למה פסח?

מה רעיון העומק שעומד מאחורי חג הפסח? מדוע "אפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים"?

אם נעקוב אחר כל המצוות בתורה שבסופן מופיעה ההנמקה: "כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" או לחילופין "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ...", נגלה שכולן מצוות חברתיות הבאות לדאוג למוחלשי החברה ובעיקר לגר, ליתום ולאלמנה, שסימלו בימים ההם את האנשים שאין מי שידאג להם. כך למשל, המצווה לנהוג כלפי הזרים באהבה ולתת להם אוכל ומלבוש, כך המצווה להשאיר זיתים וענבים הנופלים לאדמה בשעת קטיפתם על מנת שיאספו אותם העניים, כך המצווה לוודא שגם "עבדך ואמתך והגר אשר בשעריך" נחים כמוך ביום השבת ועוד.

חג הפסח אמור להחיות את זיכרון סיפור יציאת מצרים בתוכנו על מנת שנפתח מדיניות של צדק ויחס של חמלה כלפי החלשים בחברה. סימני החג הם למעשה אביזרים תיאטרליים שאמורים למנוע שכחה, שגורמים לילדים לשאול שאלות ומסייעים לכולנו להעמיק את הבנת הסיפור. המצה, המרור, הכרפס וכל קערת הסדר הם אמצעים טקסיים לשם העמקת והחייאת הזיכרון הלאומי, עד כדי שנצליח בכל דור ודור לראות את עצמנו כאילו אנחנו יצאנו ממצרים. מנהגים רבים התפתחו בהקשר זה. כך למשל בליל הסדר אצל חמי, יוצא סוריה, נוהגים לקחת מטפחת המסמלת שק וכל סועד וסועדת מניחים אותה בתורם על הכתף וכולם שואלים אותו/ה: "מאין באת"? והתשובה שעל הסועד לענות: "ממצרים". ואז שואלים כולם "ולאן אתה הולך?", והתשובה כמובן: "לירושלים".

האם זה מצליח? האם הסיפור השגור על פינו מאיר את עינינו ופותח את ליבנו? אינני בטוח.

החודש עסקו רבים בסדרה "סאלח פה זה ארץ ישראל" שיצר בוגר קולות דוד דרעי. ישנן ביקורות חשובות על הסדרה, אך אין ויכוח שהיא יצרה דיון חשוב על היחס לעולים מצפון אפריקה בראשית ימי המדינה, עולים שהמערכת ראתה כחלשים ביותר. במקביל משודרת כעת בערוץ 8 סדרה תיעודית של אורי רוזנווקס העוסקת בתולדות המחאה בישראל. הסדרה, המורכבת כולה מקטעי ארכיון בלבד, מחזירה לתודעה מאבקים חברתיים מהפנתרים השחורים בשנות ה- 70 ועד להפגנת המיליון של קיץ 2011 בצד עיסוק במאבקים מדיניים ופוליטיים שקצרו בסופו של דבר את מירב ההצלחות והתקציבים.  שתי הסדרות ממחישות כמה רחוק החזון של הקמת חברה שבליבה הדאגה לחלש ולזר מהמציאות הישראלית. 

יחד עם זאת, ישראל 2018 מוצפת בעמותות, ארגוני חברה אזרחית, מתנדבים ואנשים נפלאים שמקדישים זמן רב בחייהם למען האחר והאחרת, למען המוחלש והמוחלשת. מאז החלטת הממשלה על גירוש הגרים אשר בשערינו, משתתפים עשרות אלפי אנשים בניסיונות למצוא פתרונות אנושיים יותר למצב הסבוך והמאתגר שנוצר פה. רבים זוכרים שגרים ועבדים היינו בארץ מצרים ושכעת עלינו לדאוג למי שהינם גרים ועבדים.

דומני שסוגיית היחס לחלש, לזר ולעני אינה מתמצה ביחס לאחר אלא נוגעת ביחס לעצמנו. בכל אחד מאתנו יש חולשות, כל אחת מאתנו חשה לעיתים זרה וכל אחד מאתנו עני בדברים אחרים. האם אנו יודעים לקבל באהבה וחמלה את עצמנו? במובנים רבים בכל דור ודור אנחנו אכן יוצאים ממצרים, אלא שלכל אחת ואחד יש את המצרים הפרטי שלו, את מה שהוא משועבד לו. האם אנו מכירים את המצרים שלנו? האם נצליח לצאת ממנה?

אני מאחל לכולנו שנדע בחג הפסח הזה להחיות את סיפור יציאת מצרים ואת המצוות החברתיות המגיעות בעקבותיו באופן שיפתח את הלבבות ויסייע לכולנו לגלות רגישות רבה יותר לאחרים ולעצמנו. 

חג שמח.

(עלון קולות, ערב חג הפסח, תשע"ח)

למאמרים נוספים העוסקים בחג הפסח הקליקו כאן

פמיניזם גברי

[לרגל יום האשה הבינ"ל ופרשת ויקהל-פקודי - ]

אני פמיניסט. אני פועל במשך שנים במגוון דרכים להפסקת העוול ההיסטורי של שליטת הגברים בנשים, וליצירה של מרחב צמיחה משותף, שוויוני ובטוח. אני פמיניסט יהודי. זה אומר שאני חש אחריות גדולה על ההתמודדות עם היחס המפלה כלפי נשים במקורותינו. אומנם, המקורות האמורים נכתבו לפני פרוץ המהפכה הפמיניסטית, אך מאחר ויש להם השפעה על דורנו חובה להתמודד עימם.

מעניין שדווקא בהליך הכנת המשכן, בית האלוהים המוקם בסוף ספר שמות, ניתן לראות ניצנים של מרחב משותף וכמעט שוויוני והכרה בחוכמת ליבן של נשים: "וְכָל־אִשָּׁה חַכְמַת־לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ... וְכָל־הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת־הָעִזִּים" (שמות לה, כה-כו).

לצערי חלק מחכמי ישראל עשו שימוש לרעה בפסוקים אלה כדי להדיר נשים מלימוד תורה ולטעון ש"אין חוכמה לאשה אלא בפלך", אבל הטקסט בפרשה דווקא ממשיך לפסוק השוויוני: "כָּל־אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל־הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת בְּיַד־מֹשֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַיהֹוָה" (שם, כט).

אני יודע ומבין שמדובר בהיאחזות בכמה פסוקים מנחמים, ושמקורות היהדות מבוססים על חלוקת תפקידים מגדרית מפלה. את הפמיניזם לא ניתן לבסס על התורה. יחד עם זאת, משימת הדור אשר שותפים לה רבות ורבים, היא להמשיך את הפרויקט הגדול של התורה שבעל פה, את מפעל הפרשנות האינסופי של העם היהודי, ולהציע פרשנויות מחודשות לטקסט הכתוב. לראשונה בהיסטוריה, זהו מפעל ששותפים בו נשים וגברים, חכמות וחכמי לב, כאחד. עשייה זו אינה מסתפקת בלימוד תורה ופרשנויות מחודשות. אנו מחדשים את טקסי החיים, את המנהגים, את התפילות ואפילו את השפה עצמה, באופנים שייצרו תרבות יהודית הנובעת משיתוף שוויוני בין המגדרים. כפי ששמעתי מהרב אלעזר אהרונסון בשיעור שהעברנו יחד: "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך" זה עונש, והנה האנושות מסיימת לרצות את העונש.

בין השותפים למפעל התחדשות חשוב זה יש לא פעם מתחים מסוגים שונים- עד היכן מותר לחדש, האם יש להקים חברה שבה גברים ונשים עושים את אותו הדבר או שמהות הפמיניזם היא ביכולת למצות את השוני המגדרי ועוד. אחד המתחים הקשים יותר, דווקא בתוך העשייה הפמיניסטית, הוא המתח המגדרי. האם כאשר גברים פמיניסטים מביעים את דעתם ופועלים למען מה שהם מאמינים בו בנוגע לפמיניזם, הם באופן פרדוכסלי הופכים (שוב) לגברים המבקשים לשלוט באופן שבו נשים חושבות ופועלות?

בעיית עומק זו קיימת בכל מאבק חברתי ששותפים בו הציבור המדוכא ואחרים. באיזו מידה ובאיזה אופנים נכון שהשותף למאבק יביע את דעתו ויפעל? יש הפועלות להשתיק את הגברים הפמיניסטים. אתה רוצה להשתתף בפעילות שאנחנו מארגנות? לחתום על עצומה שיזמנו? בשמחה. אבל אל תארגן, אל תיזום, אל תביע דעה בשעה שאנו מתווכחות וכמובן אל תבקר.

אני חושב שיש גם כאב אותנטי וגם טענה משמעותית בתפיסה זו, אבל אינני מסכים לה. נדרשת רגישות-יתר מגברים פמיניסטים, אך לא שתיקה. התבטאויות כמו של השר אקוניס בדבר התבכיינות הן חסרות כל רגישות ומשלבות לצערי אטימות ואי הבנה. צריך שנהיה צנועים, אך אסור שנהיה צופים מן החוץ נטולי קול. את המשכן החדש צריך לבנות יחד בחוכמת לב עדינה. הפמיניזם אינו נושא לנשים בלבד ואין לצפות שגברים יהיו שותפים-אילמים בתוכו. זוהי המהפכה החברתית המשפיעה והחשובה ביותר באנושות אי פעם והיא משנה את חיי כולם.

לרגל יום האשה אני רוצה לברך אותנו הגברים הפמיניסטים, שנדע להציע, לפעול, לנקוט עמדה ולבקר, אך הכל ברגישות ובצניעות הנדרשת מצד מי שהינו בעל-כורחו חלק מהמגדר הפוגע ובעל הכוח. ואתם- הגברים הלא-פמיניסטים- מוזמנים להצטרף למהפכה.

[פורסם בעלון קולות, 8.3.17]

[הקליקו למאמרים נוספים על פרשיות ויקהל פקודי]

ההתמודדות עם השובניזם הדתי - בעקבות סערת הרב קלנר

מיני-סערה פרצה בעקבות דבריו החמורים של הרב קלנר ממכינת בני-דוד, הן בשל תוכנם השובניסטי והן בשל הסגנון המזלזל והבז בו דיבר. הרב סדן, ראש המכינה בעלי וזוכה פרס ישראל למפעל חיים, אמר שהוא מצטער ומתבייש על הדברים והדגיש שמכינתו מחנכת לכבד כל אדם באשר הוא, כולל נשים וכולל גויים.

הבושה והצער של הרב סדן ראויים להערכה, אך דומני שחשוב שיבהיר את כוונתו. תהום פעורה בין "לכבד" במובן של לא לבוז לו, לבין "לכבד" במובן של לראות אותו במלוא אנושיותו, לחנך לכך שאין היררכיה אנושית ושהאחר אינו פחות ממני. כמי שלמד במוסדות דתיים וישב כמה שנים עם הרב סדן בפורום ראשי המכינות, אני יודע שהוא התכוון למובן הראשון.

             

ברוב הישיבות ומוסדות הלימוד הדתיים מחנכים לכך שיש היררכיה אנושית היוצרת חלוקת תפקידים אפריורית בין גברים לנשים ובין יהודים לגויים. הרב קוק, שלאורו מחנכים ברוב הישיבות, חשב שישנן מדרגות לבריאה, שהיהודי נולד שונה מגוי ונמצא מעליו בהיררכיה. דברים דומים הוא כתב גם בעניין המגדרי. לתפיסתו, נפש האיש "נעלה מנפש האשה, הנחשבת כחומר לגבי צורה, לעומת נשמת האיש הצורתית". נשים פחותות מגברים, שונות מהם מהותית ועליהן להיות מודרות מתפקידים ציבוריים. הוא אף פסק שלנשים אסור להצביע בבחירות, שלא לדבר כמובן על להתמודד בהן.

הדיון האמיתי והנוקב הוא לא על הרב קלנר ודבריו המטופשים. הדיון האמיתי הוא הדיון הלא-נוח לכולנו, על כך שבמאה ה-21 הציונות הדתית, החרדים ורוב המסורתיים מנהלים את כל האזור הדתי של חייהם מתוך שובניזם לאומי ומגדרי. נתרכז בנושא המגדר שעלה כעת לכותרות- הגברים מתפללים בכל יום בברכות השחר "ברוך שלא עשני אשה", הם לא סופרים נשים למניין, ולא מעלים נשים לתורה, וחלקם לא מאזינים לשירת נשים. הם מקיימים חתונות, ועוד כופים אותן בחוק, בהן האיש מקדש ומגרש והאשה לא, והאיש עד והאשה פסולה לעדות (כן, גם רבני צוהר), והרב שלהם הוא גבר וכך גם בית הדין הרבני וכל פוסקי ההלכה שלה רובם נשמעים, וכל המרחב הדתי בחייהם מנוהל מנקודת הנחה שיש הבדל מהותי בין גברים לנשים אשר בעקבותיו כל תפקידי השררה והקדושה וכל התפקידים הציבוריים בכלל מיועדים לגברים בלבד. עבור החרדלים והחרדים שבהם הדבר הזה גולש הרבה מעבר לספירה הדתית ומשליך על תחומים רבים בחייהם ועל כל השקפת עולמם.

בתורה יש רעיונות עומק נפלאים, אבל מנקודת מבט הומאניסטית של המאה ה-21 יש בה גם שובניזם לאומי ומגדרי קשה. זה הדיון האמיתי. מוכרים לתלמידות ותלמידים אמירות לא אינטליגנטיות על כך שהאשה במדרגה רוחנית כה גבוהה שהיא פשוט לא זקוקה לכל השררה, התפקידים הציבוריים, הצורך להעיד, ההיספרות למניין ועוד, אך זהו כמובן רק ספין-מחשבתי עצוב. בהלכה האורתודוכסית ישנה הדרת ואפליית נשים חמורה. זו עובדה. בצד גדולתו ומעלותיו, הרב קוק היה שובניסט. זו עובדה. הגיעה העת לשים את זה על השולחן ולהתמודד. זה לא רק נושא פנים-מגזרי של הדתיים. זה משפיע על כולנו וזה חשוב מכדי לדחוק את זה לשולי הדיון הציבורי.

יחד עם זאת, לא הכל שחור. אנו חיים בעידן של ריבוי צבעים ושל תחילת מגמה של מורכבות זהותית. יש אנשים ונשים אמיצים בחברה הדתית שיוצרים בתוכה שינוי של ממש. אתה יכול להיות אורתודוכס הרוצה בשוויון או פמיניסטית דתיה. אתה יכול להיות חילוני קונסרבטיבי. יש היום תנועה מדהימה של שינוי. יש פריחה מדהימה של היהדות כתרבות, של יהדות הומאניסטית, של פלורליזם יהודי ושל זרמים ליברלים ביהדות. את המגמות הללו חובה על כולנו לחזק ולהוקיר, מאחר ובהם טמונה ההתמודדות האמיתית עם תופעת קלנר ודומיו, ורק הם יוכלו להביא שינוי מהיסוד שכה חיוני כיום לחברה שלנו.

[הארץ, 13.2.18]

שבת ישראלית לאור יסודות השבת המסורתיים ומשנתו של ביאליק - מסה

מתוך הפתיח - 

מפה לבנה. בית נקי. ריחות תבשילים נישאים באוויר. ילדים מלאי ציפייה לקראת הרגע בו סבא עושה קידוש. אין גן מחר בבוקר. אין עבודה. אולי נלך לפארק? אולי לספארי? הקטנטונת כבר עייפה. שירֵי ההרדמה הרגילים מתחלפים בניגוני השבת. מחר המשרד הממוזג יוחלף בטבע. בואי כלה.

השבת היא יום מיוחד בביתם של רוב המשפחות היהודיות בישראל- חילוניות, מסורתיות ודתיות. כל אחת ושבתה. צדיק בשבתו יחיה. מה מחבר בין השבתות הללו? כיצד צריכה להיראות הפרהסיה הישראלית בשבת ובאיזו מידה נכון שיתערב המחוקק בעיצובה? 

במאמר זה אנסה להתמודד עם שאלות אלו ואחרות בדרך הבאה- אתאר, בקיצור רב, את גישת היהדות כתרבות, אסקור את ארבעת יסודות השבת שפותחו בספרות ההלכה והאגדה, אציג את תפיסתו של המשורר הלאומי לגבי מקומה של השבת בתרבותנו, ואציע דרכים לבניית שבת משפחתית ולאומית בישראל, כולל מודל חקיקתי, על בסיס יסודות השבת ומשנתו של ביאליק. 

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

לקריאת והורדת המאמר כקובץ PDF הקליקו כאן.

המאמר פורסם בכתב העת השנתי "כיכר העיר", גיליון 2, דצמבר 2017. נושא הגיליון "השבת והחיים". ערך: אבי שגיא.

לפרטים על הספר כולו ולרכישתו באתר פנים במחיר מוזל הקליקו כאן.

ליאת רגב שוחחה איתי על תכני המאמר בתוכניתה "עוד מעט שבת" ב-'כאן ב' (רשת ב). מוזמנים להאזין:

בעד שבת ישראלית, נגד חוק המרכולים

אפשר להתנגד לחוק המרכולים ולהיות בעד השבת. אפשר להתנגד לכפיה הדתית של דרעי ולראות בשבת את אחד מיסודות התרבות החשובים וההכרחיים ביותר שהביאה היהדות לעולם. אפשר לקוות שהחוק הזה לא יעבור ובאותו זמן לייחל לכך שכמות המרכולים וחנויות הנוחות שייפתחו בשבת תהיה קטנה מאוד.

בפתחה של פרשת שמות קם מלך חדש על מצרים. המלך נתקף חרדה דמוגרפית וחושש שבני ישראל יהפכו לגיס חמישי- "וְהָיָה כִּי־תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם־הוּא עַל־שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם־בָּנוּ וְעָלָה מִן־הָאָרֶץ" (שמות פרק א, פס' י). פעולותיו מהירות וקשות: העבדת בני ישראל בפרך, מירור חייהם בעבודה קשה ואפילו ניסיון לרצוח את כל התינוקות הזכרים, ניסיון שהמְיַלְּדֹת העבריות האמיצות מנסות למנוע. דווקא פעולות קשות אלו הן היסוד להמצאת השבת.

התורה בונה מנגנונים תרבותיים שאמורים למנוע שימוש בכוח לדיכוי חמור כל כך. היא לא רוצה עבדות. היא לא רוצה חיים מרירים ומלאי סבל. "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" (דברים ה, יג-יד). השבת היא לקח מעבדות מצרים והיא אמורה למנוע עבדות ודיכוי ולייצר עונג במקום מרירות.

ליאת רגב משוחחת עימי בכאן ב על הבניית שבת ישראלית לאור משנתו של ביאליק ותפיסתי

"ארבעה דברים נאמרו בשבת [...] בתורה: זכור ושמור, ושנתפרשו על ידי הנביאים: כבוד ועונג" (רמב"ם, הלכות שבת). יסודה של שמירת השבת מונח בציווי "שמור" שהתפרש כאיסור לעשות מלאכה, אבל מה הם הזכור, הכבוד והעונג? ה'זכור' כולל בתוכו טקסים וריטואלים סמליים המבדילים את היום הזה, 'הכבוד' קשור בבגדי החג, במפה לבנה, בית נקי וכד', וה'עונג' קשור במאכלים טובים וצורות עינוג חומריות מגוונות.

השילוב של ארבעת היסודות הוא הברקה תרבותית. כך בונים יום מיוחד שישרוד אלפי שנים. עצוב יהיה אם כל השיח הציבורי והפוליטי על השבת בישראל יצטמצם לויכוחים על שאלת היקף פתיחת מרכולים וחנויות נוחות בשבת, טוב שנעסוק גם ביישום יצירתי של טקסי זכירת השבת ובאירועי עונג תרבותיים. סוד השבת וקסמה טמונים בשילוב ארבעת היסודות! במקום שנהיה עסוקים בשאלות ציבוריות כמו אילו פעילויות מענגות נכון שיתקיימו במרחב הציבורי בשבת, שקענו לשיח הממוקד כולו באיסורי המלאכה. 'מה לא', במקום 'מה כן'. 

הציבור הישראלי מגוון ושבתותיו מגוונות. הרוצים בכך שהשבת תישאר יום משמעותי ומלא יופי, חייבים להתחשב בכך שאופני שמירת השבת ודרכי עינוגה משתנים בין אוכלוסיות בישראל. יש לשמור על ארבעת היסודות אך לאפשר לכל ציבור לפרשם כדרכו. בימינו, רבים חשים ניכור ומרחק מההלכות הרבות הקשורות בשמירת השבת, אך נדמה שישנה הסכמה רחבה על עצם הצורך ביום משותף לכולם שבו נמנעים ממלאכת היומיום. לא נכון לפרש וליישם את ארבעת יסודות השבת בצורה זהה בכל עיר, מושב וקהילה וצדק מאוד המחוקק כאשר נתן מרחב לפרשנות שונה לכל רשות מקומית. 

דווקא אלה הרוצים לבנות שבת ישראלית משמעותית צריכים להתנגד לחוק המרכולים המבקש לייצר האחדה וכפיה במקום שנחוצה בו גמישות והכלה. אינני שמח בפתיחת חנויות בשבת. טוב שהרשויות יגבילו את כמות חנויות אלו ושהציבור יעדיף לקיים את קניותיו לפני השבת ויחווה שבת שאינה ממוקדת בצריכה. עם זאת, הדרך היא לא האחדה וכפיה המוכתבים על ידי שר הפנים, אלא חיזוק יסודות הזכור, העונג והכבוד ויצירת שבת משמעותית לכולם, תוך כיבוד השונות והמגוון.

(YNET, 6.1.18)

יוצרים את המשך התורה שבעל פה

[המאמר פורסם במוסף שבת של מקור ראשון, 15.12.17 כתגובה למאמרו של מורדי מילר]

עשיתי אוזני כאפרכסת ובלב מבין ביקשתי לשמוע את דברי מילר על בתי המדרש בהם אני לומד ומלמד כחמש עשרה שנה. אני מודה למילר על שהוא מאתגר אותנו להשתפר. עם זאת, נדמה שהוא פספס חלק גדול מהיופי והחשיבות של המתרחש בבתי מדרש אלה.

מילר טוען שנלמדים רק טקסטים שנעימים ללומדים, שהפרשנות המוצעת נטולת כל עוגן, שבחוצפתם מעזים הלומדים לחלוק על גדולי הפרשנים ושישנו ניסיון לדלג מעל העמל הכרוך בלימוד תורה. כל אחת מטענות אלו נכונה חלקית ומאתגרת, אך כולן נטועות בתפיסה שלא השתחררה מהרבנות לעבר הריבונות.

אני זוכה להכשיר מנחי בתי מדרש חדשים. תמיד אני חוזר באוזניהם על כך שהמטרה היא לא רק שהלומדים ידעו להגיד ביהודית את אשר הם חשבו ממילא בעברית, אלא יש לבחור טקסטים שיאתגרו אותנו לצאת מאזורי הנוחות שלנו, להביט בצורה מחודשת על מגוון דילמות, לאפשר לשפת המקורות לחדור לחיים ולאתגר אותם. 

מילר רוצה שכמעט ונתבטל בפני הפרשנים המסורתיים שהוא תופס כמומחים. הוא שוכח שפרשנות מושפעת עמוקות גם מזהות הפרשן ושמסורת הפרשנות הציגה עד כה קשת מוגבלת מאוד של זהויות- גברים, דתיים, שומרי הלכה, הרואים בתורות מקור סמכות מחייב ולרוב מכפיפים עצמם לכללי פרשנות מסוימים. אומנם מומחים, אבל בלתי כשירים להצביע על מלוא רובדי הפרשנות הטמונים בטקסט. גאדמר רואה בפרשנות מעשה של מיזוג אופקים. התורות, אם כך, משוועות למיזוג אופקיהן עם אופקים חדשים.

כשמילר מאזין ללומדת האומרת שהיא לא מסכימה עם רש"י הוא מיד נחסם ונאטם. לפיכך, הוא מפספס את פרשנותה המהווה מפגש היסטורי בין אשה חילונית בישראל הריבונית לטקסטים שהושארו בידי גברים דתיים גלותיים במשך שנים רבות. הוא מפספס את זה שיתכן וכרגע נוצרת מולו התורה שבעל פה של דורנו, תורה הזקוקה פחות למומחיות ויותר לעיניים חדשות.

בנוסף לאלה, קובל מילר על ההתמסרות לאגדות ובעיקר לרשימה ספציפית מתוכן. טענתו שגויה עובדתית לגבי רוב בתי המדרש הפלורליסטים, כמו קולות, בינה, הרטמן והמדרשה באורנים, שכבר שנים מלמדים את מלוא רוחבו ועומקו של ארון הספרים היהודי, אבל חשוב מכך- נעלם ממנו החידוש העצום שבשימת אגדות חכמים במרכז. מאות שנים דילגו תלמידי ישיבה מעל אוצר זה ומיהרו להגיע להתפלפלות ההלכתית. לו רק החייאת האגדה הייתה משימת בתי המדרש הפלורליסטים- דיינו.

לא ניתן לסכם בלי לציין גם זאת - יש בעולם גם פוליטיקה וחלוקת משאבים. פרורים נזרקים ע"י המדינה לבתי המדרש הפלורליסטים בשעה שמיליארדים נשפכים על מקביליהם האורתודוכסים. גם ניסיונות להקמת ישיבת הסדר חילונית במסלול שילוב נחסמו ע"י הפוליטיקאים. תשקיעו בלימוד פלורליסטי וריבוני של המקורות חצי ממה שמשקיעים בלימוד השמרני, ואז נוכל לבחון מחדש ובצורה הוגנת יותר את העמל שמושקע על ידי חילוניים בלימוד התורות ואת תרומתם לשיח היהודי. 

פרשת ויצא: על רוחניות מסוכנת וחומריות רומסת

[לזכרו של אריה (בודה) בודנהיימר]

אנשים "רוחניים". לרוב יש לצידם וסביבם תלמידים-חסידים הנפעמים מהם. פעמים רבות, מדובר באנשים עם בעיית גבולות רצינית. גבולות ושמיים לא הולכים יחד. התוצאה היא שבעודם לכאורה מרחפים בשמי הרוחניות, הם פוגעים באנשים על הקרקע. הראה לי אדם המרגיש עצמו רוחני ואראה לך אדם שעלול להרוס חיי אחרים ולעשות זאת עם כמעט אפס מודעות ובתחושת עַמקוּת ונשגבות.

בקצה השני של הסקאלה נמצאים "אנשי החומר" השבויים במרדפי היומיום. חומריותם מולידה פעמים רבות עשייה מרהיבה הכרוכה באלימות וכוחנות. הם כה טרודים בשאלות של יעילות והצלחה, עד שהם לא שמים לב שאנשים נרמסים במרוצתם ונחבלים ממרפקיהם. 

איפה טמון ההבדל בין רוחניות פוגענית לכזו המהווה השראה? מה שורשי הפער בין אנשי מעשה נפלאים, לאלה שמרוב עשייה יעילה רומסים את כולם? ניעזר בפרשה לתת תשובה חלקית.

פרשתנו נפתחת במסעו של יעקב מבאר שבע חרנה. כמבוא למסע זה כותב הרש"ר הירש את הדברים הבאים:

"...ייעודו של שם הוא, 'לנטוע אהלים בהם תשרה השכינה'. חכמי ישראל ביטאו רעיון, שהשקפת עולם שלמה מקופלת בו: 'עיקר שכינה בתחתונים' (בראשית רבה יט, יג)... בהשפעת תרבות יפת בורח האדם מהחיים הרגילים וה'פרוזאיים', ונמלט אל חיק הטבע ויפי 'שירתו'. יורשי יעקב מוצאים את ה' ושכינתו בראש וראשונה בבית". 

רעיון חשוב זה יהפוך בהיר יותר אחרי שנציץ לרגעי תחילת מסעו של יעקב החולם: "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי־בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא. וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" (בראשית כח, יא-יב).

מסביר הרש"ר: "ארצה, הכוח העליון שהציב את הסולם, איננו על הארץ, אלא נעלה במרומים, וממרום הוצב הסולם על הארץ; ואף - על - פי - כן וראשו מגיע השמימה, כיוונו ותעודתו איננו ירידה משמים ארצה, אלא התעלות מהארץ לשמים; זו האמת האחת הרמוזה לו! בראשונה: כלל החיים עלי אדמות, כולל אפוא גם את חיי האדם, גם את חייו הוא, מטרתם איננה במישור - לא מבאר שבע לחרן - אלא תעודתם היא במרום וממרום; כל אשר בארץ מוזמן ומיועד להתעלות למטרה עליונה בשמים" (רש"ר הירש, שם).

המחפשים את השכינה והרוח בעליונים, בשמים, בשירה- סופם להתבשם מעצמם ולפגוע באחרים. הסולם חייב להיות נטוע בארץ, בין בני אדם. המלאכים חייבים לעלות, אך גם לרדת! מאידך, מי שסולמם נטוע היטב אך ראשם לא מגיע השמימה, אלה שמטרתם במישור, שלא יודעים להתעלות ואין להם מלאכים- נידונים לחיי חומר וחומריות מסוכנים. הסוד טמון בחיבור עמוק מאוד ארצה, חיבור שיסודו בגבולות בריאים ובראיית אדם, ביכולת לעלות ולרדת ללא הפסק, ובכך שהמטרה הסופית, האופק, הראש- תמיד לכיוון השמיים. 

רובנו אומנם לא נמצאים על קצות הסקאלה, אך נדיר לפגוש אנשים שממש מצליחים לשלב בצורה עמוקה את החומר והרוח, את הבית והחוץ, את הארץ והשמים. אנשי רוח אמיתיים שהינם גם אנשי מעשה ראויים. איש נדיר כזה עזב אותנו השבוע. בערב ג' כסליו, התבשרנו שידידי-מורי בודה (אריה בודנהיימר), הסופר ואיש החינוך והמעש, נפטר מהעולם. בודה, האיש הצנוע והחכם עד בלי די, תלמיד חכם חילוני שעלה וירד בסולם כל העת, מי שהיה בין היתר מנהל בית ספר, מנהל בינה, ממקימי הישיבה החילונית ומוביליה, מורה ומחנך, עורך, מחברם של שני ספרים ושורה של חוברות, הוא דוגמא יוצאת דופן לאדם שכזה. קשה וכואב להאמין שהוא אינו. 

אאחל לנו שנזכה להגשים בחיינו משהו מדמותו ואישיותו ושיהיו לנו יותר אנשי רוח ומעש כמו בודה. יהי זכרו ברוך.

מי אתה רבי משה בן מימון? ראיון ברשת ב

הוא חשב שכל אדם יכול לבחור מה לעשות בכל מצב וההשגחה לא מתערבת, שקמעות ואמונות-תפלות ואסטרולוגיה הם הבלים שלא ראוי להקשיב להם ושאסור הלכתית לשנות התנהגות בגללם, שתלמיד חכם חייב ללמוד הרבה מדעים ופילוסופיה אחרת הוא לא תמיד חכם אלא רב בוּר, שנבואה זה דבר טבעי שמתרחש ללא התערבות אלוהים, שאין הבדל מולד בין יהודי לשאינו יהודי, שחלק מהדברים שכתובים בתורה ואצל חכמים הם לא אמיתיים אלא אמונות שהכרחי שההמון יאמין בהם על מנת שיקיים מצוות, שחלק גדול מסיפורי התורה הם משלים, שלא ראוי לעסוק בחישוב בקץ ובמה יהיה בדיוק בימות המשיח. הוא הושפע עמוקות מפילוסופיית יוון וגם משורה של חכמים מוסלמים.

רגע, לפני שכולנו מתאהבים אולי כדאי לדעת גם ש...

הוא חשב שלא טוב שאשה תצא מהבית, ודאי שלא בלי בעלה. הוא חשב שיש אנשים שכה רחוקים מהאמת שהם בכלל לא נחשבים לבני אדם ונמצאים בדרגה בין אדם לקוף, רצה שעובדי עבודה זרה ימותו וכלל בתוך זה את כל הנוצרים, הוא פסק להלכה שיש להרוג אפיקורסים, עשה מהפכה באופן כתיבת ההלכה ומחק את כל המחלוקות והיה רחוק מאוד מפלורליזם וסובלנות. איש ימי ביניים קלאסי..

הרמב"ם. הדמות האינטלקטואלית המרתקת בתולדות היהדות.

לכבוד שידור הסדרה "הנשר הגדול - מסע בעקבות הרמב'ם" בכאן 11 (הערוץ הראשון לשעבר), שוחחה עימי ליאת רגב בתוכניתה "סידורים לשבת" (13.10.17) על משנתו של הרמב"ם. מוזמנים להאזין וכמובן לצפות בסדרה הנהדרת שיצר אורי רוזנווקס ובה הייתה לי את הזכות להשתתף מעט בפרקים 2, 3.

להאזנה לראיון

פרשת בראשית: השיימינג הראשון בהיסטוריה

בפרשת בראשית, צפופת המיתוסים והנפלאה, מסתתר השיימינג הראשון בתורה ובאופן מיתי- הראשון בהיסטוריה האנושית.

קין והבל נולדים. ארמוז על מה שלא נוכל להרחיב בו הפעם: קין- מלשון קניין. "וַתֵּלֶד אֶת-קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת-יְהוָה" (בראשית ד, א). הוא יהיה עובד אדמה. הקניין הכי יציב והכי בעלני שיש. הבל- בשמו מרומז כבר סופו. כהבל פה. מגיח לרגע ונעלם. חולף לו מבלי ששמת לב שהיה כאן. ההפך מקין. הבל רועה צאן. סוג אחר לגמרי של בעלות. 

כולנו זוכרים את המשך הסיפור- המנחה לאלוהים, הקנאה, הרצח, ההיתממות ("לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?") ואז תוכחת האלוהים והעונש. לא עוד עובד אדמה. היא "לֹא-תֹסֵף תֵּת-כֹּחָהּ" לו. מעכשיו נווד. ואז זה מגיע- "וַיָּשֶׂם יְהוָה לְקַיִן אוֹת". 

הביטוי 'אות קין' הפך להיות שם נרדף לאות קלון. אדם מסתובב בעולם עם סימן שמוטבע בו. כל מי שרואה אותו יודע שהוא עשה מעשה נורא. זהו השיימינג הראשון בהיסטוריה. אי אפשר להסיר את האות. כל מי שיעשה עליך גוגל מיד יגלה. זה מי שאתה. זה דבק בך. זה ילך איתך מעתה ועד עולם. עבור רבים זה יהיה כל מי שאתה.

עם זאת, האמת הטקסטואלית על 'אות קין' סבוכה בהרבה. אומנם ברור שהאות תשמש לעולם תזכורת למעשה הנוראי שלו, אבל היא נוצרה על מנת להגן עליו. 

"יג וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל-יְהוָה  גָּדוֹל עֲוֹ נִי מִנְּשֹׂא.  יד הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל-מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי.  טו וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוָה לָכֵן כָּל-הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם וַיָּשֶׂם יְהוָה לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת-אֹתוֹ כָּל-מֹצְאוֹ". 

מטרת האות, אות הקלון הזה, לא הייתה לבייש, אלא להזהיר את כולם שלא יעזו לפגוע בו. שימו לב- אות אזהרה המגן על קין שהוא בה בעת גם שיימינג לקין. שיימינג שמגן על המבויש. מרתק שבזכרון הקולקטיבי נשכחה ההגנה ונותרה רק המשמעות של אות קלון.

תופעת השיימינג הופכת נפוצה יותר ויותר. על פי נתוני המשרד לבטחון פנים  כל בן נוער שלישי בישראל נפגע משיימינג או השפלה ברשת. 16% מבני הנוער מודים שהיו שותפים למעשה בִּיוּש. בקרב מבוגרים הנתונים מצומצמים יותר ועדיין מדובר בתופעה נפוצה ש 18% מעידים שנחשפו אליה. כפי שראינו במקרה של קין, השיימינג הוא לא תמיד רק רע. לעיתים יש צורך באות קין. לעיתים זה יכול לסייע להגנה על מוחלשי החברה ואפילו להגן על המבויש עצמו. יש כזה דבר שיימינג למטרות טובות שמגיע ממניעים טובים, אבל זה נדיר. על פי רוב השיימינג הוא תוצאה של סערה רגשית ורצון בפורקן ונקמה. לעיתים הוא אף מגיע מאזור אגוצנטרי וגאוותני בנפש, מאחר וכשאני עושה למישהו שיימינג אני מרגיש טהור וצדיק, אני לא כמוהו, אני מעליו. 

בשנה האחרונה עסקנו בכך בבית המדרש של צוות קולות, והשבוע הצגנו את הדברים לדיון במושב מיוחד בפסטיבל הקהל. כולנו יודעים שבמקורות היהדות הייתה התנגדות חריפה מאוד ללשון הרע ולהלבנת פנים. לפיכך, בדקנו מתי דווקא התירו חכמים להשתמש בדיבור שכזה. מתוך הלימוד צמחה הצעה שלנו לסדרה של שבע שאלות שנכון שישאל אדם את עצמו בבואו לעשות שיימינג. השורה התחתונה- כשזה 'אות קין', כשזה בִּיוּש שיעשה טוב בעולם, זה מותר. ברוב המוחלט של המקרים- זה אסור.

אני מזמין אתכם להיכנס ללינק הזה בו תוכלו להוריד את המצגת שליוותה את המושב שלנו בהקהל, להאזין לראיון עימי בגל"צ בנדון ובעיקר להעמיק בכלי "שבע השאלות" שפיתחנו. 

(קולות, 10.10.17)

שיימינג - בין כלי חברתי לכלי הרסני

[שנתיים לאחר פוסט זה פרסמתי מאמר מעט מקיף יותר בנדון בכתב העת דעות, לקריאת המאמר הקליקו כאן]

בבית המדרש של צוות קולות עסקנו בתחילת 2017 בחיבור שאלון המסייע להחלטה האם לבצע שיימינג או לקחת בו חלק. לצורך כך, למדנו סוגיות מרכזיות במקורות העוסקות בשאלה מתי מותר (ולעיתים צריך) לדבר לשון הרע ו/או להלבין פני אדם ברבים, במקביל בדקנו שורה של מקרי שיימינג ודיונים אודותם ברשתות חברתיות, ומתוך הלימוד ודיון שנוצר חיברנו את השאלון. 

לקראת הצגת התהליך והשאלון במושב מיוחד בפסטיבל הקהל 2017 בהשתתפות תהלה פרידמן נחלון, תיארתי  את עיקרי הדברים בראיון לאברי גלעד ועינת נתן בתוכנית משפחה גרעינית בגלי צה"ל (3.10.17). מוזמנים להאזין.

שאלון המהווה כלי-עזר להחלטה האם לבצע שיימינג או להשתתף בו - 

1. וידוא אמת - האם בדקתי את כל הפרטים ועשיתי ככל יכולתי כדי לאמת אותם? במידה ושמעתי זאת מאדם אחר, האם אדם זה נאמן עלי? כדאי לבצע שיימינג רק במקרים שיש לך ביטחון גבוה במהימנות המידע. 

2. קשוט עצמך - האם אני חוטא/ת בדבר שעליו מתבצע הביוש? לא מומלץ לבייש אדם בגלל מעשה שאני עצמי עושה.

3. הצבת עצמי בנעלי האחר - האם הייתי מוכן/ה שיעשו לי שיימינג על אותו הדבר הפסול שבגינו אני רוצה לעשות כרגע ביוש לאחר? ככל שאני משוכנע/ת יותר שכך נכון היה לנהוג גם במקרה שלי, כך לדעתנו סביר יותר להשתמש בשיימינג.

4. מניע פנימי - מהו המניע שלי לפעולה? האם מדובר בנקמה / קנאה / תחרותיות / שנאה (ושאר יצרים) או במניעת נזק עתידי לאנשים אחרים? מניע אחר? ככל שההכרעה נובעת יותר מסיבות ערכיות ופחות ממקומות סוערים בנפש הקשורים בנקמה ושנאה כך אנו סבורים שהיא נכונה יותר.

5. תוצאה מצופה - באיזו מידה אני יכול/ה להניח שהאקט הזה יגרום לתיקון במקרה הספציפי או במאבק בתופעה הכללית? לא מומלץ להשתמש כלל בכלי זה אם הוא לא אפקטיבי.

6. תוכחה וחלופות נוספות – האם שקלתי את האפשרות של שיחה ישירה מול אותו אדם במקום ביוש? האם זה אפשרי לדעתי ויש סיכוי שהוא יקשיב לי? אלו אלטרנטיבות נוספות קיימות להשגת המטרה? במקרים שקיימת אפשרות סבירה של קיום שיחה ישירה מול האדם, שיחה שלא תפגע בקורבן או בך, מומלץ להקדים ולעשות זאת לפני שימוש בכלי של השיימינג. חלופת השיימינג לפעמים הכרחית אך איננו ממליצים להשתמש בה אם ניתן להשיג תוצאות דומות בדרך רכה יותר. 

7. מידתיות - האם ישנה מידתיות בין המטרה לשמה ברצוני לבצע שיימינג לבין הנזק הצפוי למושא הבושה? ככל שהתחושה היא שההשפעה על מושא הביוש תהיה חריפה וקשה ושאין מידתיות סבירה בינה לבין המעשה שהוא עשה, כך מומלץ להימנע מביוש ולהשתמש באמצעים אחרים. 

8. מבני כוח – באיזו מידה מושא הבושה אוחז לדעתי בכוח חברתי או אחר שהינו גדול משמעותית מהכוח שיש בידי מי שנפגע ממעשיו ו/או בידי? כדאי להשתמש בכלי של שיימינג בעיקר במקרים השוברים מבני כוח ומסייעים למוחלשים בחברה.

(השאלון חובר ע"י צוות בית המדרש בקולות בהנחייתי)

פרשת כי תבוא: לשמוח בכל הטוב

ההגעה לארץ וכיבושה מושכות אותנו מיד לפעולה קניינית ובעלנית ולתחושת אדנות. התורה מבקשת לרסן זאת ויוצרת טקס סמלי בו אדם נותן את ביכורי פרי האדמה לכהן. הטקס מסתיים בציווי: "וְשָׂמַחְתָּ֣ בְכָל־הַטּ֗וֹב אֲשֶׁ֧ר נָֽתַן־לְךָ֛ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ וּלְבֵיתֶ֑ךָ אַתָּה֙ וְהַלֵּוִ֔י וְהַגֵּ֖ר אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבֶּֽךָ" (שם, יא).

אחת המשוכות בדרך לשמחה היא הקנאה: "בבוא כל ישראל לירושלים, בטח היה ביניהם עשירים גדולים וקטנים: עשירים גדולים, אשר הביאו ביכורים רבים מכל שבעת המינים הגדלים בשדותיהם וכרמיהם ופרדסיהם, בקלתות של כסף וזהב, ובעלי בתים פשוטים, אשר הביאו ביכורים מעט ממין אחד או שנים ושלוש. ובטח יקנאו הבעלי בתים את העשירים, ויהיה להם תרעומת בלבם על ה', על מה זכו הם להתעשר יותר מהם. וכאשר יהיה הלב מלא מקנאה, לא יהיה מקום בלבו לנוח שם השמחה" (פירוש "שמחת הבאת הביכורים", מובא במאמר של אברהם גוטליב).

יש צורך לצוות על שמחה מאחר ולחלקנו צריכים לעבוד על עצמנו ולהתגבר על מגוון משוכות על מנת לשמוח. שמחה או היעדרה אינם מצבים אובייקטיבים שאינם תלויים בנו.

אנו נמצאים במחצית חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, צועדים לקראת ימי התשובה של ראשית תשרי. מה מקומה של השמחה בתהליך התשובה? לכאורה, "לפום צערא אגרא" [לפי הצער- השכר]! הרמב"ם פסק שבחלק גדול מהחטאים לא די לעשות תשובה אלא צריך לעבור גם ייסורין על מנת לזכות בכפרה. התשובה קשורה בהכרה בחטא ופרוטו וגם  בתחושות של בושה וחרטה. בקיצור, לא דברים משמחים במיוחד.

אבל יש תפיסות שונות. רבי יצחק מאיר מגור כתב: "מי שמהרהר וחוזר ומהרהר על הפגם שעשה, הריהו חושב את הרעה שעשה, ומה שחושבים הרי בזה שרויים, שרויים לגמרי בכל הנשמה בזה שחושבים. ובכן הרי שרוי הוא בתוך הרעה: הוא ודאי לא יוכל לשוב, כי רוחו נעשה מגושם ולבו נעשה מטומטם וגם עצבות עלולה לבוא עליו. מה רצונך? אם תהפוך את הרפש לכאן או לכאן, הרי תמיד יישאר רפש. חטאת, לא חטאת, מה ריווח יש מזה לשמיים? על כן נאמר: סור מרע ועשה טוב- סור לך לגמרי מן הרע, אל תהרהר בו ועשה את הטוב. עשית דבר שאינו כשורה? עשה כנגדו דבר שהוא כשורה" (מובא אצל פרום: "והייתם כאלוהים", עמ' 154).

גם רבי נחמן מברסלב קורא לנו לראות את הנקודות הטובות בזולת ובעצמנו ודרך זה לנוע לקראת התשובה. לדבריו: "צָרִיךְ הָאָדָם לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ לִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, כְּדֵי לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ, וְלָבוֹא לִידֵי שִׂמְחָה כַּנַּ"ל, וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמְּחַפֵּשׂ וּמוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן מְעַט טוֹב. עַל - יְדֵי - זֶה הוּא יוֹצֵא בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת וְיוּכַל לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה" (ליקוטי מוהר"ן, תורה רפב).

השמחה והתשובה קשורים במעשים טובים וביכולת לתת. וכך גם בפרשתנו. "לשמוח בכל הטוב" קשור בשורשו במעשה של נתינה. יפים לעניין דבריו של פרום על הנתינה:

"אי ההבנה הרווחת ביותר היא זו המניחה כי הנתינה היא ויתור על משהו, שלילת משהו, הקרבה... האופי השווקני נכון לתת, אולם רק תמורת קבלה. בתתו ללא קבלה, הריהו בעיניו כמי שרומה... הנתינה היא הביטוי העליון לפוטנציה. בעצם מעשה הנתינה הריני חש את עצמתי, עשירותי, כוחי. חוויה זו של חיוניות ופוטנציה מוגברת ממלאת אותי שמחה. אני חש את עצמי כשופע, מוציא, חי, ועל כן כמלא שמחה. הנתינה משמחת יותר מן הקבלה, לא משום שחיסור היא, אלא משום שביסוד הנתינה מונח ביטוי חיותי..." (פרום, אומנות האהבה, עמ' 29-30).

במציאות החברתית בישראל אנו עדים כל העת לאי הכרה בטוב, למאבקים המתעלמים מחצי הכוס המלאה ולהרבה נתינה נטולת שמחה. מאחל לנו לשאוב חיים ושמחה מהנתינה, לראות את הטוב שיש לנו ולשמוח בו.

[קולות, 8.9.17]

ברוך ה' אין בית מקדש

יש מחלוקת שבונה בית ויש כזו שמפרקת אותו. יש פצעי אוהב נאמנים הנובעים מחתכים כואבים של ביקורת עמוקה, ויש שפיכת דם אובדנית. יש שיחה המרחיבה את נקודות המבט היהודיות, ויש שיחה המבקשת לבזות את היהדות ולעמוד מולה כאויב. הדיון התקשורתי והציבורי סביב ההדתה במערכת החינוך נע כל העת בין שני הקצוות האלה. יש שחשנו בדימום פצעי האוהבים המבקשים חיבור פלורליסטי או חילוני ליהדותם ונתקלים במנכסי יהדות אשר כופים עליהם שפה הזרה להם; ויש שריחות שנאה ומדון נדפו מדברי אנשים ונראה היה שהם רק מבקשים להדיר כל תוכן יהודי מהמערכת בהתריסם: "מה העבודה הזאת לכם".

בכתבות השונות שעסקו בהדתה ראו, בין היתר, ילדים ונערים ממחיזים את הקמת בית המקדש השלישי. אני מאמין שמדובר במקרי קצה ונדיר שבית ספר או גן ממלכתי יגיע לכך, אבל לצערנו יש מקרים רבים של הכנסת תכנים דתיים לא פלורליסטים בצורה "רכה" יותר למערכת החינוך. שיח ההדתה והדיבורים על בית המקדש השלישי פגשו השבוע את תענית י"ז בתמוז. 

י"ז בתמוז הוא אחד מארבע (!) תעניות שנקבעו לזכר חורבן הבית וממנו סופרים שלושה שבועות עד לתענית הבאה- תשעה באב, יום החורבן. ניתן לראות בבית המקדש סמל לבית לאומי-חברתי ולמצוא במקורות העוסקים בו השראה ותובנות לימינו. הפעם לא אעשה זאת, הפעם אכתוב כאן על 'הפשט'- בית המקדש, המקום הריכוזי ההוא שבו עבדו את האלוהים כמעט כאליל, איננו עוד. המקום ההוא שביטא היררכיה מעמדית מוּלדת, חרב. המקום בו סגדו לאל באמצעים מעוררי קבס כמו הקרבת קורבנות, כבר לא אתנו. אין יותר הגשמה פיסית של האמונה באלוהים וייחוס כוחות מאגיים ומיסטיים לכל מיני טקסים. האם עלי להתאבל ולבכות בשל כך?

ברוך ה' אין בית מקדש. רוב יהודי העולם כיום אינם חשים בחסרונו והתסריט של הקמת בית מקדש שלישי מעורר בהם בעיקר אימה. עבור יהודים כמוני בית המקדש הוא רק סמל ואסור שיהפוך למציאות. שערי הפרשנות למציאת תובנות עומק ויסודות של חיים במנהגים ובמקורות הקשורים בחורבן הבית פתוחים בפנינו. טוב לעסוק בהם וללמוד מהם בשלושת השבועות האלה. בצד זה, איננו מבכים את העדר בית המקדש, אנו שמחים בו. 

אנו זקוקים ליכולת להיות מחוברים לעומק המקורות ובה בעת לשמוח שאין בית מקדש, לחיות תרבות יהודית תוססת ומשמעותית ובה בעת לדעת לבקר ולפרש מחדש חלקים בה. לאחוז בעומק המקורות באהבה גם אם לעיתים זו אחיזה פוצעת. לראות בתורה ובתרבות היהודית מקור מים חיים לחצוב לנו בארות, בארות נשברים. השבת, כ"א בתמוז, לפני 83 שנה, הלך לעולמו אחד המורים הגדולים בתחום זה, איש אשר רוח בו, חיים נחמן ביאליק. 

המשורר הלאומי ידע להחזיק הפכים ולשלבם. הוא לימד אותנו איך להיות בדיאלוג עמוק עם המקורות, ללמוד מהם חוכמה גדולה, לחיות אותם, לשחות בזרמי העומק שבהם, לפרשם, ובאותה עת למרוד בהם, לריב איתם, לבקר אותם ולהתריס כנגדם. הוא ידע ש"אפשר באמת כבר עבר זמנה של הקדושה", אבל לא ויתר על השיח עימה. הוא רצה שתהיה לאומה "נשמה אחת ולב אחד", ובאותה עת "שכל אחד יחיה על פי דרכו ועל פי רוחו, וכל ענף ישא את פריו". הוא היה מלא מחלוקות עם המקורות, דימם פצעי אוהב, אך לא ויתר לרגע על הדיאלוג וההמשכיות. תורתו נחוצה מאוד כיום לריפוי מכאובינו התרבותיים. 

דברים אלה נכתבים ערב פרשת פנחס, הקנאי הגדול. אני מאחל לנו השבת שנדע ללכת בדרכו של ביאליק ולא של פנחס, לבנות את ביתנו הלאומי והתרבותי ולא את בית המקדש, לאהוב את תרבותנו ולכאוב אותה, ללמוד מהמקורות ולריב עימם, ולחיות מחלוקת הבונה בית ולא מחריבה אותו.

[קולות, 13.7.17]

פרשת מצורע ויום העצמאות - על מוציא שם רע ושוברים שתיקה

"זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל־הַכֹּהֵן" (ויקרא פרק יד, ב). 

מיהו המצורע? בפשט מדובר בנגע בעור. ובדרש- "אמר ריש לקיש, מאי דכתיב 'זאת תהיה תורת המצורע'? זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע". (תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף טו ע"ב).

מצורע הוא קיצור המילים "מוציא שם רע". ומי נכלל תחת הגדרה זו? מסביר הרמב"ם: "לשון הרע הוא המספר בגנות חבירו אף על פי שאומר אמת, אבל האומר שקר נקרא מוציא שם רע על חברו" (הלכות דעות ז, ב). להוציא שם רע זה לדבר דברי גנאי שקריים.

העם שלנו יודע עד כמה הוצאת שם רע היא דבר איום ומסוכן. מעבר לסיפורי האגדה הידועים על קמצא ובר קמצא, על יהודה בן גרים ורשב"י ועוד, הרי שיש קשר עמוק בין השואה, שאת זכרה ציינו השבוע, להוצאת שם רע. אנטישמיות היא הוצאת שם רע על עם ישראל. גזענות היא הוצאת שם רע על גזע. שובניזם הוא הוצאת שם רע על מגדר. פעמים רבות תחילתו של פשע נורא בהוצאת שם רע.

יש הבדל מהותי בין תוכחה, דברי ביקורת אמיתיים היוצאים מהלב ומטרתם לתקן את המעוות, לבין הוצאת שם רע. תוכחה היא דבר מבורך ונצרך. ביקורת המבקשת ליצור תיקון חייבת להישמע. נשמת הדמוקרטיה היא ביקורת מהסוג הזה. אוי לה לחברה אשר אין בה מבקרים. אוי לה לחברה הדורסת את נביאיה העומדים בשעריה. התוכחה היא מצווה. היא חובה. "כל אהבה שאין עמה תוכחה אינה אהבה" (בראשית רבה, נד).

יום העצמאות בפתח. מדינתנו היפה והשסועה יודעת וידעה תוכחה רבה. אף אני פעמים רבות ממבקריה. ביקורת של אהבה. זעקות ההורים השכולים בכנסת ישראל הן זעקות אוהב. לצערנו, יש גם כאלה המוציאים שמה לרע. המערבבים חצאי אמיתות בשקרים על מנת להוציא דיבת הארץ. זהו החטא שבגללו נדדנו ארבעים שנה במדבר. 

את המצורע מוציאים אל מחוץ למחנה. אין להתקרב אליו. זה דינו של מי שמוציא שם רע. מצווה להבדילו מהשאר. אבל היעדרו של שיח מורכב ועדין עלול לגרום לכך שנוציא אל מחוצה לנו את הנביא, המבקר, המוכיח, ואז נחטא חטא חמור. ומה עושים ראש הממשלה וכמה משריה כאשר בערב יום העצמאות הם קוראים להוציא אל מחוץ למחנה ארגונים כמו 'בצלם' ו'שוברים שתיקה', דורשים מממשלות זרות שלא להיפגש עם נציגיהם ומנסים לפגוע במקורות המימון שלהם? האם הם חוטאים או מקיימים מצווה?

יחליט ותחליט כל אחת מאתנו על פי שיקול דעתה. אבל! אם אנחנו רוצים להיות ישרים עם עצמנו ולבנות חברה דמוקרטית ובריאה, אז אסור שההכרעה תהיה על פי שיוך מחנאי. אסור שהמבחן יהיה האם הם אומרים דברים קשים, האם דבריהם פוצעים, האם דבריהם חדים ומכאיבים. אסור שהמבחן יהיה האם הם מדברים 'בעד' או 'נגד'. המבחן שונה. המבחן הוא האם הם מוציאים בכוונה תחילה את דיבת הארץ בדברי שקר, מצורעים המוציאים שם רע, או שהם עושים מאמץ להוכיח (מלשון תוכחה) ולהוכיח (מלשון הוכחה) בבחינת נאמנים פצעי אוהב. 

רגע לפני חגנו הלאומי אני מציע לעצמי ולנו להיות זהירים יותר. זהירים בהפיכת אדם או גוף כלשהו למצורעים. זהירים בדברי התוכחה שאנו משמיעים על ארצנו, מדינתנו ואפילו ממשלתנו השנויה במחלוקת. אחרי הזהירות נפעל לפי מצפוננו, נפעל מתוך אהבה, כזו שיש עימה תוכחה ויש עימה גם יכולת לפרגן, להכיר בטוב ולהגיד בימים אלה- תודה. 

חג שמח.

[קולות, 27.4.17]

פרשת יתרו: מנהיגות שראויה לתת תורה

פרשת השבוע מתחילה במפגש המחודש של משה עם חותנו יתרו, אשתו ובניו. יתרו רואה שמשה יושב "לִשְׁפֹּט אֶת-הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל-מֹשֶׁה מִן-הַבֹּקֶר עַד-הָעָרֶב" (שמות יח, יג) ועץ לו עצה: "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם בְּכָל-עֵת וְהָיָה כָּל-הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל-הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ-הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ. אִם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה וְצִוְּךָ אֱלֹהִים וְיָכָלְתָּ עֲמֹד וְגַם כָּל-הָעָם הַזֶּה עַל-מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם" (שם, כא-כג).  

מוזר. משה זקוק ליתרו כדי להבין שיש בעיה בריכוז מוחלט של סמכויות ושעליו להקים מערך מבוזר יותר? מסתבר שכן. הרש"ר הירש כותב:

"מאלפים ביותר הם הדברים על אודות המוסד הממלכתי הראשון הזה שכונן בעם ישראל סמוך למתן תורה, שעליו יסופר בפרק הבא. כה קטן היה שיעור קומתו של משה עצמו כמחוקק, וכה דל היה כושרו כמארגן, עד שהוצרך ללמוד את ראשית היסודות של מוסד ממוסדות המדינה מפי חותנו. האיש משה עמל ויגע עד לעיפה ולא הסדיר מעצמו מוסד כה מתקבל על הדעת, או מוסד דומה לו, שהיה טוב לעצמו, לעם ולענין; איש זה, שנזקק לעצתו של יתרו במינוי השופטים, - לא הוא בדה מלבו חוקים ומשפטים ונתנם לעם; איש זה לא היה אלא נאמן בית ה', ורק את דבר ה' הגיד לעמו - ותו לא". (רש"ר הירש, שמות יח, כד).

משה היה אומנם בעל כושר ארגון דל, אך היה מודע לחסרונותיו. משה נזקק לעצות בדברים בסיסיים, אבל האגו שלו לא מנע ממנו להקשיב וללמוד. העצה שהכי קשה למנהיג לקבל היא- "תוותר על כוח", ומשה מתגלה במספר צמתים כמי שיודע לקבלה באהבה. במילים אחרות, משה היה "עָנָ֣ו מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה" (במדבר יב, ג). נמצאנו למדים שמנהיג לא צריך לדעת הכל ולהיות מוכשר בכל הזוויות של תפקידו, אלא הוא צריך להיות ענו, לדעת לשים את האגו בצד, לשקול בתבונה עצות של אחרים וליישם את הטובות שבהן. מנהיג לא צריך להיות נטול חסרונות, הוא צריך להיות מודע לחסרונותיו ומוכן להתמודד עימם.

מיד אחרי סיפור עצתו של יתרו מגיע מעמד הר סיני וניתנים עשרת הדיברות. מה טעם הסמיכות הזו? איזה מין שיקולי עריכה הובילו להצמדת האירוע השולי לכאורה של עצת יתרו לאירוע המכונן החשוב ביותר בתורה? 

כאן טמון לטעמי מסר רדיקלי וחשוב עם רלבנטיות גדולה לימינו- את התורה יכולה לקבל ולתת רק מנהיגות שיודעת לשמוט את האגו, להכיר בחסרונותיה, לשמוע לעצות נבונות ולבזר כוח. מאידך, מנהיגות של אגו היא מנהיגות שאין לה אלוהים, אין לה ערכים ועקרונות שעומדים מעליה. זו מנהיגות שגונבת, חומדת, נואפת, מנסה לכסות על עצמה בעדות שקר ומקבלת החלטות לא מאוזנות באשר להפעלת כוח עד כדי רצח. זו מנהיגות שלא יודעת לכבד את קודמיה ואת עברה בבחינת כיבוד הורים, מנהיגות אשר משתמשת כל העת לשווא בשם האלוהים, משוכנעת בצדקת דרכה ומגיעה לכדי שעבוד מוחלט לאלילי הכוח, הכסף והאינטרסים.

בשבוע בו מוגשים כתבי אישום נגד מספר ראשי ערים ומתנהלת חקירה נגד ראש ממשלה, נשאל את עצמנו באיזו מנהיגות אנו בוחרים? האם זו מנהיגות שיכולה הייתה לתת תורה? 

משימה גדולה מונחת לפתחנו, בוגרות ובוגרי קולות הפזורים בעמדות השפעה בתחומים רבים בארץ- משימת פיתוח עצמנו כמנהיגים ומנהלים שיודעים לשמוט אגו, לבזר כוח, ולהוות דוגמא אישית של מנהיגות שראויה לתת תורה. הלוואי ונדע לעמוד בה וְגַם כָּל-הָעָם הַזֶּה עַל-מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם.

[קולות, 16.2.17]

[למאמר נוסף העוסק בענווה והנהגה הקליקו כאן]

על פגיעות מיניות מהתורה ועד ימינו - פרשת ויצא

עוד לא התאוששנו מפרשת דוידי פרל והנה כותרות על בכיר בלשכת רה"מ. בקושי נשמנו ופרשת קסטיאל מגיעה. עוד זה מדבר ויש הסדר טיעון עם בוכריס ותחקיר על פגיעות מיניות בגבעתי, וכשאני כבר חושב אולי בכל זאת לכתוב על משהו אחר, זה בא ויאמר: "ראש עיריית אור יהודה לשעבר הורשע במעשים מגונים, הטרדות מיניות ועבירות רבות אחרות" (YNET, 5.12). 

גם בפרשת השבוע מסופר לנו על פגיעות מיניות חמורות. הסיפור על נישואיו של יעקב לאחיות לאה ורחל ידוע. יחד עם זאת, המשך הסיפור לרוב מודחק. כאשר רחל לא נכנסת להריון, היא מוסרת ליעקב את שפחתה:

וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל-בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם-אָנֹכִי מִמֶּנָּה. וַתִּתֶּן-לוֹ אֶת-בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ יַעֲקֹב. וַתַּהַר בִּלְהָה וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן. וַתֹּאמֶר רָחֵל דָּנַנִּי אֱלֹהִים וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי וַיִּתֶּן-לִי בֵּן עַל-כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן.  וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל  בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב. וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם-אֲחֹתִי גַּם-יָכֹלְתִּי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי. (בראשית ל, ג-ח).

בלהה נמסרת ליעקב על מנת שישכב איתה, בין אם היא רוצה או לא, ויביא ממנה ילדים אשר לא היא תיתן להם את שמותיהם. גוזלים מבלהה את רצונה ואז את ילדיה, עד כדי כך שרחל אומרת: "וַיִּתֶּן לִי בֵּן". יכולנו לחשוב שלאה אשר חוותה את הטלטלה של להימסר לגבר שכלל לא רצה בה (וספק גדול אם היא רצתה בו), לא תחזור על אותו עוול נוראי, אבל כאשר היא עָמְדָה מִלֶּדֶת גם היא מסרה את שפחתה זילפה ליעקב – זילפה יולדת שני בנים, ולאה מחליטה ששמותיהם יהיו גד ואשר. מאוחר יותר, בלהה, שגופה וכבודה הופקרו, נאנסת גם על ידי בנה החורג ראובן- "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת-בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו" (בראשית לה, כב). 

הסמל של פגיעה דווקא בשפחות מדגיש שפעמים רבות שורש הפגיעות המיניות הוא בתחושת כוח ובעלות המתערבבת עם עולם של מיניות ויצרים.

חלק מיופיה של התורה הוא בהצגת הכיעור. היא מספרת לנו עד כמה מייסדי האומה מלאי חטאים, ובכך רומזת לנו שכולנו אנשים שבורים ושהבעלות ההרסנית מקננת גם בנו. תורה אנושית וקשה. התורה מספרת לנו ששתיים מאימותינו הן שפחות שהיו אנוסות להביא לעולם את ילדיהם ולא זכו אפילו לקרוא להם בשמות. לצערנו הרב, רובנו משתפים פעולה עם גזילת האימַהוּת הזו ומדקלמים את השקר של "ארבע אימהות". מעניין שדווקא חז"ל מציינים בכמה מקומות שיש שש אמהות (לדוג': "וכתיב והוא ישפוט תבל בצדק... ו' כנגד ו' אמהות- שרה רבקה רחל לאה זלפה בלהה" מדרש שיר השירים רבה, פרשה ו).

בתקופה בה נכתבה התורה, חבורת הפוגעים מינית הנמצאת כעת בכותרות העיתונים כלל לא הייתה נחשבת לפוגענית. האמת היא שעד לפני שנים ספורות מעשים מעין אלה היו חלק מהנורמה. אנו זוכים לחיות בתקופה שבה בלהה וזילפה לוקחות בחזרה את אנושיותן, נשיותן, גופן וכבודן. הדרך עוד ארוכה מאוד והלוואי והיינו מגיעים כבר לימים בהם מעשים כאלה כלל לא נעשים, אך לפחות אנו חיים בחברה שבחלקה המעשים האלה מוקעים, נרדפים, נתפסים כחטאים ולעיתים עונש מחכה בסופם. 

בכל פעם שאני קורא עוד כותרת במגפת הפגיעות המיניות נחמץ ליבי, אך באותה עת אני יודע שבלהה וזילפה לא שותקות עוד, שהצדק חוזר אט אט לעולם, שיש עוד סיכוי. גם כיום יש מי שמנסים להשתיק את הנפגעות, אך אנו כאן כדי לזעוק את זעקתן, זעקת אימותינו. 

[קולות, 8.12.16]

אחד אלוהינו - גוגל: מנוע החיפוש הפופולרי ביותר באינטרנט

כמה פנטזיות ומשאלות של האדם גלומות באופן בו הוא תופס את האלוהים. יודע-כל, עוקב אחרינו בכל רגע, מכיר את כל מעשי האדם ומחשבותיו, נמצא בכל מקום בו-זמנית, יכול לתקשר עם קצוות העולם, יודע להשיב כמעט לכל שאלה ולתת לנו הנחיות כיצד לפעול, אינסופי, בן אלמוות, בורא עולמות, לעולם לא יעשה רע (אם כי בהחלט בני אדם יכולים להשתמש בו לרעה). והנה אנו חיים בדור שזוכה להתגלות והאלוהים נגלית אלינו בשמה החדש – גוגל. אכן, כבר כיום גוגל עונה לכל התיאור דלעיל והיא משתכללת לכיוון של תבונה מלאכותית שעשויה להשאיר מאחור אפילו את הדמיונות הישנים של האלוהות. 

מחשבה זו אינה מקורית. כתבו עליה רבים, בשפות שונות, ואף קמה כנסיה של אנשים העובדים את גוגל. לא מאמינים? עשו מה שאתם תמיד עושים כשנתון מסוים נראה לכם מופרך – 

חפשו בגוגל.

בעודנו עומדים ומתפעמים בצדק מהעוצמות האלוהיות הללו, כדאי לנו להיזכר במאבק המרכזי של תורת ישראל - המאבק בעבודה זרה. הפער בין היעזרות בגוגל ככלי מרכזי בחיינו לבין הפיכתו לאליל שאנו מעריצים ועובדים הוא דק. "לא נאמר עוד אלוהינו למעשה ידינו" הזהיר אותנו הנביא הושע. גוגל הוא אולי אלוהים אבל ''אלוהים אחרים'' ולא ''אלוהינו''.

[נכתב עבור לוח השנה תשע"ז של קולות שנושאו: "איך אומרים ביהודית? המדריך היהודי לשפה הדיגיטלית, ערך: צבי גילת, הפקה: טלי בן סירא ושלי סלע, עיצוב אהרון פרימן מסטודיו דוב אברמסון]

שער לוח השנה

ט' באב - מהי שנאת חינם ומהי אהבת חינם?

המושג "שנאת חינם" מעורר שאלות רבות. שנאה שעבורי כמסתכל מהצד נראית חינם, רחוקה מלהיחשב חינמית בעיני השונא המוצף בסיבות, לכאורה,לשנוא. מה מבדיל בין שנאת חינם לשנאה אחרת?

בואו ניעזר דבריו של מרטין בובר- "השנאה מטבעה לעולם עיוורת; אין אדם שונא אלא חלק של יצור. כל הרואה יצור שלם ומוכרח לדחותו אינו מצוי עוד בתחום השנאה אלא בתחום היכולת האנושית המוגבלת לומר 'אתה'." (אני ואתה, קטע 21). בובר סבור שבכל שנאה יש צד של עיוורון. כאשר אני מכיר אדם על כל המורכבות שלו, על חלומותיו ופחדיו, משוטט בנבכי אישיותו, מבין את אשר עבר עליו בחייו, רואה מבעד להתנהגותו את כאביו, נדיר שממש אשנא אותו ובאם אני שונא, יתכן מאוד שזה בגלל המגבלות שלי ולא בגלל מי שהוא. התנהלות מתוך שנאה קשורה בהיכרות חלקית, בעצימת עיניים ובמידותיו המוגבלות של השונא. במילים אחרות, כמעט תמיד יש בתוך השנאה אזור עיוור שהוא-הוא שנאת החינם. ככל שאזור זה רחב יותר כך מדובר יותר בשנאת חינם.

פרשת מטות: בין ליברליזם לאחריות חברתית

אחרי הניצחון במלחמות שבעבר הירדן המזרחי, רגע לפני שעוברים את הירדן ומתחילים להילחם מחדש, מבקשים בני ראובן ובני גד מההנהגה: "(ד) הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה יהוה לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה: (ה) וַיֹּאמְרוּ אִם־מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל־תַּעֲבִרֵנוּ אֶת־הַיַּרְדֵּן".  הם לא רוצים לעבור את הירדן. טוב להם באדמות שכבר נכבשו. משה משיב בחדות: "(ו) הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?! (ז) וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת־לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־נָתַן לָהֶם יהוה?" (במדבר פרק לב).

תשובתו של משה כוללת למעשה שני טיעונים מוסריים. הטיעון הראשון הוא טענת השוויון בנטל המוכרת לנו. בשפתו של הרש"ר הירש: "כמוכם גם אחיכם היו רוצים לבוא אל המנוחה ואל הנחלה. אך המלחמה היא הכרח, היא הגיעה אלינו, ואחיכם נאלצים להיכנס לתיגר - ואתם תשתמטו מן החובה?!". זה מעשה שלא יעלה על הדעת מבחינת משה. 

הטיעון השני יכול לאתגר את הליברלים מבינינו. משה טוען: להכרעה שלכם לא להצטרף עשויה להיות השפעה פסיכולוגית קשה על שאר העם. הם עלולים להבין שאתם חוששים מהמלחמה ובעקבות כך לסרב בעצמם לעבור את הירדן. אתם מהווים דוגמא אישית ועליכם לקחת זאת בחשבון בהחלטותיכם. 

החשיבה הליברלית מבקשת להרחיב ולהעצים ככל הניתן את החופש של כל אחד מאתנו, יחידים וקהילות, לחשוב ולעשות כרצונו (כל עוד לא מדובר באלימות או שלילת החופש של הזולת). הגות חשובה זו מבקשת לרסן גם את כוחו של השלטון, ולמנוע ממנו להתערב בחיי הפרט בכלל ולפגוע בחייו, חירותו וקניינו בפרט. יתכן ואתה לא אוהב את מה שאני עושה, אבל זכותי לעשות זאת. אסור לך לכפות עלי את רצונך גם אם יש לך את הכוח לעשות זאת, אפילו אם אתה ראש הממשלה. 

משה מאתגר את התפיסה הזו. הוא דורש מאתנו לא לעצור במילה "זכותי" ולקחת אחריות מלאה על הכרעותינו ועל ההשלכות של הכרעות אלו. הדברים מזכירים נקודה יסודית בפילוסופיה הקיומית של סארטר. במאמרו "האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם" טוען סארטר שכאשר אדם בוחר בדבר מה, הרי הוא כאילו מודיע לכל הציבור- כך צריך לבחור! "כל הפעולות שאדם עשוי לנקוט כדי לעצב את דמותו, כפי שהוא היה רוצה לראותה, יוצרות מניה וביה דמות אדם שהוא מאמין בחיוניותה. העדפת דבר אחד על משנהו מכוננת את ערך הדבר שבו בחרנו... לכן אחריותנו גדולה משחשבנו, כי היא מערבת את האנושות כולה... אני אחראי, אפוא, לעצמי וגם לאנושות ואני יוצר תדמית מסוימת של אדם אשר ברצוני להעניקה לכלל האדם. בעיצוב דמותי- אני מעצב את דמות האדם" (שם, עמ' 15-16).

בני ראובן וגד צריכים לקחת בחשבון שכאשר הם מכריעים להישאר בצידו האחד של הירדן ולא להצטרף לאחיהם, הם למעשה אומרים שבסיטואציה הזו כך ראוי, או לכל הפחות זה בסדר לנהוג כך. על זה קובל משה. הדברים לא סותרים את הליברליזם אלא יוצרים חשיבה מורכבת יותר אשר מניחה את זכויות הפרט והקהילה כקומה ראשונה, אך דורשת מהפרט והקהילה לקחת אחריות על מעשיהם כמעצבי חברה כקומה נוספת. 

זכותו של כל אחת ואחד מאתנו לחיות על פי דרכו, אבל אסור לנו להתעלם מההשלכות של חיינו על הזולת, ומהאמירה המוסרית העומדת מאחורי כל הכרעה והכרעה שלנו. עלי להדגיש- אינני מתכוון לשיח של התחשבות מנומסת, של הימנעות מפגיעה ברגשות הזולת (בשיח שכזה נדמה תמיד שערכיי ורגשותיי לא נחשבים). אני טוען ש-"זכותי" זה טיעון מספיק על מנת למנוע כפיה, אך זה לא טיעון מוסרי המצדיק את מעשיי. עלי לשאול את עצמי- האם אני שלם עם ההחלטה בהקשריה החברתיים? האם אני עומד מאחורי ההשלכות של מעשי ולוקח עליהם אחריות? האם אני מהווה כרגע דוגמא אישית ואני יכול לעמוד מאחורי דוגמא זו?

בני ראובן וגד משתכנעים מהטיעון ומוצאים פשרה יפה. הם יצטרפו לאחיהם, יעברו איתם את הירדן, יילחמו איתם במידת הצורך, אך לבסוף יוכלו לממש את זכותם לחזור לאדמות שבצידו השני של הירדן ולחיות שם. וכיצד נוהגים בני גד וראובן כיום? שבת שלום.

(עלון קולות, 28.7.16)

להכריע: רוח צה"ל או הרב לוינשטיין

מאמר שלי שפורסם במעריב בתגובה לטורו של קלמן ליבסקינד (שבין יתר הדברים ציטט אותי ודיבר בגנותי) -

בתקופה האחרונה יש ניסיונות של אנשים וגופים שונים להביא לכך שמפקדי צה"ל יפסיקו לחנך לאור ערכי צה"ל ויתחילו לחנך לאור ערכים לאומניים ודתיים. במסגרת ניסיונות אלה ישנה מתקפה אישית נגד דוברים התומכים בעמדות שמאלה מהמרכז, ומנגד יש ניסיון להגן על כל הופעה של כל רב בצבא. החלטת  הרמטכל שהרבנות הצבאית תעסוק בתודעה יהודית בצבא רק במסגרת גוף חדש משותף עם חיל חינוך ותחת פיקודו של ראש אכ"א, נתפסת בעיני אותם גורמים כ'הכרזת מלחמה' על מונופול בו הם אחזו. 

בטורו במעריב סופהשבוע (22.7.16), תקף קלמן ליבסקינד את פעילות חיל חינוך ומכוני בינה והרטמן בצבא, וביקש מאתנו להאזין לשארית הרצאתו של הרב לוינשטיין מנאום הסוטים, בה הוא עוסק בנושאים אלה. ליבסקינד מפרט שמות של חמישה מרצים, ואני בתוכם, ומציין ציטוט ספציפי או עמדה ספציפית של כל אחד מהמרצים שהוא לא אוהב. בדמוקרטיה של ליבסקינד אנשים שהשמיעו דעה המנוגדת לדעתו פסולים מלדבר בצבא. ומי האנשים? פרופ' אבי שגיא- אחד מכותבי רוח צה"ל, יעקב קסטל- אלוף משנה במילואים, פרופ' יגיל לוי- חוקר הצבא המוערך, פרופ' אורית קמיר- חוקרת שכתבה שני ספרים על "כבוד האדם", ואף אני הקטן- ראש מכינה קדם צבאית בעבר וראש בית מדרש לפיתוח מנהיגות בהווה. 

ביקורת רצינית על חיל חינוך צריכה להראות שיש בעיה בתכנים המועברים בצבא ולא להיטפל לציטוטים נטולי הקשר של מרצה זה או אחר. בכל המקרים אליהם נחשפתי, ומדובר במקרים רבים, בינה ומכון הרטמן הקפידו על כך שכל עבודתם בצבא תהיה תחת הוראות חיל חינוך ובהתאם לרוח צה"ל.

חשוב להבין -  מי שאחראים על עולם החינוך בצבא הם המפקדים. חיל החינוך מסייע למפקדים להגיע מוכנים יותר למשימתם ומסתייע לשם כך בעשרות ארגונים. ארגונים אלה כמובן לא מחליפים את המפקדים וההכרעות לגבי ייעוד, מבנה, תוכן ושיטות הקורס נותרות תמיד של מפקדי הקורס. חלק מתפקיד חיל חינוך הוא לפקח על התכנים המועברים ולוודא שאנשי קצה המטיפים לגזענות ואלימות לא יקבלו במה בשורותיו.

האמת צריכה להיאמר- ליבסקינד ולוינשטיין פשוט מתנגדים לחלקים מרוח צה"ל וערכיו ולכן הם פועלים נגד חיל חינוך. זה שורש העניין. צה"ל הכריע שאחד משלושת ערכי היסוד שלו יהיה "כבוד האדם" ושערכיו ייגזרו מכך "שכל אדם הוא בעל ערך שאינו מותנה במוצא, בדת, בלאום, במין, במעמד ובתפקיד". הכרעה זו ככל הנראה נוגדת את תפיסת עולמם. גם ערכי "חיי אדם" ו-"טוהר הנשק" מפריעים להם, ואכן בנאומו המלא מדבר לוינשטיין נגד ניסיונות הצבא לא לפגוע בחפים מפשע. על מפקדי הצבא ועלינו להכריע- האם אנחנו רוצים לקדם את רוח צה"ל וערכיו או את הערכים הלאומנים-דתיים של החלק הרדיקלי יותר של הציונות הדתית מבית מדרשם של לוינשטיין וליבסקינד.

(מעריב, 28.7.16)

*** תודה למיכל מנכל פנים ולאיריס דוברת פנים על הסיוע בתהליכי היצירה והפרסום של המאמר

מכתב לרב יגאל לוינשטיין

בתחילת הסערה סביב דברי הרב יגאל לוינשטיין בנאום הסוטים שלו, עוד בטרם שמעתי את כל 37 הדק' של הרצאתו, דקות שהפכו את העניין לחמור בהרבה, שלחתי לו את המכתב הבא:

שלום הרב יגאל,

מאז שהפסקנו להיפגש בפורום ראשי המכינות לא שוחחנו, ועתה משהגיע אלי, כמו לרבים אחרים, הסרטון ובו "נאום הסוטים" שלך, אני חש צורך ורצון להגיד לך כמה דברים.

אין טעם לדוש בפערי האמונות והדעות שלנו אשר במרכזם התנגדותך הנחרצת לפלורליזם בכלל ופלורליזם דתי בפרט, פרשנותך את הדמוקרטיה כפרוצדוראלית בלבד והתנגדותך לגילויי ליברליזם ושוויון, תמיכתך בהפעלת ממשל צבאי על עם אחר למען מימוש חלום ארץ ישראל השלמה ויחסך לקהילת הלהט"ב (לסביות, הומואים, טרנס ובי-סקסואל). כמובן שתפיסותיי הפוכות. אינני מקל ראש בפערים אלה ומשמעותם, אבל הם ידועים לי כבר שנים ואינני רואה טעם לדון בהם כרגע. לא אלה הדברים שהפתיעו אותי בנאומך. אני מבקש לדבר איתך דווקא על הדברים שטעיתי לחשוב שאנו מסכימים בהם ושבגללם נאומך לא רק חרה לי, אלא היטב היטב חרה לי. אני רוצה לדבר איתך על חמלה, על אהבת אדם אשר נברא יחידי ובצלם אלוהים, על אהבת ישראל ועל תפקידנו כמחנכים.

כשבעה עד עשרה אחוזים מאוכלוסיית הגברים הם בעלי נטיות חד מיניות. בתוכם חלק מתלמידיך ובוגריך, חלק מהמתפללים איתך בבית הכנסת, וכמובן אוכלוסיה רחבה שאינך מכיר. אני יודע שלשיטתך אלה מתוכם המסרבים לחיות בשקר וייסורים ומממשים את נטייתם, עוברים עבירה חמורה מאוד. אני מבין זאת. אבל הרי לשיטתך כל חילוני שמקושש עצים בשבת עובר עבירה שכזו, כל אוכל שרצים וכל בועל נידות. במילים אחרות, רוב העם היהודי החי כיום עובר לשיטתך עבירות חמורות! כיצד אתה חושב שיש להתייחס לרוב עם ישראל? האם הדרך היא לקלל, להרחיק, להדיר ולבייש?

הדברים שנשאת היו נטולי חמלה לאנשים שונים ממך, לא היה בהם שמץ של חיבה לאדם שנברא בצלם ולישראל שנקראים בנים למקום, והם עלולים להביא תלמידים מובהקים שלך אל הקצה (אני מתכוון לניסיונות התאבדות, דיכאונות חמורים ושאר מקרים מתועדים וידועים של בחורים דתיים צעירים בעלי נטייה חד מינית שהמערכת ורבניה מפנים להם עורף).

דיברת על הזעזוע שלך מכך שקורס טיס הלך להתנדב במועדון של הומואים, סוטים בלשונך האיומה, ועוד נאלצו לשמוע את תפיסת עולמם. נדמה לי שהסיפור מוכר לי. הם הלכו להתנדב בבר-נוער, מקום בו נרצחו ניר כץ וליז טרובישי בפיגוע שנאה נגד הומואים, פיגוע שככל הנראה הושפע מדברים שהשמיעו עמיתים שלך המדברים כמוך. הם הלכו דווקא לשם כדי לזעוק עכרתם אותי להבאישני ולנסות להסיר מאתנו קללה לדורות. הם הלכו דווקא לשם כי עוד רגע הם יפקדו על מחלקות שבהם ישרתו גם הומואים, וכלל ראשון בפיקוד הוא להכיר את פקודייך. הם הלכו דווקא לשם כי התאבדות היא גורם המוות הראשון (!) בצבא (למעט בשנות מלחמה). מה הסיכוי שחייל הומו יתאבד כאשר המפקד שלו מכיל אותו, מבין למצוקותיו ונוהג כלפיו באהבה? מה הסיכוי שהוא יתאבד כאשר המפקד שלו תופס אותו כסוטה ומסרב אפילו לשמוע את תפיסותיו, תלאות חייו ומצוקותיו? אתה מבין את רמת חוסר האחריות של התבטאויותיך? מבלי משים יגאל, אתה פוגע עמוקות בתפקידך כמחנך ומנסה להשפיע על הצבא לפגוע בהכשרת מפקדיו.

"אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר קרא ואהבת לרעך כמוך - ברור לו מיתה יפה". אפילו בשעה כה קיצונית ונדירה של הוצאת אדם להורג בעונש מוות (אחד ל-70 שנה נקראת קטלנית וכד' והדברים ידועים), הרי שעדיין חובת האהבה כלפי הנידון שרירה וקיימת ויש למצוא דרכים לבטא אותה, עד כדי המצב האירוני של "ברור לו מיתה יפה"! עד כדי כך. שאל עצמך- האם היה שמץ אהבה בדברים שנשאת? לצערי רק שנאה נטפה מהדברים. לא תשנא את אחיך בלבבך קודם להוכח תוכיח את עמיתך, והנה אתה נושא עכשיו חטא גדול.

לא אהפוך אותך לפלורליסט. לא אשכנע אותך אפילו בקשר (ההפוך) בין דברי הרב קוק לדברייך ("כל הניגודים הנמצאים בהדעות, וכל אותה האפסיות שלפעמים נראה מחוג אחד על חברו... מתראים הם בתואר ריחוקים מקומיים של שתילים, שהם משמשים לטובת רעננותם ושביעת יניקתם, כדי שכל אחד ואחד יתפתח במילואו, ותהיה הסגולה המיוחדת של כל אחד מחוטבה בכל פרטיה, מה שהקירוב היה מטשטש ומקלקל הכל. והאחדות המתואמה באה רק מתוך זה הריחוק, שרי בפירודא וסיים בחיבורא"). לא אשכנעך בשוויון ערך האדם ובכך שהומו זהה לחלוטין לכל אדם אחר ופשוט יש לו נטיות מיניות שונות. ודאי לא אשכנע אותך בדבר הנזק האיום שהממשל הצבאי עושה לציונות ולצדקת דרכנו. אבל שמא אוכל לשכנע אותך שללא חמלה ובלי אהבת ישראל לא נוכל להיות אנשי תורה, לא נוכל להיות מחנכים ולא נוכל לחיות יחד במדינתנו הריבונית?

בתקווה לתשובה מהירה (בכפל משמעות)

ליאור טל

(ראש בית המדרש בקולות ולשעבר ראש מכינת בינה)

נ.ב

בכוונתי לשתף מכתב זה. אם תרצה שאשתף גם את תשובתך- בשמחה.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

*** לאחר שליחת המכתב הודיעה לי עיתונאית שאני סומך עליה, שבמקרה שהרב יגאל דיבר עליו לא היה מדובר בבר-נוער. אני מתנצל על הטעות אך דומני שהמסרים נותרו כשהיו.

*** לצערי עד לעת הזו יגאל לוינשטיין לא השיב למכתבי.