"לטיפה של דם" - הערות של לוחם שמאלני על המצב

המציאות בהגנה על גבול עזה לא פשוטה. אנחנו בחפק המג"ד, עם כל המחלוקות והפערים בעמדות שלנו, מוצאים את עצמנו בשותפות עמוקה, ונרגשים מרמת האכפתיות העמוקה המנשבת לעברנו מכל עבר. כמות החבילות והמכתבים שמגיעים מכל רחבי המדינה מחממת את הלב. אותו לב נשבר כל פעם מחדש עם כל ידיעה על חייל הרוג, ידיעות שאת חלקן אנחנו חווים בזמן אמת ברשת הקשר, ועם קריאת המספרים הבלתי נתפסים של ילדים ואזרחים הרוגים בעזה. הרבה אנשים טובים משלמים היום מחיר כבד מאוד על קיצוניותם של אחרים.

בסוף פעילות משולבת עם טנקים. צילם: דובדבני, שותפי מזה שנים רבות לחפ"ק 

שימוש בצבא כשיש אופציה מדינית הוא שימוש פסול

אינני יודע אם נכון להמשיך במבצע או לסגור מיד על הפסקת אש. לא יודע מאחר וחסר לי מידע מודיעיני ומבצעי, וכן מאחר ותנאי הפסקת האש הנידונים מול חמאס אינם חשופים. מוזר לי שכל כך הרבה כן "יודעים" אם נכון. 

ברור לי כי כל הישג שניתן להגיע אליו בשלב זה בדרכים מדיניות, אבל כהישג של ממש ולא ככזה שהחמאס משקם בו תוך שלוש שנים את כוחו ויוצא לסבב נוסף, חובה להגיע אליו בדרכים אלו. שימוש בצבא כשיש אופציה מדינית הוא שימוש פסול. 

דה לגיטימציה לשמאל 

סלפי לוחם מילואים שמאלני בפעילות

כלוחם מילואים מהשמאל הציוני שכבר פעם שלישית נמצא בצו שמונה, ממלא משימות הגנה על גבול עזה תוך סיכון חיים, אני מתבייש באנשים המסיתים בימים אלה כנגד השמאל הישראלי, ואשר חושבים שאסור להביע ביקורת בזמן הלחימה ולהציג תמיכה באופציות מדיניות. הזלזול והשנאה שמובעים על ידי רבים אינם קשורים בפטריוטיות ואהבת הארץ אלא ביהירות, צמצום מחשבתי, התנהלות אנטי דמוקרטית וסתם רדידות מתלהמת ומכוערת שמורידה את המורל ללוחמים רבים בחזית. אידיוטים, תפסיקו!

הזוועה בעזה

כתוצאה מהאידיאולוגיה הפונדמנטלית של החמאס, הסבור שחובה על כל אחד למסור במידת הצורך את חייו כדי לסייע בהתנגדות לישראל, כל אחד כולל תינוקת בת יומה וקשיש בסוף חייו, כל לחימה בעזה פירושה פגיעה בעשרות אלפי בלתי מעורבים כולל מאות הרוגים, אלפי פצועים ועשרות אלפי פליטים חדשים. המחיר הכבד והאיום הזה אינו "בעיה שלהם" בלבד, והוא חייב להיות אחד השיקולים המרכזיים בקבלת החלטות במבצע. העיסוק המועט מאוד בתקשורת הישראלית בטרגדיה האיומה הזו מעלה שאלות קשות מאוד.

נחלקה הטיפה לכאן ולכאן- זהו בין השמשות

אני חש שעל רוב הרגעים והחוויות הכואבות לא נכון עוד לדבר. עם זאת, אשתף ברגע אחד של שקיעה על חוף הים בצפון רצועת עזה, רגע שאליו התנקזו כל היופי, הטיפשות והאבסורד של העולם הזה. ואולי בעצם לא נכון לתאר את הרגע, רק אומר ששם התבהרו לי לראשונה דבריו של רבי תנחומא במסכת ברכות בתלמוד הירושלמי: "איזהו בין השמשות? אמר רבי תנחומא: לטיפה של דם שהיא נתונה על גבי חדה של סייף נחלקה הטיפה לכאן ולכאן זהו בין השמשות".

(26.7.14, מבצע צוק איתן, שבת מנוחה בבית)

פרשת חקת: על צרכנות מול אחריות ויצרנות

ננסה לבחון את התנהלות עם ישראל בפרשה, על פי דגם התנהגות של צרכנות לעומת דגם התנהגות של אחריות ויצרנות. חלוקה זו עשויה לסייע לנו להבין טוב יותר את החברה והאדם, ולזקק רעיונות, ובלבד שנזכור שכל חלוקה דיכוטומית חוטאת למורכבות של החיים האנושיים.

קווי האופי של הצרכנות –

מושג הצרכנות שאול מהעולם העסקי אך רלבנטי לצורות התנהלות בתחומים רבים. הצרכנות לוקחת. כדי לקחת היא מוכנה לשלם. היא מעניקה דבר מה ובלבד שתקבל תמורתו דבר ששוויו אינו פַחוּת מההשקעה. הנתינה היא מעשה של ריקון, אחרי שנתתי יש לי פחות. אם ניתן לתת פחות ולקבל יותר זה מצוין. אם אני נותן יותר ומקבל פחות סימן שנדפקתי, שיצאתי פראייר.

הצרכנות מבוססת על מערכת יחסים מנוכרת של קח-ותן. האיש שממנו אני צורך לא מכיר אותי. הוא מקבל משהו ולא חשוב לו ממי, והוא נותן משהו ולא חשוב לו למי. חשוב מה הוא מקבל ומה הוא נותן – המצרך במרכז ולא המוכר והקונה והיחסים האנושיים ביניהם. האנשים מאבדים את חשיבותם הסובייקטיבית כבני אדם במעשה הצרכנות. מה שמשחק זה שווי השוק. ההוגנות לכאורה. לרוב יש ניכור וניתוק ביני לבין מי שאמור לספק לי את מה שצרכתי. הוא ראה את כספי אך לא את האנרגיות שהשקעתי בהשגתו. הצריכה מעמידה אותי ואת צרכי במרכז. על פי רוב היא מאוד פאסיבית. אני רוכש משהו שצריך לשרת אותי כך שאוכל להרחיב את הנוחות שלי. נוחות ופאסיביות קשורות אצל אנשים רבים זה בזה.

אם משהו מתנהל שלא כשורה במישור הצרכני, הרי שעלי לחפש את האשמה מחוצה לי. "הלקוח תמיד צודק". אני צורך ממישהו ואם משהו לא בסדר אז ה "מישהו" אשם. הצרכן הוא מתלונן בפוטנציה, קורבן תמידי. לכן חלק מרכזי בתרבות של צריכה הוא האשמת הזולת והטרוניה.

קווי האופי של האחריות היצרנית –

האחריות היצרנית נותנת מתוך רצון לתת, מתוך תחושת אחריות על דברים שנמצאים בתוכי ומחוצה לי. הנתינה מבטאת בגישה זו את חַיוּת האדם ומציבה אותו כאדם יצרני ואכפתי. הנתינה היא מעשה של התמלאות פנימית, אחרי שנתתי יש לי יותר. אם נתתי ולא קיבלתי תמורה חיצונית זה מעצים את טוהר נתינתי.

לפיכך הנתינה לא מניחה תמורה הנמדדת למולה. ההדדיות אינה נמדדת בכמה כל אחד נותן, אלא ביכולת של כל אחד לראות את השני, לגעת בחייו ובאישיותו, להבין את דרכו. ההשקעה והנתינה וגילוי האחריות כלפי הזולת אינם מותנים אף בהדדיות זו ועם זאת הם מייצרים אותה כמעט תמיד כתופעת לוואי.

האחריות היצרנית מעמידה אותי כחלק מחברה אנושית שבה לעיתים האחר במרכז ולעיתים אני. יש דינמיות של מבטים ותנועות. האחריות היצרנית היא אקטיבית. אני מזיז במעשיי דברים ובכך מייצר כל העת סיטואציות חדשות שגם בהם אהיה פעיל.

כאשר משהו מתנהל שלא כשורה מחוצה לי הרי שאחפש קודם כל את כלי השינוי בתוכי. אין כוונתי שארדוף עצמי בתחושות אשם אלא ששאלת האשם שולית ובמקומה מגיעה שאלת האחריות. מחשבותיי ורגשותיי יושקעו בשאלה מה אני יכול לתרום לשינוי המצב הזה, למרות שלא אני יצרתי אותו. אני חש כל העת שבכוחי ליטול אחריות אקטיבית ולייצר סיוע ושינוי. האחראי היצרני הוא לכן תמיד מעניק בפוטנציה, מנהיג תמידי. לפיכך חלק מרכזי בתרבות של אחריות יצרנית הוא הצעת עזרה לזולת ושיתוף עימו.

פרשת בהעלותך: וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה

בפרשת השבוע נאמר שמשה היה האדם הענו ביותר על פני האדמה. בדברים הבאים אבקש לשרטט ארבעה אפיונים למושג הענווה דרך דמותם של משה, הקרוי אדון הנביאים, ושל הלל הזקן, מגדולי החכמים שקמו לעם ישראל.

ענווה – היכולת לשמוע חרפתך ולא להשיב.

בפרשה מופיע הסיפור הידוע בו מרים ואהרון מדברים לשון הרע על משה. מיד לאחר מכן כתוב: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל, הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה". מסביר המדרש: "שהיה שומע חרפתו ואינו משיב" (מדרש אגדה (בובר) בהעלותך פרק יב סימן ג).

הענווה כוללת בתוכה שמיטה של דברים שלכאורה מגיעים לי בצדק. משה שומט את זכותו לתגובה. רבי נחמן אמר: "עיקר התשובה – כשישמע בזיונו, ידום וישתוק" (ליקוטי מוהר"ן ו). ככל הנראה סבר רבי נחמן שבתהליך של תיקן עצמי ותשובה, צריך אדם לוותר על מאבקי הכבוד וכמו שאירע בפרשה- כאשר אתה באמת עניו מישהו אחר כבר יריב את ריבך.

ענווה – היכולת לוותר על כוח ולשמוח בהצלחת אחרים.

משה אומר לאלוהים: "לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי". אדם עניו יודע לבקש עזרה. אלוהים מורה לו לאסוף 70 זקנים אשר יתנבאו לצידו. בזמן ששבעים הזקנים מתנבאים נשארים שני אנשים במחנה, אלדד ומידד, ומתנבאים שם. יהושע בן נון, הכועס על הפגיעה במשה והחרד ככל הנראה מאובדן סמכותו, מציע למשה שיכלא אותם. "וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה נְבִיאִים, כִּי-יִתֵּן יְהוָה אֶת-רוּחוֹ עֲלֵיהֶם".

המנהיג העניו לא מבקש לשמור על הכפופים לו "בגודל קטן", ענוותנותו מאפשרת לו לרצות בגדילתם ובהצלחתם והוא אף משווע לבזר את סמכויותיו ולא לרכזם אצלו.

ענווה – ההפך מקפדנות

בתורה שבכתב זוכה משה לתואר עניו, בתורה שבעל פה זוכה לכך הלל הזקן. "לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי". כלל זה מופיע כהקדמה לשלושה סיפורים דומים אשר בהם איש נכרי מבקש להתגייר מסיבות אבסורדיות ומתגרות ושמאי מסרב לגיירו ואילו הלל מסכים. לאחר הגיור יוצר הלל קשר חם עם המתגייר הטרי והחצוף, ומעביר אותו תהליך של רכישת אמון בתורה וחיבור ליהדות. הסיפורים מסתיימים כך: "לימים נזדווגו שלשתן למקום אחד, אמרו: קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם, ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה" (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף לא).

החכם העניו יודע לא להקפיד על הכללים כשלפניו אדם שזקוק לדבר אחר. הוא יודע ליצור קשר עם אנשים ולא רק עם רעיונות. הוא מנגיש את האמת שלו לזר במקום להרחיק אותו ממנה.

ענווה – היכולת להקדים את דברי החולק עליך לדברייך ואף להשתכנע ממנו

"אמר רב אבא אמר שמואל: שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו, והללו אומרים הלכה כמותנו.יצאה בת קול ואמרה: 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן, והלכה כבית הלל'. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד, אלא שמקדימים דברי בית שמאי לדבריהן" (תלמוד בבלי, מסכת עירובין דף יג ע"ב).

שמאי מייצגים על פי רוב את האמת הגאה, הלל מייצגים את השלום העניו. אלו ואלו דברי אלוהים חיים הם ויש חשיבות לשניהם בעולם, אך לא ניתן לקיים חברה על בסיס גאווה וכללים יבשים. למעלה מזאת, חכמים סמכו על הלל שיש בו מספיק ענווה על מנת להכיר מעת לעת בטעותו ולחזור בו, כפי שקורה בסיפור המובא מיד אחרי דברים אלה בתלמוד.

ענווה איננה חוסר בטחון ואי השפעה בעולם

משה היה אחד המנהיגים המשפיעים ביותר שידעה האנושות ובמספר מקומות בתורה הוא מעז אפילו להתווכח עם אלוהים ולשנות כך את כל מהלך ההיסטוריה. הלל היה אחד התנאים המשפיעים ביותר והלכות רבות שהוא ותלמידיו קבעו הנחו את בית ישראל לאורך מאות ואלפי שנים. דווקא אדם נטול בטחון המתרחק ממוקדי השפעה לא יכול להיות עניו. כפי שממחישים ארבעת המאפיינים שמנינו לעיל, הענווה מגיעה ממקום של חוזקה ומהיכולת לשמוט את האגו והכוח ברגעים הנכונים.

בענווה אני מודע לעצמי ובטוח בעצמי, אבל אני לא "תופס מעצמי" יותר ממי שאני. התלמוד אומר- "כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה". מסביר רש"י -  "נסתכלו באספקלריא שאין מאירה - וכסבורים לראות ולא ראו, ומשה נסתכל באספקלריא המאירה וידע שלא ראהו בפניו" (תלמוד בבלי מסכת יבמות דף מט עמוד ב).

על פי מדרש ילקוט שמעוני ארבעה אנשים זכו למות בגיל מאה ועשרים – משה, הלל, רבי יוחנן בן זכאי ורבי עקיבא. נדמה שמשותפת לארבעתם תכונת הענווה והיכולת לשמוט בשעת כוח. לקראת שנת השמיטה הקרבה ובאה, אני מאחל לכולנו שנדע בעצמנו להנהיג כמשה והלל, ושנזכה לראות מעלינו הנהגה לאומית שתגיע למאה ועשרים שנה. שבת שלום.

[קולות, 5.6.14]

הקליקו כאן למאמר נוסף על פרשת בהעלותך בנושא "מי ייתן כל עם ה' נביאים"

תיקוני ליל שבועות - הרצאות ומפגשי לימוד פתוחים לקהל עם ליאור טל

תיקוני ליל שבועות, הלילה שבין ה- 3 ל- 4 ביוני, בתל אביב

מנהג ישן ויפה הקיים מאות שנים בעם ישראל הוא להקדיש את ליל שבועות ללימוד. במסגרת מנהג זה אשתתף השנה בשני תיקוני ליל שבועות בתל אביב ואתם מוזמנים להצטרף.

מרכז קהילתי רוזין, דרזנר יחיאל רמת אביב 2א

22:00 - התכנסות
22:15 - הרצאה - בין צדק לאהבה - בין הגינות הרואה למולה אדם, למוסר אוהב הרואה את אישיותו של האדם.
22:50 - קבוצת לימוד - גיור אז והיום - מרות, דרך חז"ל ועד לגיור חילוני (במקביל יש מפגשי לימוד אחרים כמפורט בתוכנייה).

הישיבה החילונית של בינה, יסוד המעלה 61

01:30 בלילה - האמהות השקופות שלנו - שיחה עם המקרא, חז"ל, פרום ולוינס 
(במקביל מפגשי לימוד נוספים נוספים כמפורט בתוכנייה).

אשמח לראותכם
ליאור

פרשת במדבר - עובדים זרים בצהוב

ישנן שלוש מילים מטלטלות החוזרות שלוש פעמים בפרשת השבוע: "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת". מילים אלו נאמרות על כל אדם שאינו משבט לוי המתקרב לתחום הקודש במשכן. אין מדובר על בן עם אחר, אלא על כל אדם מישראל אשר איננו מורשה לגשת אל הקודש. במקום אחר בפרשה מוזכר המקרה הטרגי של שני בני אהרון: "וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי יְהוָה בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי יְהוָה בְּמִדְבַּר סִינַי, וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם". במקרה זה לא האנשים נתפסו כזרים אלא האש אשר הקריבו לאלוהים ללא אישור הייתה זרה, וגם כאן הדבר מסתיים במוות.

התשובה לשאלה מי זר ומי מוכר אינה ברורה מאליה. הנה אדם מישראל הופך בהקשר של המשכן לזר, עד כדי מוות, והנה אש שמקריבים לפני אלוהים הופכת ברגע מסוים לזרה ומביאה למות בני אהרון. יש קו עדין, לעיתים קלות בלתי נסבלת ולא רציונאלית, המפרידים בין הזר לדומה, בין המאיים לשייך.

ניקח לדוגמא את תופעת העובדים הזרים. באילו מצבים נתייחס אליהם כמהגרי עבודה אשר הינם ממש כגרים שעליהם נאמר: "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם", ובאילו מצבים נראה בהם עובדים זרים שיכולים מצידנו לקבל שכר מבזה ותנאי מחיה קשים ו"אם יש להם בעיה אז פשוט שלא יתקרבו" שהרי... "ְהַזָּר הַקָּרֵב, יוּמָת"?! 

עבודה קשה מאוד בתחום הבניין, שעות ארוכות של הזעה בשמש בעבודות חקלאות, טיפול בקשישים אשר אינם שולטים כבר בסוגרים, הם רק חלק מחוויות העובדים הזרים. האם אתם יכולים לדמיין את התסריט הבא – ראש הממשלה, בנימין נתניהו, נפגש עם חבורה של עובדים זרים אשר ביצעו את עבודתם בצורה מעולה למרות כל הקשיים, ובמקום לראות את זרותם מול עיניו הוא אומר להם: "הבאתם המון כבוד למדינה, עשיתם דבר גדול ונתתם דוגמא של רוח קרב ומצוינות"? יכולים אתם לדמיין אלפים רבים של אנשים מכל הקשת הפוליטית בישראל מגיעים לכיכר להוקיר להם תודה?

קשה לדמיין, אך זה בדיוק מה שקרה השבוע. נתניהו נפגש בתל אביב עם עובדים זרים בצהוב, שחקני מכבי תל אביב, ושיבח אותם על עבודתם הקשה ועל שלא ויתרו ברגעים הקשים, ואף טען שהם הביאו כבוד גדול למדינה. אלפי אנשים גדשו את הכיכר בחגיגות תוך שהם מהללים ומעריצים את העובדים הזרים שזכו בגביע אירופה לאלופות. אלה העובדות- מתוך 98 נקודות של מכבי תל אביב בגמר היורוליג, 80 היו שייכות לשחקנים זרים, 14 לשחקן אמריקאי שעלה לארץ בשיא הקריירה, ורק 4 נקודות לשחקן שצמח בספורט הישראלי. 

עובד זר ברוב התחומים נתפס כבעיה דמוגרפית וכלכלית ועוצמות של פחד, ולעיתים שנאה, מופנות כלפיו. עובד זר המועסק בתחום הכדורסל הופך לנציגה האותנטי של מדינת ישראל, לכזה שמרומם את רוח העם ומביא כבוד למדינה. זוהי ההפכפכות הבלתי נסבלת של הזרות והשייכות.

הזרות הייתה לאורך כל ההיסטוריה אחד האתגרים המוסריים והחברתיים הגדולים ביותר. בני אדם תמיד פחדו לצערנו מהזר, שנאו אותו ופגעו בו. אולי ניתן ללמוד מהיחס המעריץ לשחקני מכבי ת"א לקח - אם אנחנו מסוגלים לראות את השחקנים, שמגיעים מתוך שיקולים עסקיים לארץ לתקופה קצרה, כמייצגי הישראליות והגאווה הלאומית, שמא נדע לייחס פחות זרות גם לאלה שמטפלים בזקנינו, בונים את בתינו ומגדלים את הירקות שאנו אוכלים? אני מבקש ללמוד ממקרה מכבי לחדול מלחלק את היחס לאנשים על פי "זר" ו "אזרח" ולהתחיל לפתח גישה הרואה את האדם ומעשיו ולא רק את מוצאו.

[וואלה, 23.05.14]

הקליקו כאן למאמר נוסף על פרשת במדבר בנושא "והזר הקרב יומת"

הקליקו כאן למאמר נוסף על פרשת במדבר בנושא "בין היתוך לרב תרבותיות"

פרשת במדבר: וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת?

לא כל אחד יכול לעבוד במשכן ואפילו לא להתקרב אליו.  קידוש המשכן מושג, בין היתר, על ידי קביעת הכלל שרק בני שבט לוי רשאים להיות בו. ומה יקרה אם בכל זאת אדם אחר ינסה להתקרב? התשובה לשאלה זו ניתנת שלוש פעמים במהלך פרשת השבוע ובכל פעם באותן מילים קשות: "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת". מילים אלו מזכירות סיפור תלמודי ידוע הממחיש את הפער העצום בין דרכם של רבני התלמוד לדרכם של רבני ישראל בשנים אלו.

התלמוד מביא שלושה סיפורים על נכרים אשר באים לשמאי ולהלל ומבקשים להתגייר. בכל שלושת המקרים יש משהו חצוף ומקומם בבקשות ובשלושתם שמאי מסרב לגייר אותם והלל מסכים.  נתבונן במקרה השלישי הקשור לפרשתנו.

נכרי ניגש לשמאי ומבקש שיגייר אותו על מנת שישימו אותו כהן גדול והוא יזכה בכבוד ובבגדי ההדר שלובש הכהן. כאילו לא די בחוצפתו של הנכרי אשר חושב שהוא יוכל להתגייר ומיד להפוך לכהן גדול, הרי שהוא מוסיף גם את הנימוק המרגיז – הוא רוצה ללבוש חושן ואפוד. שמאי כמובן מסרב לגיירו ודוחף אותו באמת הבניין שבידו. הלל מצד שני מפתיע ומגייר אותו. לאחר הגיור שולח אותו הלל ללמוד את הפסוקים והסוגיות הקשורים במעמד הלויים והכהנים. כאשר מגיע הנכרי למילים "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" הוא שואל את הלל: "מקרא זה על מי נאמר?". הלל משיב לו: "אפילו על דוד מלך ישראל", שהרי הזר האמור הוא כל מי שאינו בן שבט לוי. מבין הגר שאם כך נאמר אפילו על דוד הרי שקל וחומר שהוא, שזה עתה נכנס לעם היהודי, לא ראוי לעסוק במלאכת הקודש ומתוך מקום של הבנה וקבלה מוותר על דרישתו להפוך לכהן גדול. לאחר מכן מזדמנים שלושת הגרים מהסיפורים השונים למקום אחד ואומרים: "קפדנותו של שמאי ביקשה לטורדנו מן העולם, ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה" (תלמוד בבלי, מסכת שבת דף לא עמוד א).

פרשת במדבר: בין אחדות לאחידות, בין היתוך לרב תרבותיות

בפרשת במדבר נערך ככל הנראה מפקד האוכלוסין המתועד הראשון בהיסטוריה האנושית. "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם" (במדבר, פרק א, פס' ב). הספירה נעשית לפי שבטים, סדר ההליכה הוא לפי שבטים ואם לא די בכך אז לכל שבט יש דגל משלו. "וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם... אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ" (במדבר, פרק א פס' נב, פרק ב פס' ב). הדבר עשוי להיראות תמוה לכל אלו מבינינו המחפשים את האחדות בעם. מדוע זה יישא כל שבט דגל אחר? למה להבחין בספירה בין שבטים?

אם לא די בהפרדה על בסיס שבטי בספירה, בסדר התנועה, בדגלים ובתפקידים השונים בזמן שבני ישראל במדבר, הרי שהפרדה זו נשמרת גם בחלוקת הנחלות בארץ. משמעות הדבר היא כי לא מדובר בשמירה על השבטיות כשלב מעבר לפני הקמת ישות ריבונית בישראל אלא כדרך קבע, כצורת חיים. אלוהי המקרא מבקש לשמר את הפירוד בתוך העם ואת ההבדלים בין שבט לשבט.

מודל כור ההיתוך המבקש לבטל את השבטיות ולהתיך את כל ההבדלים ליצירה חדשה ומורכבת אינו המודל התנ"כי. לטעמי יש עומק רב בהכרעת התורה לשמור על השבטיות. כמעט ואין דרך לקיים כור היתוך אמיתי והדבר גם לא רצוי. הניסיון ליצור אחידות מדומה שכזו, יהפוך דה פקטו לניסיון להשליט תרבות דומיננטית אחת על רעותה, כפי שקרה בישראל בשלושים שנותיה הראשונות. בנוסף, ההיתוך לא מאפשר המשכיות תרבותית מעמיקה ופוגע ביכולת של אדם לבטא את עצמו ואת שורשיו. מעשה זה עשוי לפגוע בחופש לפתח ולהביע דעות שונות ויצמצם את הדיאלוג המפרה בחברה. בעולם גלובלי ודמוקרטי עם אמצעי תקשורת וחשיפה מגוונים כמו היום הדבר גם לא אפשרי.

פרשת בהר: זכות קניין ושמיטתו

הבעלות על רכוש היא אחת מיסודות העולם המערבי ליברלי. ג'ון לוק, מראשוני ההוגים הליברלים הגדולים, נימק זכות בסיסית זו לקניין בדרך הבאה: "כל אדם הוא בעל קניין ביחס לגופו שלו ורק הוא בלבד יש לו זכות לגופו. עבודת גופו ועמל כפיו – על אלו אפשר לומר על פי הדיוק שאומנם לו הם. כל דבר איפוא שהאדם מפקיעו מן המצב שהתקין לו הטבע, הריהו מערב בו את עבודתו ומוסיף עליו משהו משלו, ובאורח זה הופך אותו לקניינו". מאחר ואני נמצא ברשות עצמי וכל דבר אחר נמצא במצבו הראשוני ברשות כולם, הרי שבהשקיעי את עצמי בדבר-מה אני מפקיע אותו ממצבו הראשוני והופך אותו ליותר שלי משל אחרים. אם רצוני בכך, יכול אני להכריע שהדרך שבה יבוטא חלקי באותו דבר שבו השקעתי יהיה בשכר שאקבל. זהו בסיס העבודה השכירה.

על המקבלים את הגישה הליברלית הזו לשאול האם יש הגבלות החלות על זכות זו וכיצד יוצרים איזונים נכונים בינה לזכויות אחרות. רבים ממצדדי הליברליזם הכלכלי מצטטים את לוק ולא יודעים כי הוא עצמו סבר שיש להגביל את זכות הקניין בשני כללים מרכזיים - יכול אני להפקיע דבר ולהופכו לקנייני רק "כאשר כמות מספקת, באיכות לא פחות טובה, נותרה במשותף בשביל אחרים"; ובנוסף הוא כותב: "באיזו מידה נתן לנו את הדברים? עד כדי לשבוע... אך מה שלמעלה מזה הריהו גם למעלה מחלקו וקנוי לאחרים".

וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח

מה הופך את סיפור יציאת מצרים למשמעותי עד כדי כך ש "אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח"? מדוע "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (משנה פסחים, י, ה)?

מאחורי הקלעים של הגדת הפסח מצויה מחלוקת בין נשיא הסנהדרין דאז, רבן גמליאל, לכמה מהחכמים המובילים את הדור, דוגמת רבי אליעזר ורבי יהושע. רבן גמליאל סבר שעיקרו של ליל הסדר צריך להיות עיסוק בהלכות הפסח, ואכן מסופר בתוספתא שהוא וזקנים אחרים "היו עסוקין בהלכות הפסח כל הלילה עד קרות הגבר" (תוספתא פסחים, י, יב). רבי אליעזר, רבי יהושע וחבריהם סברו לעומתו, שעיקר ליל הסדר הוא העיסוק בסיפור יציאת מצרים ואכן אנו קוראים בהגדה שהם היו "מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה". בסופו של דבר, העיסוק בסיפור ניצח את העיסוק בהלכה ובחוק.

חוק יבש לא בונה תרבות רבת שנים כמו סיפור עם לחלוחית. יחד עם זאת, ניצחונם של חכמי הסיפור על זקני ההלכה לא נבע מכך שהתרבות היהודית מעדיפה סיפורים על עשייה, אלא נעוצה בכך שסיפור טוב מוליד גם עשייה רחבה ומשמעותית. "גדולה אגדה – שמביאה לידי הלכה. וכל אגדה שאין עמה הלכה, אוֹננית היא, וסופה היא עצמה בטלה, וגם מבטלת כח המעשה של בעליה", כתב ביאליק. איזו עשייה אמורה לנבוע מתוך הפנמת סיפור יציאת מצרים? התורה עצמה נותנת לנו את התשובה בשורה של ציוויים מרגשים הדורשים מאתנו לחמול על החלשים.

חג החירות תש"ע: יומן מילואים אישי

14.03.10, ביקור בבית בודד על גבעת מריבה

על הגבעות הסמוכות לכביש בין ההתנחלות שבות רחל למוצב מבוא שילה, פזורים חמישה מאחזים לא חוקיים ובהן מתגוררות עשרות משפחות. באופן אירוני ניתן למצוא קציני צה"ל רבים בין המתיישבים שם, חלקם מפקדים על יחידות המוצבות בשטחים ואמורות לשמור בו על החוק והסדר. בתוך ממלכת האבסורד הזו אנו מבחינים בבית אבנים קטן ובודד על גבעה. זוהי גבעה של מתנחל אחד – בחור בן שמונה עשרה בשם איתן. בצד הבית מלונה ובה כלבי שמירה אימתניים ומספר אווזים המצווחים בכל פעם שמישהו מתקרב.

אנחנו עוצרים שם עם ג'יפ vסמג"ד ופוגשים את חגי, אחיו בן החמש עשרה של איתן, שבעת הביקור נמצא שם לבד כשסכין חגורה למותניו כאמצעי בטיחות. חגי מכניס אותנו בשמחה לביתם ומארח אותנו בנפש חפצה וחיוך רחב. על אדן החלון של הבית מונח הספר "אור הרעיון", ספרו הגזעני של הרב כהנא, והנער הצעיר מדקלם את תכניו בלהט ואמונה תמימה. האם אני יכול להגיע לדיאלוג עם הנער הזה? האם יש בכלל שפה משותפת בה נוכל לדבר?

18.03.10, הפרות סדר בנבי סאלח

יום מעשים טובים - ציניות לעגנית בהתגלמותה

בישיבת צוות של מכינת בינה החלטנו שלא להיענות לפניה שקיבלנו להשתתף ביום המעשים הטובים שיזמה ומנהלת קבוצת אריסון.

קבוצת אריסון שולטת על כמה מענקי ההון במשק הישראלי ובהם בנק הפועלים, תעשיות מלח לישראל ושיכון ובינוי. מעבר לפעילות עסקית ענפה המגלגלת מיליארדי שקלים בשנה, מחזיקה הקבוצה קרן התורמת עשרות מיליוני שקלים בשנה. על פי האתר של קרן אריסון, פעילות הקרן "מבוססת על שלושה ערכים יהודיים- צדקה, חסד, ותיקון עולם". לטענתנו, פעילות הקרן מבוססת בדיוק על ההפך מאלו.

מהי צדקה? הרמב"ם מסביר כי "הביטוי צדקה גזור מן צדק... צדק הוא לספק לכל מי שיש לו זכות את מה שמגיע לו, ולתת לכל נמצא מן הנמצאים בהתאם למה שהוא ראוי לו". מעבר למה שאני חייב לאדם בשל חוק או חוזה שנחתם בינינו, יש לי חובות מוסריות כלפיו כאדם וחובות אלו קרויות צדקה. בשפת הרמב"ם- "החובות המוטלות עליך כלפי זולתך בגלל מידת אופי טובה, כגון איחוי שִברו של כל בעל שבר, הן קרויות צדקה" (מורה נבוכים, חלק ג, פרק נג).

צדקה היא השלמה של הצדק ולא הניגוד לו. אין ציניות לעגנית יותר מלפצוע אדם ואז לטעון שעושים עימו צדק בחבישתו. אם אני מחזיקה בבנק עשיר שמרוויח מעל שני מיליארד שקל בשנה רווח נקי, ובכל זאת ממשיכה לקחת מהמעמד הבינוני עשרות אחוזי ריבית על משכנתאות, משכנעת את השכבות המוחלשות לקחת הלוואות הכרוכות בהחזרים עם ריבית גבוהה, גובה עמלות על כל פעולה גם מאנשים הנמצאים במצוקה כלכלית, מנהלת מערכות שיש בהן פערי שכר עצומים, מפטרת עובדים בצעדי "התייעלות" גם בשנה רווחית ומוסיפה להוני על גבם של אלפי עובדים ומאות אלפי לקוחות, אזי נתינת כמה מיליוני שקלים לתרומה לאותם אנשים שנפגעו ממני אינה נחשבת צדקה וודאי שלא תיקון עולם.

שקר ושמו שוויון - חוק האברכים

חוק האברכים מלמד אותנו שוב שאין גבול לדמגוגיה ושקרים פוליטיים. ישי, גפני ונתניהו משתמשים בעקרון השוויון שדרש מהם בג"צ כדי לנסות ולהכשיר את השרץ, אך בין הפשרה המוצעת לבין שוויון אין כל קשר.

סטודנט לומד באוניברסיטה על מנת להשתלב בשוק העבודה. תקופת לימודיו קצובה ויש אינטרס חברתי-כלכלי לאפשר לו לסיים את לימודיו בהצלחה. אברך לומד בישיבה על מנת שלא להשתלב בשוק העבודה. לא די בזה שלימודיו לא מכשירים אותו לעבודה אלא שהם הסיבה לכך שהוא לא עובד. תקופת לימודיו לא קצובה והוא יכול ללמוד על חשבון הציבור כל חייו. לימודיו מנוגדים לאינטרס החברתי-כלכלי. השוויון היחיד הקיים בין שניהם הוא שמדובר בשני אנשים שלומדים.

למעלה מזאת, הנתונים מראים שכמעט כל מיליוני השקלים בהם מדובר יגיעו לכיסי האברכים ולא לסטודנטים.  הקריטריונים תפורים מלכתחילה עבור ציבור זה שלחלקו הגדול יש שלושה ילדים (ולאלו שאין סביר שיהיו בקרוב).  מאידך, רק לכמה מאות סטודנטים יש שלושה ילדים ולפיכך המלגות הללו לא ישפיעו בפועל כמעט כלל על ציבור זה. מדובר אם כך מלכתחילה בהענקת מלגה לעשרות אלפי אברכים והפשרה לכאורה שוויונית למראית עין בלבד.

שיח השוויון אינו רלבנטי להצעתם של ישי, גפני ונתניהו. שלוש טענות מרכזיות כן רלבנטיות – המשך התלות החרדית בקצבאות מעודד עוני וחוסר תעסוקה ורע הן לחרדים והן למשק הישראלי ולא יתכן שציבור עובד יהיה כפוי לממן ציבור שבוחר לא לעבוד; לימוד תורה ללא השתלבות בעבודה מנוגד לרוב ימיה של ההיסטוריה היהודית ומנוגד לגישתם של גדולי הלכה לאורך אלפיים השנים האחרונות ולפיכך עידודה אינה מעשה יהודי אלא ניצול ציני של אדם אחד את רעהו; אם מדינת ישראל מכריעה כאינטרס לאומי לעודד לימוד תורה הרי שניתן וצריך לקדם אותו בדרך שוויונית. כדי לעשות כן על החוק לקבוע שמלגה תינתן ללומד או לומדת לפרק זמן מוגבל, לכל היותר 5 שנים; עליו לחול על כל מי שיקדיש כמות שעות מסוימת בשבוע ללימודי יהדות בכל מוסד בארץ כולל בתי מדרש פלורליסטים, ישיבות חילוניות, בתי מדרש רפורמים, אוניברסיטאות וכד'; עליו לעודד תעסוקה ולא לבוא במקומה ולכן יש להתנות אותה בהשתלבות בשוק העבודה תוך שנה מסיום קבלת המלגה.

על מדינת ישראל להכריע האם יש לה אינטרס לאומי לעודד דווקא את העדפת לימוד התורה בצורתו החרדית המנצלת על פני לימוד תורה חילוני ויציאה לעבודה. אם מדיניות הממשלה היא שהציבור העובד בישראל יהיה כפוי לממן במיסיו ציבור הבוחר לא לעבוד, הרי שהיא צריכה להגיד זאת באומץ לבוחריה. אם כנסת ישראל רוצה לחוקק חוק מלגות לאברכים זו זכותה החוקית לעשות זאת, אך שתעשה זאת מבלי לשקר לציבור בנוגע למניעיה ולהשלכות חוק מעין זה. יש לקוות שאם היא תעשה עוולה מעין זו, יידע הציבור לבחור אנשים ראויים יותר לנהל את כספו.

(פורסם במוסף דה מארקר ובאתר הארץ, 31.10.10).

פרשת וזאת הברכה: יישר כוחך ששיברת

השבת אנו חוגגים את שמחת תורה ומשלימים עוד סבב שנתי של פרשות שבוע. את חמשת חומשי התורה ניתן לחלק לשני חלקים – ספר בראשית ושאר ארבעת הספרים. בראשית מאגד בתוכו את המיתוסים הגדולים של הבריאה, אדם וחוה, סיפור נוח והמבול, מגדל בבל וכמובן שלושת האבות, ארבע האמהות וכל הסיפורים הקשורים בהם. בארבעת הספרים האחרים יש גיבור אחד ברור ומובהק – משה. הילד שנמשה מהיאור בפרק ב' של ספר שמות, מוביל אותנו ואת סיפור הפיכתנו לעם עד למותו הכואב בפרשת השבוע הנוכחית, הפרשה האחרונה בתורה. הפסוקים המסיימים את התורה הם אלה: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים. לְכָל הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ, וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים לד, י-יב). אנו קוראים על היד החזקה והמורא הגדול שעשה משה לעיני כל ישראל ותוהים על איזה מסיפורי המופת שגדלנו עליהם מדובר – האם הכוונה לעשר המכות, לקריעת ים סוף, למעמד הר סיני, להוצאת המים מהסלע, לניצחון הגדול על עמלק?

פרשת האזינו: אין הדבר תלוי אלא בי (?)

שירת האזינו נפתחת בדברי משה: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי" (דברים לב, א). מיד בתום השירה מצוּוֵה משה לעלות להר נבו ולמות. מדרש תנחומא מספר שבניסיון למנוע את מותו פותח משה בדיאלוג נוקב עם אלוהים, מתחנן על נפשו, ואומר - "רבונו של עולם לשווא דשו רגלי ערפל, לשווא רצתי לפני בניך כסוס, סופי רימה ותולעה?!". משה, לכאורה העניו מכל אדם, עומד לפני אלוהים ודורש לחיות. אני הרי הייתי גדול הנביאים! אני הנהגתי את העם! מגיע לי לחיות. אלוהים מסרב. כשרואה משה שהדבר לא תלוי בו ושמשיחתו עם אלוהים לא תצמח הישועה הוא עושה את שעשה בשירת האזינו ופונה לגורמי הטבע:

"כשראה משה שאין משגיחין עליו, הלך אצל שמים וארץ, ואמר להם בקשו עלי רחמים, אמרו לו עד שנבקש רחמים עליך, נבקש רחמים על עצמינו, שנאמר כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה (ישעיה נא ו), הלך אצל חמה ולבנה, אמר להן בקשו עלי רחמים... הלך אצל כוכבים ומזלות, אמר להם בקשו עלי רחמים... הלך אצל הרים וגבעות...". משה מחליט לפנות לעזרה, אבל השמיים והארץ משיבים לו בלעג שיש להם מספיק צרות משל עצמם, שהרי לפי נבואת ישעיהו יגיע היום שהם עצמם יתמוטטו, ולפיכך מדוע שהם ישקיעו אנרגיה בלסייע לו? משה פונה לעוד ועוד גורמים ומתחנן אליהם שיבקשו עליו רחמים, אך הוא נתקל באותה תשובה. השירה לא עוזרת, הבטחון העצמי קורס, התחינות לגורמי תבל לא מסייעות, והדין קר ואכזר – "מֻת בָּהָר"!

פרשות ניצבים-וילך: לעבוד אלוהים אחרים במאה ה 21

רגע לפני שמשה הולך לעולמו, בלב פרשיות ניצבים-וילך, חוזר אלוהים ומזכיר לו ולעם את הדבר החשוב ביותר – האיסור לעבוד אלוהים אחרים. עבודת אלוהים אחרים זכתה לשמות שונים במהלך השנים - אלילות, עבודה זרה, עבודת כוכבים ועוד – אך כל השמות האלו מכוונים במהותם לתיאור תופעה בה מחליף האדם את ה' במשהו או מישהו אחר. המאבק היהודי רב השנים בעבודה הזרה לא שייך רק לימים קדומים או לתרבויות רחוקות שבהם עדיין משתחווים בני אדם לפסלים וגורמי טבע שונים, הוא אף אינו שייך לדעתי רק לאנשים דתיים המכריעים לעבוד את ה' דרך ההלכה - זהו מאבק ערכי יומיומי של כולנו.

"אלוהים אחרים" הוא כל דבר בעולמי שאני מעניק לו משמעות של ערך עליון לאורך זמן.  כפי שמציין אריך פרום - "פעם היו האלילים בעלי חיים, עצים, כוכבים, דמויות אנשים ונשים; כינו אותם 'בעל' או 'עשתורת' והם נודעו באלפי שמות אחרים. כיום הם מתכנים כבוד, דגל, מדינה, אם משפחה, תהילה, ייצור וצריכה, ועוד שמות רבים אחרים" (והייתם כאלוהים, עמ' 41). כאשר אנו מעניקים לאחד מאלו מעמד טוטאלי ועליון, הוא הופך לאל זר. רובנו אוהבים את מדינתנו ואין רע בכך, אך מוסליני הפאשיסט העמיד את מדינתו כערך עליון ועבד עבודה זרה. רובנו אוהבים את עמנו וטוב שכך, אך היטלר העמיד אותו כערך עליון ובכך עבד אלוהים אחרים. כפי שכתב ישעיהו ליבוביץ: "העלאת הארץ, המדינה, האומה וכו' לרמת דברים שבקדושה היא צורה חדשה של עבודת העגל... העגל אינו צריך להיות זהב דווקא; הוא יכול להיות ארץ, מדינה, אומה, גאולה משיחית, תפארת וגדולה של שלטון וכיבוש" (רציתי לשאול אותך פרופ' ליבוביץ, עמ' 253-4). כמובן שלא רק לאום ומדינה יכולים להפוך לאלילים. כך לדוגמא, קשה עד בלתי אפשרי לרוב בני האדם להשתחרר מאהבת הממון, אך מי שרואה בו ערך עליון, כמו מיידוף ופושעי הון אחרים, הופך אותו לאליל.

מהותה של עבודה זרה היא הקדשת חלקים מרכזיים מהווייתי למען דבר בצורה שאינה מכירה דה פקטו בחשיבותם של דברים אחרים. אין זה אומר שאני בהכרח מצהיר במילים על אותו הדבר כעל אלוהַי, אלא שהתנהגותי ביומיום הופכת אותו למעשה לאליל שלי. הטוטאליות המוחלטת שאינה רואה מורכבויות ושכל העולם מופיע לפניה בצבע אחד בוהק וחזק היא סכנה חמורה לנפשו של אדם. המטרה ההופכת לערך עליון, מקדשת את האמצעים, ואינה מסוגלת לאזן את דרכה עם ובין מטרות אחרות - היא יסודם של עוולות ופשעים רבים. יסוד היסודות ועמוד החוכמות הוא לידע שיש דברים רבים בעולם שהם בעלי חשיבות גדולה. כאשר אנו מתעלמים מהיסוד הזה ויוצרים לעצמנו עולם שבו יש דבר אחד מצומצם שהכל מוקדש לו, אנחנו חוטאים באחת העבירות החמורות ביותר שניתן להעלות על הדעת.

דברים שכתבתי בלוח השנה של קולות בהקשר דומה

לאור זאת, המאבק באלילות הוא מוטיב מרכזי מאוד ביהדות מימי קדם ועד היום. הוא שזור כחוט השני לאורך כל המקרא; חז"ל טענו ש - "כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי" (מגילה, דף יג עמ' א). וש - "חמורה עבודת כוכבים שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה" (קידושין, דף מ עמוד א); הוגי יהדות חילוניים מודרניים ראו במאבק בעבודה זרה את תמצית היהדות - אחד העם כתב במאמרו על שתי הסעיפים: "אלו בא לפנַי אותו גוי שבקש ללמוד כל התורה כולה כשהוא עומד על רגל אחת, הייתי אומר לו: לא תעשה לך פסל וכל תמונה – זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא"; דברים דומים ניתן למצוא אצל אריך פרום ואף אצל אסא כשר הטוען שהמפתח להבנת הדת היהודית הוא "שלדת היהודית יש משמעות של התנגדות פעילה לכל גילוי אפשרי של אלילות" (יהדות ואלילות, עמ' 27).

למרות היות האליל ערך עליון אין הוא בהכרח ערך בלעדי. אדם יכול שיהיו לו כמה וכמה אלילים שיחסו אל כל אחד מהם הוא קיצוני, מופלג, נטול כל איזונים ועיוור למורכבויות וערכים אחרים. אומנם הוא ייתקל בבעיה במקרה שעבודת אליל אחד תתנגש עם רעהו, אבל זה קורה לעיתים רחוקות מאוד. אני מכיר אנשים שזכויות אדם ושלום הם עבורם אלילים של ממש, וכאלו שאדמת הקודש ודיני צניעות הם אליליהם. אנו מוקפים אנשים שהממון עבורם הוא אליל. במספר שכונות בישראל יודע כל נער שהדרת הכבוד היא היא הערך העליון המתנשא מעל לכל וכל מי שפוגע בה יש לנקום בו ולרמוס אותו. בכל פינה בעולם אנו מוצאים עובדי עבודה זרה מסוגים שונים.

אלוהי היהדות, לעומת זאת, הוא זה שמעמיד שורה של ערכים שונים בפני האדם ומצווה עליו ליצור ביניהם איזונים. זהו אל המנוסח מלכתחילה בלשון רבים וקרוי אלוהים. הוא לא דורש מאתנו להקדיש עצמנו לדבר אחד אלא מציב בפנינו שש מאות ושלוש עשרה מצוות ומאות אלפי פרשנויות והלכות, ודורות רבים של התהוות ושינוי. למרות זאת, ישנם כאלו שהופכים אף אותו לאליל ובסגידתם לו מאבדים את היכולת לראות קשת של צבעים, דעות וערכים ולהכיר בחשיבותם. חודש אלול בו אנו נמצאים הוא חודש של חשבון נפש והתכוננות לשיבה אל אלוהים. בפרשת השבוע מופיע הציווי היסודי של תשובה – "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ". פרשנים מסורתיים רבים רואים בציווי זה ובתהליך התשובה את השיבה לשולחן ערוך והלכותיו תוך ביטול ערכם של דברים אחרים. אני רואה בציווי זה קריאה למאבק באלילות ושיבה למושג של ריבוי ערכים, איזונים ומורכבויות בתוך חיינו.

(NRG, 11.9.2009)

פרשת ניצבים וילך: עדינות הפיוס וסכנת המוות האורבת בו

אנו בשלהי חודש אלול, ימי רחמים וסליחות, ימי תשובה. בפרשת השבוע מופיע הפסוק המהווה את המקור למילה תשובה: "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דברים פרק ל, פס' ב). תשובה מלשון לשוב. התשובה היא השיבה אל האלוהים ומצוותיו. בתרגום חילוני למושג זה – התשובה היא השיבה לעולם הערכי בו אני מאמין, לדרך הישר והטוב.

בשבועות האחרונים אני לומד עם כמה מבוגרי בינ"ה את פרשנותו של הפילוסוף עמנואל לוינס לסוגיה במסכת יומא העוסקת בתשובה. המשנה מלמדת אותנו שבמקרה שפגענו באדם אחר, חובה עלינו לפייס אותו, כחלק מתהליך התשובה. "עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר, עבירות שבין האדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו" (משנה מסכת יומא, פרק ח, משנה ט). בתלמוד מופיעה בהקשר זה אגדה מעניינת מאוד.

רבי אבא בר איבו, אחד מחשובי האמוראים שהיה ידוע בכינוי רב, היה מסוכסך עם שוחט אחד. ערב יום כיפור הגיע ואותו שוחט לא טרח לבוא וליישר עימו את ההדורים. רב ידע שהשוחט נושא באחריות, והכיר את הכלל הגדול שיום הכיפורים לא מכפר על עבירות שבין אדם לחברו עד שירצה את חברו. וכך, למרות שראה עצמו כצד הנפגע, החליט להטריח את עצמו וללכת אל השוחט, בכדי לתת הזדמנות לשוחט להתנצל. הוא דאג לו. למרות שהיה ידוע כאיש חשוב, החליט רב להטריח את עצמו וללכת לשוחט הביתה, בכדי ליצור סיטואציה שבה ודאי השוחט ינסה ליישב את ההדורים ואולי יתנצל. כך חשב רב באצילותו לעזור לשוחט החוטא.

פרשת כי תבוא: האחריות שבריבונות יהודית

"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ". פרשת השבוע עוסקת במה שיקרה כשסופסוף נגיע לארץ המובטחת. ההתמקמות בארץ מייצרת מצב חדש לחלוטין, בו בפעם הראשונה בהיסטוריה עם ישראל שולט בעצמו. החשש המקראי הוא כמובן מכך שהחירות והיציבות המדינית והכלכלית יחלישו משמעותית את התלות באלוהים, ומכאן קצרה הדרך למרידה בו ולעבודה זרה. לאור זאת, כמעט כל הפרשה עוסקת ב'מקל וגזר' - בקללות נוראות בהן ילקה העם אם ימרדו בה' ובברכות נפלאות בהן הוא יתברך אם ישמור על נאמנותו.

הסיטואציה של כניסה לארץ וישיבת קבע בה מתוך ריבונות עצמאית מזמנת שורה של הכרעות כבדות משקל.  בראש ובראשונה העם הנכנס לארצו צריך להכריע מהו התוכן הלאומי שלו, מהי התרבות המאפיינת אותו. במילים אחרות, העם היהודי צריך לעצב את יהדותו בתקופה של ישיבה משותפת, ריבונית, באותה ארץ. זו הכרעה קשה ביותר. מה שמתאים לעבדות ולנדודי מדבר לא מתאים לקיום ריבוני בארץ, מה שמתאים לגלות ולקהילות סגורות בריבונות זרה, לא מתאים למדינה יהודית.

פרשת כי תצא: צדק וצדקה

פעילים חברתיים ומנהיגי שמאל מרבים לדבר על המתח שבין צדק לצדקה וסבורים שהצדקה התאימה רק לימי הגלות בהם לא הייתה אפשרות לכונן חברה עם שלטון הדואג לצדק, ושכעת עלינו להיאבק על חברת צדק ולא צדקה. למרות שאני מסכים עם רוח הדברים, דומני שחלק מטענות אלו נובע מפירוש שגוי של מושג הצדקה ביהדות ולעיתים אף מהתנערות מאחריות. 

מהו אם כן הצדק ומהי הצדקה? לדברי הרמב"ם במורה נבוכים- "צדק הוא לספק לכל מי שיש לו זכות את מה שמגיע לו, ולתת לכל נמצא מן הנמצאים בהתאם למה שהוא ראוי לו". זוהי בעצם הדרישה הבסיסית של כל פעיל חברתי מממשלתו- על הממשלה לדאוג שאף אחד לא ייפול בין הכיסאות ושכולם יזכו לקבל את שמגיע להם כבני אדם וכאזרחים. זהו צדק. הצדקה, לדעת הרמב"ם, איננה מושג אחר אלא "הביטוי צדקה גזור מן צדק". במילים אחרות, הצדקה היא אחד מסוגי הצדק. ומהי הצדקה? "החובות המוטלות עליך כלפי זולתך בגלל מידת אופי טובה, כגון איחוי שִברו של כל בעל שבר, הן קרויות צדקה. לכן אמר על החזרת הפיקדון: ולך תהיה צדקה". 

הציווי על החזרת הפיקדון מופיע בפרשת השבוע- "וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ. הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט כְּבֹא הַשֶּׁמֶשׁ וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרֲכֶךָּ וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים כד, פס' יב-יג). במקרה שהלוויתי כסף לעני ואני שומר אצלי את בגדו כמשכון עד שהוא יחזיר לי את ההלוואה, הרי שלמרות שהמשכון נמצא אצלי בצורה חוקית, עלי להתחשב בכך שהחזקתו בשעות הלילה תגרום לעני לסבול מקור ובושה, ולפיכך אני מצוּוֶה להחזיר לו את הבגד לשעות הלילה. קיום מצווה זו מכונה "צדקה". הרמב"ם מסביר שחובה מעין זו מוטלת עלי פשוט בגלל שעלי להיות אדם טוב. כאשר אני מחזיר לעני את הפיקדון ללילה אני נוהג בצדק כלפי עצמי, כלפי מידות האופי האנושיות שבי. לדבריו- "כאשר אתה נוהג מנהג מידות האופי הטובות, אתה נוהג בצדק כלפי נפשך המדברת".

צדקה איננה חסד. כאשר אני נוהג בחסד כלפי מישהו אני עושה מעבר למה שאני חייב. אם אני מיטיב עם מישהו שאין זה מגיע לו כלל, כמו למשל סיוע לאדם שעשה לי רע, אני נוהג בחסד. כאשר מן הראוי שאחזיר לעני את שמלתו ללילה אבל אני לא מסתפק בזה ואני פשוט מוותר לו על המשכון לחלוטין- אני נוהג בחסד. כל אלו אינם חובה ומהווים התנהגות לפנים משורת הדין. לעומת זאת, צדקה היא חובה המוטלת עלי כבן אנוש. צדקה היא החובה שלי להיות אדם טוב שתמיד ער לצרכי הזולת ומצוקותיו. צדקה היא לקיחת אחריות על הזולת לא רק מתוך הכבוד שאני רוחש לו כאדם אלא מתוך הכבוד שאני רוחש לעצמי כאדם. על אדם שמכבד את עצמו לחתור כל העת לעשות את שראוי וצודק. לכן הצדקה היא, כהגדרת הרמב"ם, "כל טוב שאתה עושׂה בגלל מידת האופי הטובה אשר בה אתה מביא את עצמך לידי שלמות".

אחת הסכנות בהעברת כל האחריות על הדאגה לזולת לממשלה, היא שבמעשה זה אני למעשה מסיר את כל האחריות ממני. חברה שבה הבעיות של אחרים אינן הבעיות שלי ואני יודע שכל שעלי לעשות הוא לשלם מס הכנסה וכבר יהיה מי שידאג לזולת, עלולה להיות חברה קרה ומנוכרת. באופן פרדוכסלי, דווקא התגשמות מלאה של חלומם של הפעילים החברתיים והעברת כל האחריות על העניים והחלשים לידי המדינה, עלולה ליצור חברה שלא נרצה לחיות בה. בחברה בה עלי לדאוג למלא אחר החוק היבש ותו לא, אין לי כל צורך לבדוק כיצד משפיע החוזה שחתמתי עם אדם אחר על חייו. החוזה חוקי וזו בעיה שלו. לעומת זאת, בחברה שבצד אחריות הממשלה יש תודעה עמוקה של צדקה, הדאגה לגורלו של החותם איתי על חוזה היא ענייני וחובתי. בחברה מעין זו לא אסתפק בכך שהממשלה דואגת לקשיש למזון ותרופות, אלא אכיר בצרכים נוספים ורחבים יותר, ואתנדב לארח לו לחברה. לא אסתפק בכך שהעני מקבל קצבה המאפשרת לו חיים סבירים, אלא אוסיף תרומה משלי על מנת שהוא יוכל כמוני לצרוך תרבות ומותרות.

חברת מופת היא לא רק חברת צדק במובן של חוק ומדיניות הדואגת לחלש, אלא היא גם חברה של צדקה שבה אדם דואג לרעהו מתוך מידת אופי טובה. ללכת להפגנה פעם בחודשיים, לכתוב שורה כועסת בפייסבוק ולהתלונן על הממשלה בארוחת שישי בערב - זה חשוב אך לא מספיק. מעבר לניסיון להשפיע על קובעי המדיניות עלי לפעול בעצמי ולעשות צדקה. הצדקה היא חלק מהצדק ולמעשה ללא צדקה לא ניתן לכונן חברת צדק אמיתית.

[NRG מעריב, 28.8.2009]
לקריאת מאמר נוסף על פרשת כי תצא העוסק בכבוד האשה ובשובניסט והגזען דב ליאור הקליקו כאן

פרשת שופטים: וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד

התורה מצווה את העם למנות שופטים ושוטרים ומנחה את בעלי התפקידים הללו לנהוג בצדק: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (דברים טז, יט-כ). מרגש לראות מילים עתיקות אלו שדורות רבים של אנשי מוסר ומשפט, משוררים ואנשי רוח, קיבלו מהם השראה וצוטטו אותם שוב ושוב. בהמשך עוסקת הפרשה במינוי השליט הפוליטי -

"כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ... רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַה' אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד. וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד... לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל" (דברים יז, יד-כ).

פסוקים אלו עוררו מחלוקות רבות בקרב חז"ל ובקרב פרשנים ופוסקים עד ימינו. מחלוקת מרכזית אחת הייתה סביב השאלה האם "וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם" נאמר כביקורת, כתיאור מציאות או כדבר שיש שלשאוף אליו ולדרוש אותו כפי שסברו מחברי מגילת העצמאות בכותבם: "זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית".

מחלוקת שנייה נסבה סביב השאלה האם מינוי המלך לאור דרישת העם הוא ציווי ממש, הוראה לעם ישראל, או שהוא רק בגדר רשות. רובם המוחלט של פוסקי ההלכה כולל הרמב"ם קבעו שמדובר בציווי. חובה לשים מלך. ההסבר הטוב ביותר לכך ניתן לטעמי בדבריו של רבי חנינא במשנה "הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו" (אבות, ג, ב). זהו תמצית הנימוק ששימש אחר כך הוגים פוליטיים רבים כדוגמת הובס ורוסו להצדיק את קיומו של שלטון - השלטון כמי ששומר עלינו אחד מהשני.

אך דומה שמעבר לויכוחים בנוגע לשאלה האם מינוי המלך הוא חובה, בולטים פסוקים עתיקים אלו בתארם את המגבלות האישיות החלות על המלך. "ולא ירבה לו סוסים אלא כדי מרכבתו, אפילו סוס אחד פנוי להיות רץ לפניו כדרך שעושין שאר המלכים אסור" (הרמב"ם, הלכות מלכים, ג, ג). י' בלידשטיין מסביר: "האיסור בריבוי סוסים כוונתו, כדברי הברייתא, להחזקת סוס 'בטל'. הכוונה: בטל משימוש פונקציונאלי, אלא מיועד לתפקידי גאווה וטקס, 'להיות רץ לפניו'. על המלך להיות בעניין זה כאחד העם... העיקר הוא איפוא באופיו המוסרי, באישיותו של המלך".

קו פרשנות זה מעביר את הדגש משאלות הקשורות לשיטות ניהול חצר המלך וגובה המיסים שיש לגבות מהציבור, לעיסוק באישיותו ומוסריותו של המלך. מלך בעל אישיות גאוותנית אינו ראוי לשלטון. פרשנות זו משתלבת עם המשך הפסוקים האוסרים על ריבוי כסף וזהב אישי. כותב הרמב"ם: "ולא ירבה לו כסף וזהב להניח בגנזיו ולהתגאות בו או להתנאות בו, אלא כדי שיתן לחיילותיו ולעבדיו ולשמשיו" (הלכות מלכים, ג, ד). ריבוי של כסף וזהב לצורכי המדינה ולמען עובדי המדינה מותר, ריבוי כסף וזהב באופן פרטי וכן על מנת ליצור טקסי גאווה למיניהם אסור.

פרשת ראה: די מחסורו אשר יחסר לו

"כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ" (דברים ט"ו, פס' ז-ח).

רעות נולדה למשפחה מבוססת השייכת לעשירון העליון בישראל. היא גדלה בבית גדול עם חצר, לבשה את מיטב המותגים, מגיל שמונה טיילה בחו"ל לפחות אחת לשנה, סעדה במשך השבוע בבתי קפה ובסופי שבוע הייתה מקבלת את השבת במסעדת יוקרה. מעולם לא חשה שחסר לה דבר. בגיל 25, לאחר קבלת תואר מהנדסת, עברה לגור בדירה יקרה במרכז תל אביב והחליטה לראשונה בחייה לעבוד. היא השתלבה בחברת סטארט אפ והרוויחה 18,000 שח כמשכורת התחלתית. בכל חודש הוציאה לפחות את הסכום שהרוויחה. באותה שנה הסתבך אביה בעסקיו ובשל הימור לא נכון בשוק ההון איבד את כל הונו. המשפחה חוותה משבר קשה, נכנסה לחובות ונאלצה למכור את הבית הגדול. בתום אותה שנה נסגרה חברת הסטארט אפ של רעות ובשל המשבר הגדול בשוק ההיי טק היא לא הצליחה למצוא עבודה אחרת. רעות מצאה עצמה, לראשונה בחייה, מתמודדת עם מחסור אמיתי. אין סיוע, אין חסכונות, אין כסף.

מוטי, בן גילה של רעות, גדל בדירת שני חדרים עם אימו וארבעת אחיו, אביו ישב בכלא באשמת סחר בסמים, הוא חי בתודעת מחסור כל חייו, מעולם לא נסע לחו"ל ופעמיים בחייו ישב במסעדה. מוטי עזב את הלימודים בכיתה ט' על מנת להרוויח כסף ולסייע בבית ואחרי הצבא החל לעבוד כמוכר ברשת גדולה והרוויח שכר מינימום. בגיל 24 שכר דירת חדר בלוד וחי בה בצמצום רב. בגיל 25 הוא פוטר מעבודתו, לאחר שאיחר בשעה למשמרת בגלל תקר בגלגל האוטובוס, ועתה הוא יושב בביתו ללא סיוע, ללא חסכונות, ללא כסף.

על פי מדידות אובייקטיביות של עוני מצבם של רעות וחיים הוא פחות או יותר זהה, אך עוני הוא דבר יחסי הקשור גם בפסיכולוגיה של האדם ולא רק בשאלה האם יש לו ולילדיו לחם לאכול ובגד ללבוש. במדינת ישראל נמדד קו העוני באופן יחסי לכלל האוכלוסייה. הבסיס לשיטת המדידה הוא כזה - מודדים את הכנסותיהם של כל המועסקים במשק, בודקים מהו השכר החציוני, אותו שכבר שמחצית השכירים במשק מרוויחים יותר ממנו ומחצית פחות ממנו, ומי שמרוויח פחות מחצי מהחציון נחשב עני. כמובן שהדבר תלוי גם בכמה ילדים יש באותה משפחה ובעוד כמה גורמים.

בפרשנותם לפסוק שציטטנו מפרשת השבוע: "הַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ" מסבירים חז"ל שהיחסיות של העוני היא גם אל מול ההיסטוריה הביוגרפית של העני. - 

"תנו רבנן: די מחסורו - אתה מצווה עליו לפרנסו, ואי אתה מצווה עליו לעשרו; אשר יחסר לו - אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו על הלל הזקן, שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו; פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלשה מילין" (תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף סז עמ' ב).

תחושת העוני של רעות אינה זהה לזו של מוטי. רעות היא "בת טובים" בשפת הלל. היא חשה צורך בסוס ועבד. באופן יחסי לחיים בהם רעות הייתה מורגלת היא חווה עכשיו משבר עצום. למרות שהיא ומוטי גדלו וחיו שניהם בישראל הרי ברור שברוב תחומי חייהם הם לא חשו חלק מאותה חברה. רעות גדלה בין אנשים אמידים ועשירים ששפתם, מנהגיהם, אורחות חייהם ורווחתם הכלכלית שונים מאוד מזו שבסביבתו של חיים. בעוד שתחושת העוני של מוטי צצה כאשר אין לו לחם לאכול או בגד ללבוש, הרי שתחושת העוני של רעות צצה כבר כשאין לה כסף לנסיעה לחו"ל, לאחזקת דירת יוקרה ולאכילה במסעדות מדי יום.

היכולת של אדם היורד מנכסיו להתמודד עם המחסור היא נמוכה יותר. בל נסתכל בציניות בקושי של איש אמיד שהפך עני בעת שהוא לא יכול לרכוש חפצים יקרים, לשבת בבתי קפה ולנהוג ברכב יוקרתי. זהו קושי אותנטי והוא לעיתים חמור בהרבה מהקושי של אדם שגדל בחברה ענייה להתמודד עם מחסור בביגוד ואוכל.  התלמוד מספר על אדם שרגיל היה לאכול בשר שמן ויין ישן ורבי נחמיה הציע לו כצדקה לגלגל עימו בעדשים. באוכלו מן העדשים נפטר העני. אנו מכירים סיפורים דומים שהתרחשו בישראל כאשר אנשי היי טק שירדו מנכסיהם אך עדיין היה להם אוכל ובגדים התאבדו מחוסר יכולת להתמודד עם המצב החדש. 

כמובן שסוגיה זו סבוכה ביותר. האם עלינו לסייע לאדם שחש משבר גדול כי אין לו כסף לטוס לטיול בשעה שחיים בינינו אנשים המחטטים בפחי זבל למציאת מזון ולובשים בגדים בלויים? גם הגמרא מבקרת את אורחות החיים של העשירים הנהנתנים ויש שטוענים שהעני שאכל עדשים ומת אחראי על מצבו מאחר והוא פינק את עצמו כל כך כל חייו. יחד עם זאת, דומה שמציאות העוני היא מורכבת מאוד ואל לנו לזלזל ביחסיות ובפסיכולוגיה של העוני.

דומני שבחברה מתוקנת, כמו זו שניסו חז"ל ליצור, דואגת המדינה בצורה ממוסדת לכך שכל אזרחיה יחיו בכבוד ושאיש לא יאלץ לחפש מזון בפחים וללכת עם בגדים בלויים. באותה חברה מתוקנת יש לאזרחים תודעת סולידריות גבוהה וכאשר הם מכירים אדם שיורד מנכסיו הרי שמיד סביבתו דואגת לרכך מאוד את המכה, ואם לא ניתן לשקם את מצבו ולמצוא לו עבודה מכניסה במהרה, אז לסייע לו לעבור בהדרגה ממצב של שפע למצב של מחסור. לא אחדש דבר כשאצביע על כך שמצבה של ישראל רחוק מכך. מדיניות הרווחה הדואגת לצרכים הבסיסיים של כל אדם נשחקת מאוד ותודעת הסולידריות והצדקה מתמעטת אף היא, למעט בשורת ארגוני מגזר שלישי המלאים פעילים חברתיים נמרצים. אולי הכנסת חומרי לימוד העוסקים ביחס לעני במקורות ישראל, לתוכנית הלימודים מהיסודי ועד התיכון תוכל להתחיל ולהניע את השינוי המתבקש.

[למאמר נוסף על פרשת ראה העוסק ביהדות ריבונית מול רבנית הקליקו גאן]