוא לתחום הדתי בלבד"; ירמיהו יובל ציין כי אחד ממאפייני החילוניות היא "התפוגגות חווית הקדושה הזורמת מעולם אחר"; מילון אבן שושן מגדיל לעשות ומגדיר חילוניות במילים: "העדר קשר לקדושה", וחילוני במילים: "לא קדוש". בשנים האחרונות חקרתי ודרשתי מחדש את הקדושה והיא הפכה למוטיב חשוב בחיי החילוניים. במאמר זה אני מבקש לחלוק על הקביעה כי קדושה וחילוניות הפכים הן. בכדי להמחיש זאת, אבקש להדגיש תחילה אפיונים מסוימים של הקדושה, לבנות בעזרתם הגדרה מחודשת למושג זה ואזי להצביע על הרלבנטיות והחשיבות של הקדושה לעולם חילוני ולתרבות יהודית-ישראלית.

הקדושה קשורה קשר עמוק למושג הגבול. התחום הקדוש הוא תמיד כזה אשר איננו שולטים בו לחלוטין. הוא מוגבל ומגביל. משה הלברטל עמד על כך שבחינת תופעת הקדושה בהלכה היהודית מובילה למסקנה שהקדוש הוא "התחום שאינו ניתן למניפולציה ושליטה אנושית". זהו גבול השליטה האנושית. בעולם ההלכה יש לדבר דוגמאות רבות. למשל, כאשר אוסרת ההלכה על שימוש בבית כנסת כקפנדריא, מעבר המקצר את הדרך, הרי שהיא מייצרת למעשה את בית הכנסת כתחום אשר איננו נתון לשימושנו החופשי ושליטתנו בו מוגבלת. איננו רשאים לעשות בו כרצוננו. יוצא מכך שאחד ממאפייני הקדושה המרכזיים הוא שאיננו רשאים לעשות שימוש בקדוש רק כמכשיר לתועלתנו, כאינסטרומנט. יחס של קדושה הוא יחס לא אינסטרומנטלי.  התחום הקדוש חדל מהיות מכשיר בידך, ככל תחום אחר, ומעתה יכולה את ויכול אתה לעשות בו רק שימוש תכליתי, זאת אומרת שימוש לשם התכלית המהותית שלו.

שלושת השבועות: על בית, חורבן ותקומה

השבוע ציינו את י"ז בתמוז. על פי חז"ל: "חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז... נשתברו הלוחות, ובוטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל" (תענית ד, ו). למעט שבירת הלוחות כל המאורעות האחרים קשורים בחורבן בית המקדש, ואכן בזיכרון ההיסטורי היהודי הפך י"ז בתמוז ליום תענית שמסמל שלב מכריע בתהליך שהביא לחורבן בית המקדש השני.  בימים אלו אנו סופרים שלושה שבועות, שיש הנוהגים בהם מנהגי אבלות, עד ליום החורבן.

בית המקדש. בית המקדש היה מרכז של פולחן לאלוהים, וככזה הפך למרכז רוחני - שלטוני. יהודי כמוני איננו רוצה "שיבנה בית המקדש במהרה בימינו". מבחינתי תם זמנו של הבית הזה, לפחות כפי שהוא היה בעברנו. יחד עם זאת, בית המקדש הוא סמל לבית הלאומי של כולנו, למרכז רוחני המחבר את עם ישראל בארצו. הוא לא חייב להיות מבנה פולחני.

חורבן הבית. מדרשים רבים נכתבו בניסיון לתת משמעות לעובדה ההיסטורית של חורבן בית המקדש ובעצם להבין מדוע חֳרֵב בית. אחד האמיצים והמרתקים שבהם לטעמי מיוחס לרבי יוחנן: "דאמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה" (בבא מציעא, ל, ע"ב). זו אמירה פרובוקטיבית ותמוהה של אחד מגדולי אמוראי ארץ ישראל. אנו יכולים להבין טענה חז"לית שהחורבן נבע מכך שלא דנו דין תורה, אבל אם דנו בה על פי התורה הרי לכאורה הכל מצוין. אם התורה נתפסת כאמת מוחלטת המצביעה על הצדק המוחלט אז לפי מה רצה רבי יוחנן שידונו? דיני שקר? זו בדיוק שאלת הגמרא במקום – "אלא דיני דמגיזתא לדיינו [=דינים של גזלנות ידונו]?". משיבה הגמרא תשובה מעמיקה הראויה לעיון – "אלא אימא [=אמור]: שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו [=עשו] לפנים משורת הדין".

מידת הדין ומידת הרחמים. הגמרא טוענת שהבית חֳרֵב כאשר נצמדים לספר ולדין ולא יודעים להתגמש מעבר לו. "פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה" (מנחות, צט ע"א) אמר בתעוזה ריש לקיש, התלמיד-חבר של רבי יוחנן. יש מצבים שדווקא ההתנהלות מעבר לתורה היא התורה האמיתית. אחד העם מסביר שמידת הדין רואה רק את המעשה שנעשה ושופטת אותו. מידת הרחמים לעומתה רואה גם את עושה המעשה על כל חייו, תסבוכותיו וכאביו ומביאה את אלו בחשבון. כאשר אנו ממהרים לשפוט מבלי לראות את האדם על מלוא אנושיותו אנו לכאורה דנים דין תורה, נצמדים לספר החוקים הראוי, אך למעשה מחריבים את ביתנו. אין זה אומר, מדגיש אחד העם, שיש להחליף את מידת הדין במידת הרחמים. דרוש איזון. יש צורך בבסיס של מידת הדין אשר קובע נורמות מוסריות בעולם. יש צורך בגמישות ובחום של מידת הרחמים אשר מאפשרת לחברה לחיות יחד בדיאלוג ובאהבה הראויה. המשילו זאת חז"ל במדרש ידוע לכוס שמערבבים בה נוזלים חמים וקרים כדי לשמור עליה שלא תתבקע. "אמר הקב"ה אם בורא אני את העולם במדת הרחמים - הוי חטייה סגיאין [יהיו חטאים רבים], במדת הדין - היאך העולם יכול לעמוד, אלא הרי אני בורא אותו במדת הדין ובמדת הרחמים, והלואי יעמוד" (בראשית רבה, יב).

הבית הלאומי שלנו. במציאות חיינו יותר מדי אנשים בטוחים שהם יודעים את התורה, שהאמת האובייקטיבית נמצאת בכיסם, שרק הם צודקים. תשוקה אידיאולוגית וערכית זו יכולה להיות טובה ומקדמת בתנאי שבצידה ההבנה שאפילו אם הצדק עומד לצידי (וסביר שהוא לא), עלי לראות את האנשים מולי במלוא מורכבותם ולהתגמש. עלי לפעול מעבר לספר ולדין ובה בעת לא לוותר על עקרונות יסוד המאפשרים את עצם בניית הבית. הבית שלנו עלול להיקרע לגזרים תחת המחלוקות החריפות והדין הקר המרכיבים אותו.

צדקו חברי סיעת מרצ בעיריית ירושלים בהחלטתם לפרוש מהקואליציה של ברקת המבעיר את סילוואן ואת העיר כולה. אומנם ברקת נוהג לכאורה לפי הספר והדין ובית המשפט מגבה אותו בפינוי הבתים, אך הוא מסכן את כולנו בחורבן הבית כאשר הוא לא מסוגל או לא רוצה לפעול מעבר לשורת הדין הקלוקל הזה. עלינו להוריד את הכובע בפני סגן ראש העיר פפה אללו אשר מוותר על משכורת ותפקיד נחשק בכדי לשמור על ביתנו ולמנוע חורבן.

התנהלות בג"צ בסוגיית ההורים מעמנואל מדגימה בצורה יפה את האיזונים הראויים בין דין לרחמים. לאחר ניסיונות של חודשים להגיע להבנה ופשרה הורו השופטים על הכנסת ההורים לכלא, אך גילו גמישות ראויה מעבר לשורת הדין במציאת פתרון ושחרורם המוקדם. התעלמות של בג"צ מיסודות המשטר הייתה עלולה להיות הרת אסון בדיוק כפי שמתריע אחד העם, אך יכולתם להתגמש, לאפשר חודשים של פישור ומשא ומתן ולבסוף גם השחרור המוקדם מהכלא עם הפשרה שהושגה מדגימים את השילוב הראוי בין דין לרחמים.

שמירה על עקרונות היסוד הדמוקרטים ובצידה מעט צניעות, שימוש במידת הרחמים ויכולת לראות את האנושי והמורכב מעבר לצודק ולמעוול, יכולים אולי לשמור עלינו מחורבן. בין חורבן לתקומה מפריד לעיתים פסע אחד בלבד.

[פורסם באתר NRG מעריב, 1.7.10]

לא אלוהים ולא האח הגדול - תגובה לאריה דרעי בהארץ

אריה דרעי אמר בכנס הרצליה: "לפני מאתיים שנה החליטו להקים איזו יהדות חדשה חילונית. לצערי, היא לא הביאה תרבות יהודית אחרת. היא הביאה אולי השכלה, אולי הביאה לנו את האח הגדול, אולי הביאה לנו דברים אחרים" (הארץ, 2.2). הניסיון הדמגוגי של דרעי לשלב במשפט אחד מהפכה היסטורית כמו השכלה עם הרדידות של האח הגדול, מנסה לבטל בזלזול הישגי רוח אדירים שהביאה עימה החילוניות לעם היהודי.

בצד הבעיות הידועות של עודף קפיטליזציה וכוחנות שנטמעו בתרבות היהודית המודרנית, הביאה עימה החילוניות הישגי עומק היסטוריים. די אם נזכיר את שוויון ערך האדם, המהפכה הפמיניסטית, ההשכלה והמדע ונגישותם, הפלורליזם התרבותי המכיר בלגיטימיות ובנחיצות של ריבוי דעות והתנהגויות, ואולי חשוב מכל - העמדת האדם במרכז ההוויה במקום העמדתו במרכז של אלוהים מדומיין המיוצג על ידי רבנים. שינוי רדיקלי זה יצר את האדם האוטונומי, הקובע את חוקי המוסר של עצמו ואת דרכי התנהלותו מתוך חשיבה והכרעות פנימיות ולא מתוך ציות. כך יצרה היהדות החילונית את האדם הריבוני כאלטרנטיבה לאדם הרבני.

ארי אלון כתב: "אדם ריבוני הוא ריבונו של עצמו. אין לו ריבון בעולמו, ואין הוא ריבון בעולמם של אחרים. אדם רבני איננו ריבון לעצמו. הוא עושה לו רב. הרב עושה לו אלוהים". אדם רבני כדרעי מתייחס ליהדותו כדת שבסיסה הוא "נעשה ונשמע". אדם ריבוני מתייחס ליהדותו כתרבות חיים וכחומר ליצירה. בהתנהלות ריבונית מקורות היהדות מהווים השראה לפרשנות, ליצירה ולמחלוקת. הסמל העתיק של היהדות הריבונית הוא אברהם שבפרשת סדום מעז להגיד לאלוהים "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע, חָלִלָה לָּךְ! הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!". בהתאם למודל זה, מעמידה היהדות הריבונית במרכז את מושגי החירות, הצדק והשוויון ברוח חזון נביאי ישראל וערכי ההומניזם.

בעשור האחרון קמו בארץ ישיבה חילונית ובתי מדרש פלורליסטים ברוח היהדות הריבונית. לצד לימוד תורה חילוני, יש כיום יצירה עברית מעמיקה, טקסי חיים ברוח היהדות הריבונית ופרויקטים רבים של עשייה חברתית ברוח חזון הנביאים ויצירות חז"ל. יחד עם זאת, בוגרי מערכת החינוך הממלכתית מגלים לצערנו בורות עמוקה בכל הקשור ליהדותם ולא יכולים להתייחס אליה בריבונות הראויה. אסור בשום פנים שהפתרון למצב זה יהיה הוראה דתית בבתי הספר אשר תלמד את ילדינו, כפי שטען דרעי שיש לעשות, שהתורה ניתנה מהשמיים והעולם נברא על ידי אלוהים. יש ללמוד מהדגם של הישיבה החילונית בינ"ה ולהכשיר מורים חילוניים להוראת יהדות כתרבות בצורה פלורליסטית וריבונית; יש להשקיע את המשאבים הדרושים ביישום דוחות קרמניצר, שנער ושגיא במערכת החינוך תוך ביטול האפליה התקציבית בין דתיים לחילוניים; יש לבטל את המונופול האורתודוכסי על נישואים, גירושים וגיורים ולייצר אלטרנטיבות חילוניות לכך; והעיקר - יש לפתח תוכנית לאומית להחייאת היהדות כתרבות ברוח חזונם של אחד העם, ביאליק וברנר.

[פורסם במדור הדעות של אתר "הארץ", 4.2.10].

הקרב על היהדות - קול יהודי חילוני כנגד מכתב הרבנים

שני קולות חשובים מושמעים כנגד המכתב בו פוסקים רבנים שאין למכור או להשכיר דירות לערבים ויש להחרים את מי שעושה זאת. קול אחד הוא הקול הדמוקרטי והמוסרי אשר מוחה כנגד פגיעה עמוקה בעקרון השוויון וכנגד הסתה חסרת אחריות לגזענות. מטעמים אלו מוטלת חובה על הרשויות המעסיקות את הרבנים הללו לזמן אותם לבירור ולהתחיל בהליכי פיטורים כנגדם. הקול השני הוא קול יהודי-הלכתי. לשמחתי רבנים חשובים חולקים על הקביעה הלכאורה הלכתית המובעת במכתב ומוחים כנגדה.

הצרה הגלומה בשיח שיש בו רק את שני הקולות האלו היא ששוב הציבור החילוני מסתפק באמירות דמוקרטיות ומותיר את שאלת דמותה של היהדות בדורנו לטיפולם של רבנים. היהדות היא תרבותו של עם ולא רק דתו. כפי שכתב י.ח. ברנר: "כל מעשי היהודים בתוך סביבתם ולתכלית קיומם זאת היא היהדות". יהדות זו התרחבה והוסיפה לעצמה פנים רבות בעקבות המהפכה החילונית והציונית. היא כבר לא רק זו של המקרא והתלמוד, של השולחן ערוך וספרות השו"ת הרבנית, אלא היא גם זו של מאמרי אחד העם וברנר, שירת ביאליק וספרותו של עגנון, של מנהגי היהודים ששבו לארצם והתרבות המתפתחת על ידם בישראל.

לאורך כל שנותיה של היצירה היהודית התקיימו בתוכה מגמות ערכיות שונות ולעיתים הפוכות. מגמה אחת היא זו של שוויון ערך האדם והדאגה העמוקה לחלש בחברה. כיוון ערכי זה הדגיש את חובתנו לדאוג לגר תושב החי עימנו. לחובה זו מקורות רבים שראשיתם בתורה המספרת לנו שאלוהים "אוהב גר לתת לו לחם ושמלה" ומיד לאחר מכן מצווה אותנו "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" והם מגיעים עד מגילת העצמאות.

מגמה שנייה היא זו של ההסתגרות וההתנשאות כלפי עמים אחרים. לצערנו גם לכיוון קלוקל זה יש מקורות רבים וגילומם המפלצתי בא לידי ביטוי לאחרונה בספר "תורת המלך" הדן בהלכות הריגת גויים.

מאחר ואלו גם אלו נמצאים עמוק בתוך תרבות עמנו ומגובים בכתיבה ועשייה של מאות דורות הרי שלמעשה מוטלת עלינו הזכות והחובה לקבוע כיצד תראה היהדות בדורנו. ההכרעה הזו היא הכרעה ערכית יצירתית ועל היהודי החילוני להיות שותף מלא בה. מכתב הרבנים אינו מבטא את דעת היהדות ואפילו לא את דעת היהדות האורתודוכסית, אלא הוא מבטא את עולמם הערכי הקלוקל של כותבי המכתב. רשות נתונה בידי הרבנים הללו להעניק משקל רב למגמות השוויוניות ביהדות, אך הם בחרו להדגיש את צידה המכוער פשוט בגלל שנאת הזר הטמונה בהם.

על היהדות החילונית להרים את ראשה ולחבור למתונים שביהדות האורתודוכסית וכן לשותפיה הטבעיים מהיהדות הרפורמית והקונסרבטיבית ולקחת חלק במאבק על דמותה של היהדות במאה ה 21. יש להשיב למכתב הרבנים ולהגיד בקול ברור- לא זו יהדותי, לא זו תרבותי. הרוב היהודי הגדול יקבע האם היהדות תהיה אוצר תרבותי המבקש להעמיק את חיינו מתוך צניעות, כיבוד הזולת והדאגה לחלש או שמא תהפוך היהדות לנחלתם של ציבור קטן וגזעני המשתמש בה כדי להעמיק נורמות של שנאה ובידול. המנדט בידינו, בל נפקיר אותו.

[המאמר פורסם לראשונה בעיתון מעריב].

קניוק צודק

דרישתו של יורם קניוק להירשם כחסר דת בתעודת הזהות, מאחר והוא רואה בעצמו בן הלאום היהודי אך לא בן הדת היהודית, הקפיצה כמה כותבים במדור זה. הם מיהרו להוקיע את הסופר ולדחוף אותו, ועימו חלקים נרחבים מהעם היהודי, אל מחוץ לגבולות הלגיטימציה. מדוע ממהרים כותבים אלו לעשות זאת? אולי מאחר ואמת גדולה טמונה בדרישתו של קניוק.

מאז מהפכת החילונות ומהפכת הציונות שבאה בעקבותיה, מצויה מחלוקת עמוקה בעם ישראל באשר ל DNA של הזהות היהודית. אלו הסבורים שהיהודי הוא רק בן הדת היהודית והיהדות היא רק מערכת של קיום מצוות ועבודת ה', הולכים ומאבדים את אחיזתם בציבור היהודי. באם אין משמעות מלאה לזהות יהודית בהיעדר אמונה דתית ופולחן, הרי שרובו של העם היהודי בימינו חוטא ליהדותו. באם צודקת פרקש בקביעתה היהירה שהיהדות היא "לאום שמוגדר כך על ידי הדת" (YNET, 16.5), הרי שהכופרים בדת זו כנראה אינם חלק מהלאום היהודי.

לעומת גישות מצמצמות אלו ניצבת הגישה הציונית הרואה את היהודים כבני עם אחד אשר איננו מוגדר באמונה דתית כלשהי. זו גישתם של הרצל ואחד העם, ברנר וכצנלסון ורבים אחרים. היהודים פיתחו במהלך ההיסטוריה תרבות ענפה ומרשימה. חלק גדול מתרבות זו נוסחה בשפה דתית על ידי אנשים דתיים- אין להירתע מכך ואין לזרוק תרבות זו לפח בשל כך, אך באותה עת אין להפוך את מהות היהדות לדתית. התרבות היהודית כוללת בתוכה את כל אשר כתבו ועשו היהודים לאורך כל הדורות. ככל בני תרבות עלינו להיכנס לדיאלוג עם מקורותינו הקדומים. להניח להם להשפיע עלינו ולא לפחד להשפיע עליהם. ככל עם ועם עלינו להכיר את תרבותנו, להמשיך אותה ולמרוד בה בעת ובעונה אחת, לשמור ולחדש, לפרש מחדש ולהוקיע.  

העובדה שרוב יהודי העולם והארץ אינם רואים עצמם כדתיים אך לא מוותרים על יהדותם פירושה שהעם הכריע כי היהדות אינה רק דת – היא תרבות; היהודים אינם בני דת אחת- הם בני עם אחד. לפיכך צודק קניוק בדרישתו להירשם במשרד הפנים כחסר דת אך כבן הלאום היהודי. אף אני חסר דת, אך יהדותי היא מרכיב מרכזי ביותר בזהותי. אכן, במאה ה 21 יהדות חילונית אינה אוקסימורון – היא מציאות בעלת רבדים עמוקים.

דומני שנכון יהיה לסיים דברים אלו, במילים בהן בחר הסופר וההוגה החשוב יוסף חיים ברנר לסיים את אחד ממאמריו:

"אנחנו, היהודים החיים, בין אם אנחנו מתענים ביום-כיפור ובין אם אנו אוכלים בו בשר בחלב, בין אם אנו מחזיקים במוּסרה של הברית הישנה, בין אם אנו בהשקפת עולמנו תלמידים נאמנים לאפיקוֹר – אנחנו איננו חדלים להרגיש את עצמנו בתור יהודים, לחיות חיינו היהודים, לעבוד ולברוא אָפני עבודה של יהודים, לדבר בשפתנו היהודית, לקבל מזוננו הרוחני מספרותנו, לעמול בשביל תרבותנו הלאומית החפשית, להגן על כבודנו הלאומי וללחום את מלחמת קיומנו בכל גילוי, שמלחמה זו מקבלת".

בנק לאומי וניסיונו לשחד את החברה האזרחית

בנק לאומי הודיע על הפסקת תחרות "שני מיליון סיבות טובות" בעקבות ביקורת רבה שספג הפרויקט. לצערי, עיקר הביקורת שספג הבנק נעה סביב צירופה של עמותת "אם תרצו" הימנית לתחרות, אך ככל שביקורת זו מוצדקת וחשובה חבל שקולה של הביקורת החשובה יותר לא הושמע דיו.

בציניות האופיינית לבעלי הון רבים, ביקש לאומי לגייס את החברה האזרחית לצידו, ולקבל פרסום מאסיבי, תמורת סכום מצחיק של שני מיליון שח. השיטה פשוטה ולקוחה מעולם הריאליטי – מקיימים תחרות בין עשרות עמותות קטנות הזקוקות לכסף, כל אחת מהעמותות שרוצה שיצביעו עבורה מפיצה לכל עבר את הסרטון של בנק לאומי ומפרסמת אותו, כדי להצביע חובה להירשם כחבר של הבנק בפייסבוק וכך מפרסמים אותו יותר, הבנק מפיק סרטון פרסומת נוגע ללב בו הוא מצטייר כמי שמושיע את החלכאים והנדכאים, והחברה האזרחית הולכת שולל אחריו ובמקום להיאבק בו ובשיטותיו משתפת איתו פעולה תמורת קצת כסף.

בשנת 2010 הרוויח בנק לאומי 2,378 מיליוני שקלים. תקראו שוב ועדיין לא תוכלו לעכל את הסכום הזה - 2,378 מיליוני שקלים רווח נקי אחרי הוצאות של מיליונים על שכר בכירים. ההון העצמי של הבנק עמד בסוף 2010 על 23.7 מיליארד שח. סכומי העתק האלו מושגים על גבינו ועל גב עובדי הבנק הזוטרים. חלק מהרווח מגיע מעמלת שורה, ריבית על הלוואות, ריבית על משיכת יתר, ריבית על משכנתא – כל מה שמוכר למעמד הביניים ובייחוד לשכבות המוחלשות כגורמים המאמללים להם את החיים ולא מאפשרים להם להתקיים בכבוד.

מנכ"ל לאומי, גליה מאור, מרוויחה 210,000 שח לחודש, לא כולל בונוסים, מניות ושלל הטבות. הפקיד שמשרת את רובנו בבנק מרוויח בערך 5000 שח עבור שעות עבודה דומות ואין לו בונוסים בסך מיליוני שקלים ושלל הטבות. הפרשי שכר הם דבר חשוב במשק ובונוסים הם אמצעי טוב לעידוד עבודה, אך הפרשים מעין אלו הם תוצאה של חזירות וחוסר רגישות חברתית ולא של מודל עסקי יעיל.

אם בנק לאומי היה רוצה בכנות לסייע לקהילה, הוא פשוט היה מוחק ריביות ומעלה את שכר עובדיו הזוטרים. הוא היה מאפשר משכנתאות בתנאים סבירים יותר, מעניק לציבור חלש הלוואות ללא ריבית, ומשנה את עצם צורת פעילותו הבסיסית עם הציבור הרחב. הבנק לא רצה לסייע, הוא רצה לגדול ולהרוויח יותר.

העמותות הזוכות אמורות היו לקבל פרסים הנעים בין 25,000 ל 225,000 שח. מדובר בסכומי כסף מזעריים עבור הבנק, אך משמעותיים עבור חלק מהעמותות. בבגרות רבה שיש להצדיע לה, הבינו חלק מהעמותות את הספין של לאומי ולא אפשרו לתחרות צינית זו להמשיך. הבנק ראה שמדובר בפרסומת רעה, שעמותות עלולות לפרוש מהתחרות ובמקביל פעילי שמאל סוגרים את חשבונם בשל השתתפות עמותת "אם תרצו" בפרויקט והפסיק אותה בעצמו. האם לאומי מסוגל לעשות את הצעד הבא ולשנות את עצם התנהלותו? האם הוא יכול ללמוד ממודלים של בנקים חברתיים כמו זה שמתקיים מזה מספר שנים בגרמניה? התשובה לצערי שלילית.

[פורסם בעיתון דה מארקר, 19.12.11]

כשהפשיזם הופך לגיטימי

מבעד לחלונות הישיבה החילונית של בינה, מול התחנה המרכזית החדשה בתל אביב, אני רואה את חבורת בן ארי מתלהמת על גבם של תושבי השכונה. בשש שנות פעילותי בשכונות שפירא ונווה שאנן לא זכיתי לראותם מסייעים לנו במועדוניות ובמרכזי הקשישים, אבל ברחובות הם יודעים לצעוק ולהסית. המילים הגזעניות ומלאות השנאה המהדהדות מהמגפונים שלהם מזכירות לי את אביהם הרוחני – מאיר כהנא.

לפני 28 שנה נבחר מאיר כהנא לכנסת ישראל והארץ געשה. כהנא היה בעל תואר רב, אך ברור היה לרבים שהוא מבייש את התואר הזה ושרוח היהדות לא נושבת מדבריו. בכל פעם שעלה כהנא לנאום במליאת הכנסת יצאו חברי הכנסת, מימין ומשמאל, דתיים וחילוניים, מהאולם. הגזענות האלימה והמכוערת של כהנא, דווקא בגלל שנעשתה לכאורה בשם הדת היהודית, החליאה והרתיעה את רוב רובו של הציבור בישראל. מליאת הכנסת החליטה להגביל את חסינותו הפרלמנטרית ומשטרת ישראל מנעה ממנו להופיע במקומות רבים, כולל אוניברסיטת בר אילן. היה ברור שכהנא זה קו אדום ומדמם. את כוחו האלקטורלי מצא כהנא בקרב קיצוני הציונות הדתית ובקרב אנשי שכונות מקופחים וכועסים, עד שלבסוף שונה בגללו חוק יסוד הכנסת ולא הותר לתנועת כך להתמודד בבחירות.

כיום מכהן בכנסת מיכאל בן ארי שהינו כהניסט מוצהר. בן ארי מופיע בכנסים לזכר כהנא, מעריץ את דמותו וחוזר שוב ושוב בנאומיו על האמירה "כהנא צדק". את לשכתו קבע בשכונת התקווה וכמו כהנא הוא רוכב על כאבם של תושבי הדרום תוך הסתתם כנגד מהגרי העבודה ומבקשי המקלט. באתר של בן ארי תמצאו אמירות גזעניות חריפות כולל קריאתו להשמדת כפרים פלשתינאים שלמים, הסתה לכאורה לא חוקית כנגד העסקת ערבים, השתלחות בבית המשפט העליון ועוד. אך לא רק כנגד זרים ומיעוטים מסית בן ארי, אלא גם כנגד אנשי שמאל יהודים. בעבר הוקלט חבר הכנסת בפגישה עם פעיליו באומרו את הדברים הבאים על פעילי שמאל וזכויות אדם: "אלה בוגדים! לא פחות מזה... יש לנו את החזבאללה, יש לנו את החמאס ויש את שוברים שתיקה... מדובר בלא פחות מאויב".

תמיד היו ויהיו פשיסטים כהניסטים עם כמה עשרות אלפי תומכים ותמיד הם ינסו לנצל בציניות את כאב מקופחי החברה. הכאב והחרדה שלי נובעים מהתדרדרות תגובות החברה כלפיהם. לפני 28 שנה ידענו להחרים, לנדות, להרחיק ולהשתיק את הקצה הפשיסטי. ימין ושמאל התאחדו כנגד הגזענות והאלימות. היום בן ארי נואם בכנסת והאולם נותר מלא. הפשיזם הופך לגיטימי, ובמקום לנדות השר ישי וחברי כנסת כמו אריה אלדד, מירי רגב ודני דנון מחזקים אותו. המחלוקת אומנם מהווה את נשמת אפה של הדמוקרטיה ושל התרבות היהודית, אך דמוקרטיה ותרבות יהודית המבקשות להמשיך לנשום חייבות להציב גבולות לשיח. לפיכך, על חברי הכנסת ועל החברה הישראלית כולה לנדות ולהחרים את בן ארי ולשדר מסר ברור שדעותיו אינן לגיטימיות ואינן מהוות חלק מהמחלוקת בין ימין ושמאל. 

[פורסם באתר NRG מעריב, 10.6.12]
[למאמר נוסף העוסק בגבולות הפלורליזם הקליקו כאן]

חשיבת חרוב - בין ט"ו בשבט למלאכת הרכבת הקואליציה

ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות וגם יום ההולדת של הכנסת. ישנו קשר עמוק בין מעשה הנטיעה לבין פוליטיקה אחראית. סיפור ידוע על חוני המעגל מספר -

יום אחד הלך בדרך, ראה אדם אחד שנוטע חרוב. אמר לו: "זה עוד כמה שנים טוען פירות?" אמר לו: "עוד שבעים שנה". אמר לו: "פשוט לך שאתה חי שבעים שנה"? אמר לו אדם זה: "אני עולם מלא חרובים מצאתי, כפי ששתלו לי אבותי כך שותל אני גם לבני" (תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כג עמוד א, תרגום מארמית ע"פ מהדורת שטיינזלץ).

נוטע החרוב יודע שהוא לא יזכה לאכול מהעץ שהוא עמל על נטיעתו, אך הוא נוטע בכל זאת, אסיר תודה לדורות הקודמים שנטעו עבורו ומלא באהבה לדורות הבאים שייהנו מפירותיו. הנה השיעור לפוליטיקה ראויה על רגל אחת- פעל מתוך כבוד והכרת תודה לאלה שהיו לפנייך ומתוך דאגה כנה לאלה שיהיו אחרייך. טע חרובים.

הצבעת אזרחי ישראל השבוע אופיינה בבלבול ובאי אמון במערכת הקיימת. למרות שאחוז המצביעים עלה הרי שבקושי הצביעו 67% מבעלי זכות הבחירה. רבים בחרו שלא לבחור; מספר בלתי נתפס במונחים ישראלים של קרוב ל 250,000 איש ואשה בחרו במפלגות קטנות שלא עברו את אחוז החסימה; מאות אלפים התלבטו עד הרגע האחרון ובחרו לבסוף להצביע למפלגות שייצגו משהו חדש; השיא היה כמובן בהצבעה למפלגת "יש עתיד" שבה אין ולו פוליטיקאי אחד בעל ניסיון. הצבעת אי אמון.

חלק מרכזי מאי האמון נובע מכך שלא ניתן לסמוך על האוחזים בעמדות הכוח בישראל שהם נוטעים חרובים. הראיונות המצמררים שהעניקו בשנה האחרונה ראשי המערכת הבטחונית, דגן ודיסקין, לגבי התפקוד של נתניהו וברק, הספינים האינסופיים, הקשר העמוק בין ההון לשלטון, הרדידות של חלק מהנבחרים, הציניות ושיקולי התועלת המיידיים מעוררים דאגה עמוקה. כשלפיד אמר "באנו לשנות" ובנט אמר "משהו חדש מתחיל"- רבים הצטרפו.

בימים הקרובים יתנהל מו"מ קואליציוני. הוכח כבר שלא ניתן לסמוך על נתניהו שיחשוב על הדורות הבאים. יחד עם זאת, משאר השותפים למו"מ ובייחוד מאנשי "יש עתיד" יש לצפות ולדרוש שהם ירצו לטעת עבור ילדינו עצי חרוב. יש לדרוש שהדאגה לעתיד הציונות ולאפשרות לקיים כאן מדינה יהודית ודמוקרטית צודקת תעמוד לנגד עיניהם. דאגה זו דורשת מציאת פתרון לסכסוך עם הפלשתינאים ויצירת גבול עם רוב יהודי מובהק; תוכנית לאומית למלחמה בעוני המסכן את עתיד החברה; שינוי של הסטטוס קוו כך שכל הזרמים וכן יהדות התפוצות ירגישו שזו מדינתם; צמצום הפערים בנשיאה בנטל כך שכל הציבור יישא בנטל העבודה ובנטל הביטחון; שינוי מהותי בחינוך החרדי לכיוון דמוקרטי ומודרני; תוכנית לשילוב טוב יותר של האוכלוסייה הערבית בישראל ומלחמה עד חורמה בפשע המשתולל שם. כל אלה דורשים חשיבה לטווח ארוך, חשיבת חרוב. האם לפיד-בנט-לבני יסרבו לחבור לממשלה שלא תתחייב לכל אלה (והמשמעות היא ממשלה בלי ש"ס)?

ספקני מעט אך מבקש להאמין אני מאחל לנו בחג זה שכך יהיה. חג שמח.

[המאמר פורסם באתרNRG מעריב, 25.1.13]

דה ווייס באשה ערווה?

אופיר בן שטרית, הזמרת הצעירה בעלת הקול המלאכי מדה ווייס, מספקת לנו הצצה לתהליכים מדאיגים שעוברת החברה הישראלית בכלל והציונות הדתית בפרט. אופיר, נערה דתייה בת שבע עשרה הלומדת באולפנה באשדוד, אמרה לפני האודישן שלה:

"יש את האיסור בתורה של קול באשה ערווה ובגלל זה אסור לנו לשיר ליד גברים, היה לי הרבה לבטים בעניין הזה, אבל המוזיקה זה הדבר שהוא נורא מרכזי בחיים שלי ואני לא חושבת שאני מספיק חזקה לבוא ולוותר עליו. אני מקווה שלמעלה בשמים ישפטו אותי על דברים שאני כן עושה וידונו אותי לכף זכות ולא באמת יסתכלו על הדברים שטיפה יותר קשה".

הביטוי "קול באשה ערווה" לא מופיע בתורה אלא בתלמוד וישנן מחלוקות רבות באשר למשמעותו ולנגזרות ההלכתיות הנובעות ממנו. כמובן יש שהבינו מאמירה זו של האמורא שמואל שאסור לגבר לשמוע קול אשה בגלל הארוטיות שבשירתה, אך פוסקים רבים סברו שאסור לשמוע רק את זמרתה של אשה נשואה ויש שצמצמו זאת יותר ואסרו לשמוע זמרת אשה רק בזמן קריאת שמע. העובדה שנדיר למצוא תלמידת אולפנה שיודעת את זה, מצביעה על תופעה שהתריע עליה הרב עמיטל ז"ל לפני שנים- החינוך הדתי ברובו חדל ללמד תורה לעומק, חדל להעמיד במרכז הלימוד את מורכבות הדיונים ההלכתיים ואת תרבות המחלוקת ביהדות, ובמקום זאת מחנך לסיסמאות.

אבל הבעיה כאן חריפה בהרבה. בנות דתיות מחונכות לציית להלכה הגברית הממשטרת אותן ללא כל הטלת ספק. אופיר לא העלתה בראיונות עימה את האפשרות שהלכה האוסרת שירת נשים במאה ה 21 אינה ראויה. להפך, לדבריה "כמובן שהמצווה הזו חשובה כמו הרבה מצוות אחרות". בעקבות הופעתה בתוכנית הושעתה אופיר מבית ספרה לתקופה של שבועיים. אופיר מספרת שההשעיה סוכמה איתה ועם הוריה- "הבנו שמה שעשיתי לא מתאים לרוח האולפנה ולא רצינו לפתוח פתח לבנות אחרות ורצינו שזה יהיה עונש למראית עין".

הפוך אופיר, הפוך! הדבר המדהים והיפה שאת עושה הוא שאת פותחת פתח לבנות אחרות. גם אם אינך רוצה למרוד בהלכה השוביניסטית, הרי שאיסור שמיעת שירת נשים חל על גברים ואין איסור על אישה לשיר. גבר שלא רוצה לשמוע שירת נשים ממילא לא רואה דה וייס ואת לא אחראית על אותם גברים שבוחרים לעבור על ההלכה. את שרה! לא יתכן שהאיסור על הגברים יצנזר אותך ואת כישורייך.

מעבר לבעיות של רדידות ושובניזם בציונות הדתית חושפת התוכנית גם את הסטריאוטיפיות ואי ההיכרות של חילונים רבים עם אורחות החיים בקרב נוער בני עקיבא. בראיון באתר דה וייס שואל המנחה את אופיר על זוגיות: "אם יש אחד שמוצא חן בעינייך אז מה? דייט כמו אצלנו?". מתי יבינו החילונים שסצינת הדייטים בחברה הדתית תוססת לא פחות מזו שבחילונית? אביב גפן, המנטור של אופיר, אומר עליה: "היא כאילו חסודה ושמרנית ודוסית אבל כשהיא שרה כולם עם פה פעור, וואו". ה 'אבל' במשפט הזה מעורר תמיהה. האם להיות "חסודה, שמרנית ודוסית" מנוגד ללהיות בעלת קול יפהפה ומפעים?

אינני מכיר את אופיר בן שטרית. ממה שניתן לראות בתוכנית ובוידאו-בלוג שלה מדובר כנראה בנערה חכמה, ערכית ומלאת קסם אישי. הבעיה שלי היא כמובן לא איתה אלא עם המחנכים לסיסמאות ולהלכה שוביניסטית. אלפי בתי מדרש חילונים ופלורליסטים, ואף כמה אורתודוכסים, עוסקים כיום בעומק היהדות מנקודת מבט פמיניסטית ומפרשים אותה מחדש. יש לקוות שאולפנות דתיות תצטרפנה לכך ושהופעתה של אופיר בתוכנית דווקא תפתח פתח לבנות דתיות רבות להגשים את עצמן ולבטא את עצמן בכל דרך בה הן רואות לנכון, כולל דרך שירה.

[המאמר פורסם באתר NRG מעריב, 31.1.13]

לכפות בנחמדות - רבני צהר

מועמדותו של ראש רבני צהר למשרת הרב הראשי לישראל גוררת תמיכה רחבה בקרב חוגים פלורליסטים בעולם היהדות ובקרב חילונים רבים. דמותו של הרב סתיו הפכה מוכרת ואהודה בציבור בעקבות טקסי החתונה "המתחשבים" ו "מאירי הפנים" לכאורה שחוג רבנים זה עורך לציבור החילוני ולציבור הדתי המתון. לדעתי, דווקא פעילותם של אנשים טובים אלה בעייתית יותר מזו של הרבנים החרדיים.

רבני צהר כופים בנחמדות. הם מאירים פנים לזוג, מגלים רגישות לכלה במהלך הדרכתה והכנתה ואף מאפשרים מעט גמישות בדברים שוליים בטקס. כל היופי הזה כמעט ומצליח לכסות על העובדה הקשה- רבני צהר הם חלק ממנגנון כפיה אלים של מדינת ישראל והרבנות הראשית המכריח את המבקשים להתחתן בישראל להינשא בטקס דתי ומפלה.

בחופה של צהר נשמרים כל כללי הטקס ההלכתי המפלה נשים ומדיר כל זהות יהודית שאינה אורתודוכסית. גם בצהר רק גבר עורך את הטקס, החתן קונה את הכלה בשווה פרוטה ומקדש אותה באופן חד-צדדי, רק גברים יכולים להיות עדים בטקס (שופטת בבית המשפט העליון פסולה לעדות בחתונה כי היא אשה!), החתן כותב כתובה לכלה שבה הוא מתחייב לזון ולפרנס אותה כבימי קדם, רק גברים אומרים לאחר מכן את שבע הברכות ולבסוף רק הגבר יכול לגרש את האשה באם הנישואין לא עולים יפה.

רבני צהר עוסקים בחיבוב העוול על הסובלים ממנו ומחזקים בפעילותם את המונופול של בית הדין הרבני בישראל. טקסי החתונה הם כמובן רק דוגמא. הרבנות הראשית לישראל חדלה להיות מוסד הלכתי חשוב כבר לפני כמה עשרות שנים והיא משמשת כמנגנון כוח פוליטי העושה בדת קרדום לחפור בה, הכופה גישה יהודית מצומצמת מאוד על כלל הציבור והמסדר הרבה מאוד ג'ובים וטובות הנאה למקורביו.

הזהויות היהודיות המגוונות שצמחו בעולם היהודי ובישראל, החל מהיהדות כתרבות המבקשת להתחבר לזהות היהודית מנקודת מבט חילונית ועד לקונסרבטיבים ולרפורמים מודרים לחלוטין מהרבנות. הרב סתיו מתכנן להשתלב בשיטה זו במקום לשנות אותה מהשורש. הוא רוצה ברבנות נחמדה יותר ומאירת פנים, אך גם ברבנות שלו אין מקום לרבה רפורמית ומוביל קהילה חילוני. כך קרה שלפני כשבע שנים הרב סתיו וועד איגוד ישיבות ההסדר סירבו להכיר בישיבה החילונית של בינה כישיבת שילוב בנימוק שאין היא פועלת "ברוח ישראל סבא". מה ששונה מהם לא לגיטימי.

אנשים המבקשים להיאבק למען חופש דת וחופש מדת בישראל צריכים להיאבק למען ביטול הרבנות הראשית והענקת שירותי דת חיוניים דרך הרשויות המקומיות. ההזדמנות הזו מתפספסת כעת במו"מ הקואליציוני בגלל הברית של לפיד עם בנט. הרב סתיו הוא דמות חיובית ורבת זכויות ויש בי הערכה אליו ולפועלו בקרב הציבור הדתי. יחד עם זאת, מינויו כרב ראשי עלול לתרום להעמקת הלגיטימציה של הרבנות ולהמשך העוול הכרוך בקיומה. עם רב ראשי נחמד פחות, לפחות הכפייה והניצול גלויים לכל.

[המאמר פורסם באתר NRG מעריב, 11.3.13]

דיאלוג אוהב עם ישראל סבא - מסה

פורסם לראשונה בכתב העת דעות גיליון 61
לזכרה של סבתי האהובה צילה טסלר זצ"ל

סבתא צילה – פרולוג קצר

סבתי צילה זצ"ל היא מהנשים האהובות עליי ביותר. סבתא שמרה על צלילותה, אומץ-לבה וחכמתה כמעט כל חייה. רבים מדברים על טיב בישוליה ועל דאגתה הבלתי פוסקת לבני המשפחה, אך בעבורי, העיקר בסבתא היה השילוב של מאור-פנים, עצמאות וחוזקה נשית מעוררת השראה.

היה זה בשבת משפחתית, לפני למעלה מעשרים שנה, עת שמעתי לראשונה את סבתי החכמה, זו שהצילה יהודים בשואה תוך סיכון חייה שלה, מדברת בצורה גזענית מעט על בני עדות-המזרח. האם ייתכן שהסבתא האמיצה והאוהבת שלי נגועה בגזענות עדתית? לא שאלתי, לא העמקתי, עברתי נושא. מעתה והלאה התמודדתי עם העניין בדרך קלה: בתחומים מסוימים הייתה סבתא בעבורי מורת-דרך, דמות-מופת ומקור להשראה, ובתחומים שבהם היה נראה לי כי היא שייכת ל"דור אחר", או ל"תרבות פחות מתקדמת" ‒ לא שוחחתי עִמה.

מבראשית רבה ועד ביאליק ניתן למצוא את הצירוף "ישראל סבא" כשם קוד לרוח היהדות על מנהגיה וכתביה. כינוי זה אינו מקרי. מקורם של מנהגים רבים בכל משפחה נמצא בסבא וסבתא. למעלה מזה, יש משהו דומה בין היחס שלנו לסבא וסבתא, לעולמם של הקשישים האהובים עלינו, לבין היחס לישראל סבא.

במאמר זה אבקש לבחון את היחס ליהדות הזקנה שלנו ואטען לטובת יחס שיסודו באהבה גדולה, בצניעות אך לא בביטול עצמי, בהכלה אך לא בקבלה אוטומטית. אציג את חתירתי לפגוש בישראל סבא בדיאלוג אוהב המגיע מתוך עמדה אוטונומית ומסרב לוותר עליה. לבסוף אחזור לסבתי צילה ואעיר על הקשר שבין יחסי אליה ליחסי ליהדות. ראשית דבר, אחל בבירור מושגי האוטונומיה והדיאלוג האוהב.

אוטונומיה (ממשל עצמי)

אוטונומיה אינה מילה נרדפת לבחירה חופשית. זכות ויכולת הבחירה החופשית נתונות במידה שווה לכולנו, כדברי הרמב"ם: "רשות כל אדם נתונה לו: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק, הרשות בידו; ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע, הרשות בידו" (משנה תורה, הלכות תשובה, ה, א). למעשה, רשות זו אינה רק נתונה לאדם ‒ אלא כפויה עליו. בכל רגע נתון בחיינו, אנו נאלצים להגיב לכל מאורע ומאורע. חוסר תגובה הוא הכרעה בפני עצמה. הדין עם סארטר, אשר קבע בהרצאתו: "האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם" כי "האדם נִדון להיות חופשי".

האוטונומיה היא סוג מסוים של שימוש באותו חופש הכפוי על האדם. יש הרואים באוטונומיה את ביטויה העליון של התבונה האנושית – על-פי תפישה קנטיאנית זו, מהות הממשל העצמי היא המלכת התבונה על שאר כוחות הנפש של האדם וכל הכרעה שאינה רציונלית גם אינה אוטונומית. טענה זו מצויה כמובן במחלוקת חריפה, בייחוד בהגות פוסט-מודרנית עכשווית המטילה ספק בעצם קיומן של הכרעות רציונליות. גישות אקזיסטנציאליסטיות יותר מדגישות דווקא את האותנטיות והביטוי העצמי של האדם כמכוננות את האוטונומיה, ואינן מעמידות את התבונה בראש היררכיית כוחות הנפש של האדם.

בין אדם למקום – דברים ליום כיפור

"עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו" (משנה, מסכת יומא, ח: ט).

בבית המדרש שלנו יושבים יחדיו מאמינים ושאינם מאמינים, חילוניים ודתיים, ועוסקים בשקיקה ב'בין אדם לחברו'. העיסוק בעבירות ש'בין אדם למקום' נראה פעמים רבות מאיים מדי או לא רלבנטי לחלק מהלומדים. פרשנותו של עמנואל לוינס למשנה ביומא תסייע לנו בערב יום הכיפורים הזה לגעת לרגע ב'בין אדם למקום'.

"העבירה על איסורים או מצוות פולחניות, העבודה הזרה והייאוש, אלה עבירות שבין האדם למקום. חילול השבת והפרת דיני הכשרות, הטלת ספק בנצחונו הסופי של הטוב, העמדת הממון או האמנות כערך עליון- אלו עברות למקום. אלה החטאים שיום הכיפורים מוחק בעזרת חרטה ותשובה. מובן מאליו, שהחטאים לזולת הם גם חטאים לאלוהים".

בהסבר התמים לכאורה של לוינס טמונה לטעמי הבנה חשובה של קטגוריית "בין אדם למקום". אומנם ברור שהמצוות הפולחניות, כמו כשרות, הן חלק מקטגוריה זו וישנו בבית המדרש ציבור שפחות מתחבר אליהן, אך אנו מגלים שתחום "בין אדם למקום" רחב בהרבה. העבודה הזרה היא העמדת דבר כלשהו בעולם כערך עליון - ממון, אמנות, שלום, לאום, זכויות אדם, אדם מסוים. הייאוש הוא נפילת נפשו של אדם לבור ללא תחתית, למקום נטול תקווה שפסק להאמין בטוב ולפיכך לא מנסה להשיג אותו, מקום שממנו אין צמיחה ואין תשובה.

במלים אחרות, לוינס מסביר לנו שלמעשה הקוד "בין אדם למקום", כולל את המרחב הגדול שבו הנפש עוברת תהליך השחתה, הערכים מתבלבלים ונשחקים, הרגישות קהה, השמחה נעלמת. לכן גם מובן "שהחטאים לזולת הם גם חטאים לאלוהים", שהרי בכל פגיעה בזולת אנו משחיתים מעט יותר את נפשנו פנימה. אמור מעתה - "בין אדם למקום" הוא המקום בו כל אחד ואחת שרויים עם אלוהיהם, עם ערכיהם, עם נפשם פנימה וצריכים להתמודד.

מי יציל את נפשנו במרחבים הנפלאים אך המסוכנים שבינינו למקום? כאשר אני חוטא לזולת הוא משחרר אותי בעזרת הסליחה, הוא הפגוע אך הוא גם גלגל ההצלה שלי. "לקרוא בשם 'עבירות שבין אדם למקום' לעבירות הפולחניות, האם זה להמעיט בחומרת המחלה הנגרמת לנפש על ידי עבירות אלה? אולי הפגיעות, שצריכות להתרפא בתוך הנפש בלי עזרת הזולת, הן הפגיעות העמוקות ביותר? [...] העבירה הפולחנית שחשבתי למחוק בלי עזרת הזולת, דווקא היא דורשת ממני את כל אישיותי, את מעשה התשובה, החזרה שאיש אינו יכול לעשות במקומי".

אני מהרהר בחטאים הקטנים בחיי - הזנחת הגוף בתזונה לא מאוזנת ובחוסר פעילות; עזיבה מהירה מדי של הספר תמורת עוד גלישה אינטרנטית או משחק פריסל; שקרים קטנטנים שלא פגעו באיש אך הפכו אותי לאדם פחות ישר. אני מהרהר בחטאים גדולים יותר שטוב שלא ייכתבו כאן. אני מגלה שיש צדק גדול בהבנה של לוינס - עבירות שבין אדם למקום ממלאות את חיי. היכן אמצא את הכוחות לעשות תשובה?

"עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר – [...] אין די בזריחת השמש ביום הכיפורים כדי לכפר על החטאים האלה... הסליחה אינה נפרדת מן החרטה, הצומות, הפרישות וההתחייבות לשפר את המעשים בעתיד". לוח השנה העברי מבקש לתת מקום וכוחות לאדם לעסוק גם בעבירות האלה. האווירה, הסביבה, הלכות התשובה, חבריי לבתי המדרש, לימוד התורה, טקסי היום, היכולת להכריע, חופש הבחירה - כל אלה ואחרים מאפשרים את ההתמודדות, מביאים את הכפרה, יוצרים את התשובה ואז- יום הכיפורים מכפר.

אני מאחל לכולנו כיפור מכפר. שנדע לפגוש בחברנו ממקום אמיתי, לסלוח ולהיסלח, אך לא פחות מכך שנמצא את הכוחות לטפל בנפשנו פנימה, לרפא את הפגיעות שצריכות להירפאבתוכנו, ולשוב.

(כל הציטוטים של לוינס שהובאו כאן לקוחים מהקריאה התלמודית "אל עבר הזולת" בתרגומו של דניאל אפשטיין).

[המאמר פורסם באתר קולות]

לנשים אין זכות מוסרית לשלוט? – תגובה למאמרו של דב הלברטל

דב הלברטל טוען במאמר נטול יושר אינטלקטואלי שתי טענות – האחת היא שנשים רבות תגענה למוקדי שליטה בעידן זה כי הן מצטלמות טוב יותר; השניה היא שמאחר ונשים בעמדת שליטה תקבלנה החלטות שמהן יושפעו רק גברים, דוגמת יציאה למלחמה, בניית מחלפים ופרויקטים לשיפור פני העיר, הרי שאסור לנשים להיות בעמדת שליטה.

טענתו הראשונה של הלברטל אינה עומדת במבחן המציאות ומקוממת במהותה. מחקרים רבים מצביעים על כך שיכולתן של נשים בהקשרים החברתיים כיום להגיע לעמדות שליטה, נמוכה בהרבה. די להביט לבחירות האחרונות לרשויות המקומיות בהן נבחרו שלוש נשים בלבד לעמוד בראש ראשות מקומית, וזאת במדינה שיש בה 256 רשויות כאלו. באופן מהותי הדברים מקוממים בהרבה. הלברטל השובניסט לא יכול לפענח את שילובן של נשים בעמדות כוח אלא מתוך תפיסה שהן מצטלמות טוב ומעוררות אמפתיה. יכולת הניהול שלהן, השקפותיהן, חוכמתן, תפיסות העולם שלהן ושלל כוחות נפש שונים נמחקים ברגע- אם יש אשה בעלת שררה היא כנראה נראית יפה בטלוויזיה.

טענתו השניה של הלברטל לוקה בחוסר יושר בסיסי. אם לא יתכן שנשים תקבלנה הכרעות בנושאים שישפיעו כמעט רק על גברים, הרי שבאותה מידה לא יתכן שגברים יקבלו החלטות בנושאים שמשפיעים רק על נשים. לא יתכן שרבנים יקבעו הלכה שתופסת לגבי נשים, לא יתכן שבבית הדין הרבני ישבו רק גברים, לא יתכן שגברים יכריעו מתי וכיצד אשה יכולה להשמיע את קולה. לא יתכן הרב הלברטל. גם מחוץ לעולם ההלכה המפלה יש להפעיל את אותו היגיון מעוות- לא יתכן שגבר יחליט לגבי אורך חופשת לידה ואפילו לא יתכן שגברים יקבלו החלטות לגבי מקצועות שהרוב הגדול של העוסקות בהן הן נשים, דוגמת חינוך, עבודה סוציאלית, סיעוד ועוד. הסיבה שהלברטל לא טוען זאת היא שהוא לא מתכוון ברצינות לטענתו שאסור שמגדר אחד ישלוט ברעהו אלא הוא פשוט משתמש בזה כתירוץ להמשך הדרה ואפליה.

מעבר לחוסר היושר הטמון בדבריו, הרי שהוא גם מניח שנשים כמעט לא נמצאות בתפקידים מסוימים באופן טבעי, ולא לוקח בחשבון שעובדה זו נוצרה גם בעקבות תהליכים חברתיים שהובילו אנשים כמותו.

בתוך מאמרו של הלברטל התחבאו סוגריים בהם הוא אמר: "כמה עוצמה יש בביטוי 'ראשת' המשקף את העידן הפוסט יהודי". בדברים אלה מנכס הלברטל לחושבים כמותו את היהדות כולה ויוצר משוואה שקרית שבה שובניזם=יהדות, פמיניזם=פוסט יהדות. בימים אלה רוב רובם של יהודי העולם מסרבים לשמור את ההלכה השוביניסטית ולהכנע לתכתיביה ויוצרים המשכיות שוויונית ליהדות. כיום נשים רבות לומדות ומלמדות תורה, פוסקות הלכה, כותבות מדרשים, מכהנות כרבות וכמובילות של קהילות יהודיות וחיות את חייהן המלאים מתוך עמדה שוויונית. תופעות אלה הן חלק בלתי נפרד מהיהדות ולא מבטאות יציאה ממנה. הלברטל פוגע בכולנו בהעמידו את היהדות על היסוד השוביניסטי, אבל אנחנו זוכרים תמיד שאלוהים ברא "את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם" (בראשית א, כז). 

[פורסם בוואלה! 21.11.13]

הדרת נשים בלב בית הכנסת

במאמר מיתמם מבקש מאתנו הרב רפי פוירשטיין להבחין בין הדרת נשים להפרדה וכותב שלא יתכן שנרמוס בערכינו הליברלים את תפיסות הצניעות של הזולת. לטענתו, "אדם יכול להאמין בנחיצותו של שילוב נשים מלא, ועם זאת לחייב הלכות צניעות מחמירות בבית הכנסת שלו". פוירשטיין צודק- תיתכן תפיסה של צניעות שדורשת הפרדה ואינה מהווה הדרה, אבל התפיסה שלפיה מתנהל בית הכנסת שלו אינה כזו.

בבית הכנסת האורתודוכסי של הרבנים פוירשטיין ואריאל יש הרבה יותר מהפרדה בין גברים לנשים. מדובר במערכת גברית מתחילתה ועד סופה. רב בית הכנסת הוא תמיד גבר, רק גברים נספרים למניין, רק גברים עולים לתורה, רק גברים משמשים כשליחי ציבור, רק גברים דורשים בציבור וכשיש בעיה הלכתית לאחד ממתפללי הקהילה הוא תמיד ישאל רב, גבר, כיצד עליו לנהוג. האשה פשוט מודרת לחלוטין מכל עמדת הובלה בבית הכנסת שלו ולמעשה מכל עמדה בכלל.

העובדה שפוירשטיין וחלק מהרבנים שעליהם הוא מבקש להגן, מוכנים בטובם לראות שילוב מלא של נשים מחוץ לעולם היהדות אינה משנה כלל את המציאות המרה- הם מדירים נשים מכל תפקיד הובלה ציבורי בתוך עולמה של יהדות. זה כמובן לא עוצר בתפילה- בחופה שהם מקיימים הגבר מקדש את האשה וקונה אותה בשווה פרוטה, רק גבר יכול להיות עד, רק גברים מברכים שבע ברכות, רק גבר עורך את הטקס; ברבנות הראשית שאליה הם נשמעים ובבתי הדין שלה יש רק גברים; הם מזמנים לפני ברכת המזון בשולחן האוכל בביתם בטקס מדיר נשים ועוד.

ועל מה נזעקו הרבנים אריאל ופוירשטיין הפעם? לא על שילובן המלא של נשים בתפילה, אלא על בית כנסת שבו, רחמנא ליצלן, אשה אומרת דבר תורה בפני הציבור. כמה חשיכה רגע אחרי אורות החנוכה.

הגיעה העת שנפסיק לנפנף במילה מסורת וודאי במילים כמו רב תרבותיות על מנת להצדיק הדרה גסה. לשמחתנו רוב הקהילות היהודיות המתפללות כיום בעולם פועלות בצורה שוויונית. על פי מחקר מקיף שהתפרסם לאחרונה 59% מיהדות ארה"ב משייכת עצמה לתנועות ליברליות שוויוניות ועוד 30% אינם חברים באף זרם (סקר PEW). האורתודוכסיה מצטמקת. בארץ רק 19% מהציבור הבוגר רואה בעצמו דתי או חרדי (נתוני הלמ"ס). בעולם הטקסים והלימוד היהודי יש יותר ויותר בתי מדרש שוויוניים וקהילות שלא מעלות על דעתן להדיר נשים.

אני תקווה שלמרות מאמרים מיתממים ופסקי הלכה מדירים כמו זה של הרב אריאל יתחזק מאוד הפמיניזם הדתי גם בתוך עולם האורתודוכסיה, ועוד שנים לא רבות ילמדו ילדינו בחוסר אמון איך פעם רבנים בציונות הדתית הגנו בחירוף נפש על הדרת נשים.

פתיחת AM.PM בשבת

"ועדת הרבנים למען קדושת השבת" הטילה חרם צרכנים על עסקיו של דודי וייסמן כתגובה על פתיחת רשת AM PM שבבעלותו בשבת. יו"ר צעירי מרצ אורי זכי, גינה את החרם והוציא קריאה ל "קרב צרכנים" שיעודד את הקניה בעסקיו של וייסמן. לדבריו: "די לנו בכפיה הדתית הממוסדת שמונעת מאיתנו להתחתן כאוות נפשנו, להתגייר כפי רצוננו, להיקבר על פי אמונתנו ולנסוע בתחבורה ציבורית בשבת. עלינו להשיב מלחמה שערה - והפעם קרב צרכנים. צאו מהאדישות - אל תתנו לכוחות החושך לנצח".

דומני שטעה זכי כאשר ערבב בדבריו סוגיות שונות של כפיה דתית ועשה להם דין אחד. חשוב להבחין בין מקרים שבהם כופה המדינה משמעת הלכתית על האזרח באמצעות החוק ובין מקרים בהם מתקיים מאבק תרבותי בין אזרחים שאינו מגיע לכדי חקיקה. התופעה בה מיעוט אורתודוכסי מנסה לכפות באמצעות חוק ומשטרה את שמירת ההלכה על רוב הציבור שאינו רוצה בה, ראויה לכל גינוי. כפיית נישואין וגירושין ברבנות היא פגיעה אנושה בחירויות הבסיסיות ביותר של האזרח, מניעת קבורתו של אדם בהתאם לאמונתו וערכיו היא חוצפה מכעיסה ומקוממת, אי קיום תחבורה ציבורית מינימלית בשבת גוררת פגיעה חמורה בנוער חילוני ובאוכלוסיות מוחלשות בחברה הישראלית התלויים בתחבורה ציבורית. מעשים חמורים אלו הם דוגמאות מובהקות לשימוש לא ראוי בכוחה של המדינה תוך רמיסת זכויות אדם בסיסיות בשם ערכים דתיים. מקרה החרם שלפנינו שונה מכל אלו מאחר ואין מדובר כאן על שימוש באמצעי הכפייה הציבוריים לרמיסת זכויות הפרט, אלא במאבק תרבותי לגיטימי נגד בעלי הון ובעד אופי מסוים לשבת בישראל.

במאבק על דמותה של השבת בישראל נשזרים יחדיו סוגיות של צדק חברתי עם סוגיות של תרבות יהודית חילונית. הנימוק המרכזי לרעיון השבת יסודו בתפיסה עמוקה ומרשימה של שוויון וצדק. בלשון התורה: "שמור את יום השבת לקדשו... לא תעשה כל מלאכה, אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמורך וכל בהמתך וגרך אשר בשעריך למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים... על כן צווך ה' אלוהיך לעשות את יום השבת" (דברים ה, 13 – 16). האיסור על עשיית מלאכה יום אחד בשבוע הוא לקח ממצב העבדות בו היינו שרויים. מי שחווה את סבלו של החלש חייב, מתוך הזדהות והבנה עמוקה של סבלו, לנהוג אחרת כלפי החלש בחברה שלו. לא די בזה שהחזקים יוכלו לשבות ממלאכה פעם בשבוע, זוהי גם זכות בסיסית של השכירים שנאלצים לעבוד במשמרות בשבת ב AM PM על מנת להגיע למשכורת שניתן לחיות ממנה ואפילו של מהגרי העבודה והפליטים ("גרך אשר בשעריך"). כוחה של השבת טמון לא רק במתן יום מנוחה אחת לשבוע לכל עובד, אלא בכך שיום זה משותף לכל הציבור. ביום זה לא ישרתו העשירונים התחתונים את דרישות מנהליהם מהעשירונים העליונים יותר אלא יהיה זה יום של שוויון מעמדי.

נוסף לשוויון וההשתחררות החד שבועית מהקפיטליזם על כל דורסנותו, הרי שיש טעמים תרבותיים חשובים לכינונה של שבת אחרת בחברה הישראלית. אם השמאל החברתי מתקומם על אימוצה הרחב של תרבות המערב הרכושנית בישראל, "אם אנו קובלים על חוסר סגנון חיים משלנו, אנו יכולים להתחיל מן השבת ביצירת סגנון", כדברי ביאליק. "בשבת מקופלים כמה רעיונות לאומיים וסוציאליים", מוסיף ביאליק, "ואם בעשרת הדברות מקופלת כל התורה הרי בשבת אולי גלומות ומקופלות כל עשרת הדברות". עלינו למצוא את הדרך ליצור שבת משמעותית בפרהסיה הישראלית. יש להיאבק למען קיום חופשי של פעילות בילוי, תרבות ובידור ותחבורה ציבורית שמאפשרת לכל אדם להשתתף בפעילויות אלו.

בדברים אלו אין בכוונתי להצדיק את ועדת הרבנים למען קדושת השבת. ועדה זו פועלת על מנת לכפות את דעתה מתוך פסילה עקרונית של הלגיטימיות החילונית בישראל ותוך שימוש בצייתנות של ציבור רחב לתכתיביה. לא זו דרכנו. יחד עם זאת, עלינו להקים ועדת אזרחים למען תרבות השבת שתשכנע ציבור גדול לחסום את הכוח העצום של בעלי הון להכתיב נורמות תרבותיות בהתאם לשיקולי רווח והפסד ולשלב ידיים בבנייתה של שבת אחרת בתרבות הישראלית.

[פורסם בynet ,  13.3.2008]

שבת כרעיון של חירות

משחר ההיסטוריה וודאי מימי הצהרת העצמאות האמריקאית והמהפכה הצרפתית האדם רואה בחירות את אחת מדרישותיו ושאיפותיו. מהפכת החילון הגדולה היא מהפכת הריבונות והחופש ובה כבוד האדם וחירותו קשורים בצורה עמוקה זה בזה. חירות זו נתפסת תמיד כהשתחררות האדם מגורמי סמכות הכופים עליו מה לעשות, מה להגיד ומה לחשוב. זהו הבסיס לפרויקט הליברלי החשוב של זכויות האדם, אשר הצלחתו היחסית יוצרת אשליית חופש בקרב אנשים רבים, המשוכנעים שאם אין דיקטטור המכתיב להם את דרכם הרי שהם חופשיים. האמת העגומה היא, כפי שכתב ברי סחרוף, שכולנו עבדים.

אנחנו עבדים לגורמים רבים המשתלטים על אורח חיינו ומחשבותינו. בראש ובראשונה אנחנו עבדי הממון. רבים מאתנו משתעבדים לכללי האמריקניזציה הדורשים מכל אדם לעשות ככל יכולתו כדי להרוויח כמה שיותר כסף. יש בתוכנו כאלו שעושים זאת בלית ברירה מאחר והם לא מצליחים לספק פרנסה מינימלית למשפחתם, אך רובנו עבדים לתחושה הממכרת שתמיד אנחנו צריכים עוד משהו. הפילוסוף המדיני הרברט מרקוזה כינה זאת בשם הקולע "צרכים כוזבים". הממון הפך לחלק מהותי מהגדרתו של אדם את עצמו וודאי מהגדרת החברה אותו. הוא סמל להצלחה ולחיים טובים, גם כאשר המאבק להגדלתו כובל את האדם לשעות עבודה מטורפות וליחס אינסטרומנטלי לכל הסובב אותו. מעבר לעבדות הממון הפשוטה כולנו עבדים של גורמים רבים נוספים: עבדי תרבות הצריכה והפרסומות, עבדי הטלוויזיה, עבדי הסלולרי, עבדי ההישגיות, עבדי הכבוד והאגו, עבדי המעמדות, עבדי חוקים וכללים הנקבעים על ידי בעלי הממון ויוצרים בנו, בשפתו של מרקס, "תודעה כוזבת", עבדי היצר המיני ועוד.

אני מבקש להציע את השבת ככלי לשחרור מעבדות לחירות. בתורה מוזכרים שני טעמים מרכזיים לכינון השבת – טעם אחד הוא זכר למיתוס הבריאה שבו שובת אלוהים ביום השביעי ממלאכתו והטעם השני הוא זכר ליציאת מצרים, ליציאה מעבדות לחירות. " שמור את יום השבת לקדשו... לא תעשה כל מלאכה, אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמורך וכל בהמתך וגרך אשר בשעריך למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים... על כן צווך ה' אלוהיך לעשות את יום השבת" (דברים ה, 13 – 16). בכוחו של איסור המלאכה לשחרר את האדם ליום אחד בשבוע מעבדותו לממון ולצורת הסתכלות מעמדית באם רק יבחר להקדיש את השבת לתכנים שאינם קשורים בממון זה. יש כאן הצעה אישית וחברתית לשבת ישראלית שבה אנו לא עובדים ומשתדלים לא לנצל את עבודת אחרים ("למען ינוח עבדך ואמתך כמוך"), שבת שבה אנו ממעיטים בשימוש בטכנולוגיה, שבת שבה העשירון התחתון שובת עם העליון. שבת כזו יכולה לשחרר את האדם מסוגי העבדות השונים אליהם הוא כבול ולאפשר מפגש חברתי אחר המבוסס באמת על כבוד האדם ולא על עיסוקו וממונו. זו אולי הסיבה שביאליק כינה את השבת "המתנה הגדולה ביותר שהביאה היהדות לעולם", ראה בה את יסוד הציונות  ורתח מזעם על חילול השבת בידי החלוצים.

רעיון השבת ככלי לשחרור מעבדות הולך ונשחק בחברה הישראלית אשר חלקה הופכת את השבת ליום של שופינג, צפייה בערוץ 2 ומסיבות יצריות. בשם החופש אנו דורסים את החופש. מעבר לכך, אנו דורשים לקבל שירות בשבת ובכך איננו מאפשרים לאחוזים ניכרים של הציבור מהמעמד המשרת להנות משבתון משותף ויום של תחושת שוויון וערך עצמי. משימת עיצובה של שבת משמעותית לכל ישראלי מוטלת לפתחנו ואנו בוחרים להתעלם ממנה. לעת עתה, מתנת החירות הולכת ונרמסת דווקא על ידי אלו שכה חפצים בה.

 [המאמר פורסם לראשונה במוסף סופשבוע של מעריב].

בבל ירושלים תל אביב

החודש נפתחה בקולות תוכנית חדשה בשם ביתא (בבל ירושלים תל אביב), שהיא פרי שיתוף פעולה הדוק בין פדרציית לוס אנג'לס לקולות. בבית המדרש של ביתא נלמד יסודות שונים מעמודי התווך של העולם היהודי במטרה לייצר שיח שמשפיע על המציאות, ונסייר שבוע בלוס אנג'לס. לרגל פתיחת התוכנית אשתף אתכם בכמה הרהורים על יחסי ישראל-תפוצות בימינו.

במשך שנים רבות התייחסו גופים ואנשים רבים במדינת ישראל אל יהודים שאינם חיים בארץ כמי שכל תפקידם בעולם הוא לעזור לישראל. ההתרחשות היהודית החשובה והרצינית ביותר הקיימת בעת הזו היא כינונה ועיצובה של מדינת היהודים, ועל היהודי בתפוצות מוטלת חובה לסייע למאמץ זה בעיקר באמצעות ממון.

כבר בשנת 1932 טען ביאליק בנאום בפני שליחים שעמדו לצאת למסע ביהדות התפוצות, שתרבות יהודית שלמה ניתן לכונן רק בארץ ישראל ובמדינה שתקום בה. כך גם סבר בן גוריון שטען שיהודי בגולה לא יכול להיות יהודי שלם. בימינו מבטא עמדה זו בצורה הנחרצת ביותר א.ב. יהושע. יש יסוד גדול של אמת בטענות של האישים החשובים האלה- תרבות מלאה דורשת ריבונות וקיבוץ גלויות. יחד עם זאת, זו האמת אך לא כל האמת.

חלקים גדולים מיהודי ישראל נטשו את גישתו של ביאליק אשר דמיין חיים יהודים מלאים שבהם ההיסטוריה, המורשת והספרות היהודית ממלאים תפקיד מרכזי. מרוב שכולם יהודים מסביב, אינני צריך להשקיע ביהדותי. ביהדות ההלכתית הדבר בא לידי ביטוי בניוון וקפיאת ההלכה ואילו אצל חלקים רחבים בציבור הכללי, הדבר בא לידי ביטוי בזניחת הלימוד והעשייה היהודית. בארה"ב ומקומות אחרים ביהדות התפוצות, חל תהליך הפוך- הצורך לבחור אקטיבית בכל יום מחדש את יהדותך ולשמור עליה בסביבה לא יהודית, יצר אפשרויות מרהיבות לחיי תרבות ודת יהודיים.

בניגוד לדברים שמבטא רבות א.ב יהושע, יהודים רבים מבינים שאולי בתיאוריה ניתן להיות יהודי שלם רק בישראל, אך למעשה קשת רחבה של אפשרויות יהודיות חשובות נוצרת בחוץ לארץ. בצד ההתנהלות היהירה שרואה את יהדות התפוצות כנחותה וככזו שכל תפקידה בעולם הוא לסייע לישראל, נרקמו גם יחסים שונים בתכלית אשר בבסיסם יש כבוד גדול ליהדות שמתפתחת בתפוצות ורצון להיות עימה בדיאלוג. יחסים אלו יסודם באמונה עמוקה שליהדות התפוצות יש דברים רבים ללמוד ממה שמתרחש בריבונות היהודית הראשונה זה 2000 שנה, אך גם ליהודי ישראל יש רבות מה ללמוד מהשקיקה התרבותית והדתית שמתרחשת ביהדות חו"ל.

על פי מחקר מקיף שפורסם לאחרונה (PEW Survey), 59% מיהודי ארה"ב משתייכים לתנועות יהודיות ליברליות-פלורליסטיות (!), 30% לא משייכים עצמם לאף זרם ואילו רק 10% משייכים עצמם לאורתודוכסיה (שאף היא שונה מאוד בארה"ב לעומת ישראל). רוב יהודי ארה"ב חושבים שהמשמעות של להיות יהודי היא לחיות חיים מוסריים (69%) ולעשות למען צדק ושוויון (56%). אגב, 42% מציינים שהומור יהודי משמעותי מאוד בזהותם. בישראל התנועות הליברליות-פלורליסטיות חלשות בהרבה והגדרות הזהות שונות. על פי סקר מקיף של הלמ"ס בקרב בגירים בישראל 43% מגדירים עצמם חילוניים, 23% מסורתיים לא דתיים, 15% מסורתיים דתיים, 10% דתיים ו9% חרדים.  כמובן שלהגיד שרוב הישראלים חושבים שמשמעות יהדותם היא לחיות חיים מוסריים ניתן רק בהומור יהודי.

חלק גדול מהשאלות ששואלים את עצמם יהודים בארה"ב חשוב מאוד גם ליהודי הארץ - במה אני מבטא/ת את יהדותי ומדוע היא חשובה באם אינני משתייך/ת לאף זרם דתי? מה הקשר שלי לארון הספרים היהודי ולכל המורשת היהודית? כיצד יכול להיווצר שיח פורה ומלמד בין הזרמים השונים בתוך היהדות? כיצד אשמור על ערכיי ההומניסטיים והפמיניסטיים ואשאר מחובר/ת ליהדותי? באיזו מידה היהדות היא תרבות לאומית (22% מיהודי ארה"ב מגדירים את עצמם כחסרי דת וכיהודים על פי מוצא ותרבות. 62% סבורים שלהיות יהודי זה בעיקר עניין של מוצא) ובאיזו מידה היא דת? בשורה התחתונה- מדוע להישאר יהודי/ה במובן העמוק של יהודי/ה ולא רק בהגדרת מוצא שאינני שולט/ת בה?

שאלות אלו ואחרות הם בסיס לדיאלוג חשוב בין יהודים בארץ ובעולם. למעלה מזה, קשה לעסוק ברצינות בשאלות אלו בלי לקיים את הדיאלוג הזה. לאור זאת הקמנו עם פדרציית לוס אנג'לס את תוכנית ביתא הכוללת בצד הלימוד הבית מדרשי הרגיל בקולות, דיאלוג עומק עם יהודים ב L.A. אני תקווה שזו ראשיתה של מגמה בבית המדרש שלנו המבקש לפגוש בה בעת את תורת ישראל ואת עם ישראל החי והשוקק.

קצת עלי

מי אני ומה שמי?

שמי ליאור טל שדה ואני נשוי לדבי, אבא לנבו, נאור ושחר ומתגורר ברמת גן. אני עוסק בחיבורים שבין עולמות הרוח לאתגרי החיים והחברה בישראל, מחבר הספר "מה למעלה מה למטה" (כרמל, 2022), יוצר, מגיש ועורך של ההסכת היומי "מקור להשראה" (בית אביחי), ובעבר גם של הפודקאסט 'קולות של רוח' (גל"צ). בנוסף אני מרצה, פעיל חברתי, ומתמחה בהנחיית קבוצות של מנהיגים בכירים (ראשי ערים, מנכ"לי רשויות מקומיות, מנהלי עמותות גדולות ועוד) בשיטה המשלבת לימוד בית מדרשי עם דינמיקה קבוצתית. בעבר זכיתי לכהן כמנכ"ל המכון הדמוקרטי, סמנכ"ל תוכן בקולות וראש מכינת בינה ע"ש לובה אליאב.

על מה אתה מרצה? איזה מפגשי לימוד אתה מנחה?
אני מרצה ומנחה מפגשי לימוד בתחומי יהדות, פוליטיקה, צדק חברתי והקשר ביניהם במספר מקומות ובהם צה"ל, קולות, בינה (הישיבה החילונית), גוונים, כי"ח ושורה של מקומות נוספים. ניתן להזמין הרצאות או סדרה של מפגשי-לימוד במייל: lior.tal.sadeh@gmail.com .

מה יש בבלוג?

הבלוג מאגד מאמרי דעה שפרסמתי מעת לעת בעיתונות, בספרים ובכתבי עת, מאמרי פרשת שבוע וקישורים לפרקים של ההסכת הישן שלי: "קולות של רוח". בכניסה מהמחשב (בניגוד לנייד או הטאבלט) לבלוג תוכלו למצוא בצד ימין של דף הבית לינקים לשורה של ראיונות עימי בטלוויזיה וברדיו וגם טורי דעה מצולמים שלי במדובר דיבור של רשת13.

חיפשו נוח לפי נושאים או מילות מפתח
בכניסה מהמחשב (בניגוד לנייד) ניתן לאתר מאמרים באמצעות תפריט הנושאים בצד שמאל, או באמצעות הקלדת מילות חיפוש בתיבת החיפוש שנמצאת בצד ימין למעלה.

שמירה על קשר
ניתן להירשם כמנויים לבלוג ולקבל כל פוסט ישירות לתיבת המייל.
מוזמנות ומוזמנים לשמור על קשר גם באמצעות המייל, תגובות כאן בבלוג, הפייסבוק או בכל דרך שתמצאו לנכון.

פרשת חיי שרה - על מנהג ההספד

פרשתנו מתחילה בפסוקים: "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה. וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" (בראשית כ"ג, ב). מרתק לגלות שהמין האנושי סופד למתיו כבר אלפי שנים.

כמעט כל אחת ואחד מאתנו עמדו בסיטואציה הזו כמה פעמים בחייהם. המת מוטל לפנינו, הגרון נשנק מדמעות, הצער הטרי של האובדן מקמט את הלבבות, הנפש מסרבת להאמין שאכן מדובר בפרידה סופית. בתוך המעמד הקשה הזה מגיעות מילות השבח למת ובצידן בכי הפרידה. "היה איש וראו- איננו עוד".

ההספד נאמר כמעט תמיד בגוף ראשון, אנו מדברים אל המת ועל המת בעת ובעונה אחת. מבלבלים גוף ראשון ושלישי, מאפשרים לבלבול להציף אותנו, בזים לכמה דקות לקוהרנטיות ולדיוק. אנו מלווים את אהובנו בדרכו האחרונה, מדברים אליו בפעם האחרונה.

אבל זה לא באמת ככה.

אהוב ליבנו מת. איננו מלווים אותו בדרכו האחרונה מאחר והוא כבר אינו בין החיים. אנו מדברים לאוזן שאינה שומעת, לנפש שכבר נלקחה. המציאות המרה היא שאהובנו לא שומע את ההספד, הוא כבר לא אתנו. ספורנו מסביר את המילים "לספוד לשרה" במילים "לספוד בשביל שרה ולכבודה". אבל גם ספורנו יודע שזה לא באמת בשביל שרה, היא איננה כבר. 

ובכל זאת אברהם סופד. ובכל זאת אנו סופדים.

מתוך שלל הדברים שניתן ללמוד ממנהג ההספד ומסיבותיו אני מבקש להאיר את העובדה המרה שההספד הוא מעשה של כאילו. אנחנו כאילו מלווים את האיש בדרכו האחרונה, וכאילו מדברים אליו בגוף ראשון. יחד עם זאת, בזמן שאנחנו שם, בזמן שמתנו מוטל לפנינו ואנו סופדים אותו, תודעת הכאילו מיטשטשת ולרגעים נעלמת. אנו שחקנים על בימת התיאטרון העצוב של המוות ולכמה דקות המת חי. חיי שרה קרויה פרשתנו המתחילה במות שרה. בתיאטרון ההספד שרה חיה ואברהם מדבר אליה בחום ובוכה איתה. האדם זקוק בחייו לרגעים של כאילו ולעיתים רגעים אלה הם האמיתיים והאנושיים ביותר שיש לו.