שיימינג - בין כלי חברתי לכלי הרסני

[שנתיים לאחר פוסט זה פרסמתי מאמר מעט מקיף יותר בנדון בכתב העת דעות, לקריאת המאמר הקליקו כאן]

בבית המדרש של צוות קולות עסקנו בתחילת 2017 בחיבור שאלון המסייע להחלטה האם לבצע שיימינג או לקחת בו חלק. לצורך כך, למדנו סוגיות מרכזיות במקורות העוסקות בשאלה מתי מותר (ולעיתים צריך) לדבר לשון הרע ו/או להלבין פני אדם ברבים, במקביל בדקנו שורה של מקרי שיימינג ודיונים אודותם ברשתות חברתיות, ומתוך הלימוד ודיון שנוצר חיברנו את השאלון. 

לקראת הצגת התהליך והשאלון במושב מיוחד בפסטיבל הקהל 2017 בהשתתפות תהלה פרידמן נחלון, תיארתי  את עיקרי הדברים בראיון לאברי גלעד ועינת נתן בתוכנית משפחה גרעינית בגלי צה"ל (3.10.17). מוזמנים להאזין.

שאלון המהווה כלי-עזר להחלטה האם לבצע שיימינג או להשתתף בו - 

1. וידוא אמת - האם בדקתי את כל הפרטים ועשיתי ככל יכולתי כדי לאמת אותם? במידה ושמעתי זאת מאדם אחר, האם אדם זה נאמן עלי? כדאי לבצע שיימינג רק במקרים שיש לך ביטחון גבוה במהימנות המידע. 

2. קשוט עצמך - האם אני חוטא/ת בדבר שעליו מתבצע הביוש? לא מומלץ לבייש אדם בגלל מעשה שאני עצמי עושה.

3. הצבת עצמי בנעלי האחר - האם הייתי מוכן/ה שיעשו לי שיימינג על אותו הדבר הפסול שבגינו אני רוצה לעשות כרגע ביוש לאחר? ככל שאני משוכנע/ת יותר שכך נכון היה לנהוג גם במקרה שלי, כך לדעתנו סביר יותר להשתמש בשיימינג.

4. מניע פנימי - מהו המניע שלי לפעולה? האם מדובר בנקמה / קנאה / תחרותיות / שנאה (ושאר יצרים) או במניעת נזק עתידי לאנשים אחרים? מניע אחר? ככל שההכרעה נובעת יותר מסיבות ערכיות ופחות ממקומות סוערים בנפש הקשורים בנקמה ושנאה כך אנו סבורים שהיא נכונה יותר.

5. תוצאה מצופה - באיזו מידה אני יכול/ה להניח שהאקט הזה יגרום לתיקון במקרה הספציפי או במאבק בתופעה הכללית? לא מומלץ להשתמש כלל בכלי זה אם הוא לא אפקטיבי.

6. תוכחה וחלופות נוספות – האם שקלתי את האפשרות של שיחה ישירה מול אותו אדם במקום ביוש? האם זה אפשרי לדעתי ויש סיכוי שהוא יקשיב לי? אלו אלטרנטיבות נוספות קיימות להשגת המטרה? במקרים שקיימת אפשרות סבירה של קיום שיחה ישירה מול האדם, שיחה שלא תפגע בקורבן או בך, מומלץ להקדים ולעשות זאת לפני שימוש בכלי של השיימינג. חלופת השיימינג לפעמים הכרחית אך איננו ממליצים להשתמש בה אם ניתן להשיג תוצאות דומות בדרך רכה יותר. 

7. מידתיות - האם ישנה מידתיות בין המטרה לשמה ברצוני לבצע שיימינג לבין הנזק הצפוי למושא הבושה? ככל שהתחושה היא שההשפעה על מושא הביוש תהיה חריפה וקשה ושאין מידתיות סבירה בינה לבין המעשה שהוא עשה, כך מומלץ להימנע מביוש ולהשתמש באמצעים אחרים. 

8. מבני כוח – באיזו מידה מושא הבושה אוחז לדעתי בכוח חברתי או אחר שהינו גדול משמעותית מהכוח שיש בידי מי שנפגע ממעשיו ו/או בידי? כדאי להשתמש בכלי של שיימינג בעיקר במקרים השוברים מבני כוח ומסייעים למוחלשים בחברה.

(השאלון חובר ע"י צוות בית המדרש בקולות בהנחייתי)

פרשת כי תבוא: לשמוח בכל הטוב

ההגעה לארץ וכיבושה מושכות אותנו מיד לפעולה קניינית ובעלנית ולתחושת אדנות. התורה מבקשת לרסן זאת ויוצרת טקס סמלי בו אדם נותן את ביכורי פרי האדמה לכהן. הטקס מסתיים בציווי: "וְשָׂמַחְתָּ֣ בְכָל־הַטּ֗וֹב אֲשֶׁ֧ר נָֽתַן־לְךָ֛ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ וּלְבֵיתֶ֑ךָ אַתָּה֙ וְהַלֵּוִ֔י וְהַגֵּ֖ר אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבֶּֽךָ" (שם, יא).

אחת המשוכות בדרך לשמחה היא הקנאה: "בבוא כל ישראל לירושלים, בטח היה ביניהם עשירים גדולים וקטנים: עשירים גדולים, אשר הביאו ביכורים רבים מכל שבעת המינים הגדלים בשדותיהם וכרמיהם ופרדסיהם, בקלתות של כסף וזהב, ובעלי בתים פשוטים, אשר הביאו ביכורים מעט ממין אחד או שנים ושלוש. ובטח יקנאו הבעלי בתים את העשירים, ויהיה להם תרעומת בלבם על ה', על מה זכו הם להתעשר יותר מהם. וכאשר יהיה הלב מלא מקנאה, לא יהיה מקום בלבו לנוח שם השמחה" (פירוש "שמחת הבאת הביכורים", מובא במאמר של אברהם גוטליב).

יש צורך לצוות על שמחה מאחר ולחלקנו צריכים לעבוד על עצמנו ולהתגבר על מגוון משוכות על מנת לשמוח. שמחה או היעדרה אינם מצבים אובייקטיבים שאינם תלויים בנו.

אנו נמצאים במחצית חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, צועדים לקראת ימי התשובה של ראשית תשרי. מה מקומה של השמחה בתהליך התשובה? לכאורה, "לפום צערא אגרא" [לפי הצער- השכר]! הרמב"ם פסק שבחלק גדול מהחטאים לא די לעשות תשובה אלא צריך לעבור גם ייסורין על מנת לזכות בכפרה. התשובה קשורה בהכרה בחטא ופרוטו וגם  בתחושות של בושה וחרטה. בקיצור, לא דברים משמחים במיוחד.

אבל יש תפיסות שונות. רבי יצחק מאיר מגור כתב: "מי שמהרהר וחוזר ומהרהר על הפגם שעשה, הריהו חושב את הרעה שעשה, ומה שחושבים הרי בזה שרויים, שרויים לגמרי בכל הנשמה בזה שחושבים. ובכן הרי שרוי הוא בתוך הרעה: הוא ודאי לא יוכל לשוב, כי רוחו נעשה מגושם ולבו נעשה מטומטם וגם עצבות עלולה לבוא עליו. מה רצונך? אם תהפוך את הרפש לכאן או לכאן, הרי תמיד יישאר רפש. חטאת, לא חטאת, מה ריווח יש מזה לשמיים? על כן נאמר: סור מרע ועשה טוב- סור לך לגמרי מן הרע, אל תהרהר בו ועשה את הטוב. עשית דבר שאינו כשורה? עשה כנגדו דבר שהוא כשורה" (מובא אצל פרום: "והייתם כאלוהים", עמ' 154).

גם רבי נחמן מברסלב קורא לנו לראות את הנקודות הטובות בזולת ובעצמנו ודרך זה לנוע לקראת התשובה. לדבריו: "צָרִיךְ הָאָדָם לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ לִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, כְּדֵי לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ, וְלָבוֹא לִידֵי שִׂמְחָה כַּנַּ"ל, וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמְּחַפֵּשׂ וּמוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן מְעַט טוֹב. עַל - יְדֵי - זֶה הוּא יוֹצֵא בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת וְיוּכַל לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה" (ליקוטי מוהר"ן, תורה רפב).

השמחה והתשובה קשורים במעשים טובים וביכולת לתת. וכך גם בפרשתנו. "לשמוח בכל הטוב" קשור בשורשו במעשה של נתינה. יפים לעניין דבריו של פרום על הנתינה:

"אי ההבנה הרווחת ביותר היא זו המניחה כי הנתינה היא ויתור על משהו, שלילת משהו, הקרבה... האופי השווקני נכון לתת, אולם רק תמורת קבלה. בתתו ללא קבלה, הריהו בעיניו כמי שרומה... הנתינה היא הביטוי העליון לפוטנציה. בעצם מעשה הנתינה הריני חש את עצמתי, עשירותי, כוחי. חוויה זו של חיוניות ופוטנציה מוגברת ממלאת אותי שמחה. אני חש את עצמי כשופע, מוציא, חי, ועל כן כמלא שמחה. הנתינה משמחת יותר מן הקבלה, לא משום שחיסור היא, אלא משום שביסוד הנתינה מונח ביטוי חיותי..." (פרום, אומנות האהבה, עמ' 29-30).

במציאות החברתית בישראל אנו עדים כל העת לאי הכרה בטוב, למאבקים המתעלמים מחצי הכוס המלאה ולהרבה נתינה נטולת שמחה. מאחל לנו לשאוב חיים ושמחה מהנתינה, לראות את הטוב שיש לנו ולשמוח בו.

[קולות, 8.9.17]

ברוך ה' אין בית מקדש

יש מחלוקת שבונה בית ויש כזו שמפרקת אותו. יש פצעי אוהב נאמנים הנובעים מחתכים כואבים של ביקורת עמוקה, ויש שפיכת דם אובדנית. יש שיחה המרחיבה את נקודות המבט היהודיות, ויש שיחה המבקשת לבזות את היהדות ולעמוד מולה כאויב. הדיון התקשורתי והציבורי סביב ההדתה במערכת החינוך נע כל העת בין שני הקצוות האלה. יש שחשנו בדימום פצעי האוהבים המבקשים חיבור פלורליסטי או חילוני ליהדותם ונתקלים במנכסי יהדות אשר כופים עליהם שפה הזרה להם; ויש שריחות שנאה ומדון נדפו מדברי אנשים ונראה היה שהם רק מבקשים להדיר כל תוכן יהודי מהמערכת בהתריסם: "מה העבודה הזאת לכם".

בכתבות השונות שעסקו בהדתה ראו, בין היתר, ילדים ונערים ממחיזים את הקמת בית המקדש השלישי. אני מאמין שמדובר במקרי קצה ונדיר שבית ספר או גן ממלכתי יגיע לכך, אבל לצערנו יש מקרים רבים של הכנסת תכנים דתיים לא פלורליסטים בצורה "רכה" יותר למערכת החינוך. שיח ההדתה והדיבורים על בית המקדש השלישי פגשו השבוע את תענית י"ז בתמוז. 

י"ז בתמוז הוא אחד מארבע (!) תעניות שנקבעו לזכר חורבן הבית וממנו סופרים שלושה שבועות עד לתענית הבאה- תשעה באב, יום החורבן. ניתן לראות בבית המקדש סמל לבית לאומי-חברתי ולמצוא במקורות העוסקים בו השראה ותובנות לימינו. הפעם לא אעשה זאת, הפעם אכתוב כאן על 'הפשט'- בית המקדש, המקום הריכוזי ההוא שבו עבדו את האלוהים כמעט כאליל, איננו עוד. המקום ההוא שביטא היררכיה מעמדית מוּלדת, חרב. המקום בו סגדו לאל באמצעים מעוררי קבס כמו הקרבת קורבנות, כבר לא אתנו. אין יותר הגשמה פיסית של האמונה באלוהים וייחוס כוחות מאגיים ומיסטיים לכל מיני טקסים. האם עלי להתאבל ולבכות בשל כך?

ברוך ה' אין בית מקדש. רוב יהודי העולם כיום אינם חשים בחסרונו והתסריט של הקמת בית מקדש שלישי מעורר בהם בעיקר אימה. עבור יהודים כמוני בית המקדש הוא רק סמל ואסור שיהפוך למציאות. שערי הפרשנות למציאת תובנות עומק ויסודות של חיים במנהגים ובמקורות הקשורים בחורבן הבית פתוחים בפנינו. טוב לעסוק בהם וללמוד מהם בשלושת השבועות האלה. בצד זה, איננו מבכים את העדר בית המקדש, אנו שמחים בו. 

אנו זקוקים ליכולת להיות מחוברים לעומק המקורות ובה בעת לשמוח שאין בית מקדש, לחיות תרבות יהודית תוססת ומשמעותית ובה בעת לדעת לבקר ולפרש מחדש חלקים בה. לאחוז בעומק המקורות באהבה גם אם לעיתים זו אחיזה פוצעת. לראות בתורה ובתרבות היהודית מקור מים חיים לחצוב לנו בארות, בארות נשברים. השבת, כ"א בתמוז, לפני 83 שנה, הלך לעולמו אחד המורים הגדולים בתחום זה, איש אשר רוח בו, חיים נחמן ביאליק. 

המשורר הלאומי ידע להחזיק הפכים ולשלבם. הוא לימד אותנו איך להיות בדיאלוג עמוק עם המקורות, ללמוד מהם חוכמה גדולה, לחיות אותם, לשחות בזרמי העומק שבהם, לפרשם, ובאותה עת למרוד בהם, לריב איתם, לבקר אותם ולהתריס כנגדם. הוא ידע ש"אפשר באמת כבר עבר זמנה של הקדושה", אבל לא ויתר על השיח עימה. הוא רצה שתהיה לאומה "נשמה אחת ולב אחד", ובאותה עת "שכל אחד יחיה על פי דרכו ועל פי רוחו, וכל ענף ישא את פריו". הוא היה מלא מחלוקות עם המקורות, דימם פצעי אוהב, אך לא ויתר לרגע על הדיאלוג וההמשכיות. תורתו נחוצה מאוד כיום לריפוי מכאובינו התרבותיים. 

דברים אלה נכתבים ערב פרשת פנחס, הקנאי הגדול. אני מאחל לנו השבת שנדע ללכת בדרכו של ביאליק ולא של פנחס, לבנות את ביתנו הלאומי והתרבותי ולא את בית המקדש, לאהוב את תרבותנו ולכאוב אותה, ללמוד מהמקורות ולריב עימם, ולחיות מחלוקת הבונה בית ולא מחריבה אותו.

[קולות, 13.7.17]

פרשת מצורע ויום העצמאות - על מוציא שם רע ושוברים שתיקה

"זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל־הַכֹּהֵן" (ויקרא פרק יד, ב). 

מיהו המצורע? בפשט מדובר בנגע בעור. ובדרש- "אמר ריש לקיש, מאי דכתיב 'זאת תהיה תורת המצורע'? זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע". (תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף טו ע"ב).

מצורע הוא קיצור המילים "מוציא שם רע". ומי נכלל תחת הגדרה זו? מסביר הרמב"ם: "לשון הרע הוא המספר בגנות חבירו אף על פי שאומר אמת, אבל האומר שקר נקרא מוציא שם רע על חברו" (הלכות דעות ז, ב). להוציא שם רע זה לדבר דברי גנאי שקריים.

העם שלנו יודע עד כמה הוצאת שם רע היא דבר איום ומסוכן. מעבר לסיפורי האגדה הידועים על קמצא ובר קמצא, על יהודה בן גרים ורשב"י ועוד, הרי שיש קשר עמוק בין השואה, שאת זכרה ציינו השבוע, להוצאת שם רע. אנטישמיות היא הוצאת שם רע על עם ישראל. גזענות היא הוצאת שם רע על גזע. שובניזם הוא הוצאת שם רע על מגדר. פעמים רבות תחילתו של פשע נורא בהוצאת שם רע.

יש הבדל מהותי בין תוכחה, דברי ביקורת אמיתיים היוצאים מהלב ומטרתם לתקן את המעוות, לבין הוצאת שם רע. תוכחה היא דבר מבורך ונצרך. ביקורת המבקשת ליצור תיקון חייבת להישמע. נשמת הדמוקרטיה היא ביקורת מהסוג הזה. אוי לה לחברה אשר אין בה מבקרים. אוי לה לחברה הדורסת את נביאיה העומדים בשעריה. התוכחה היא מצווה. היא חובה. "כל אהבה שאין עמה תוכחה אינה אהבה" (בראשית רבה, נד).

יום העצמאות בפתח. מדינתנו היפה והשסועה יודעת וידעה תוכחה רבה. אף אני פעמים רבות ממבקריה. ביקורת של אהבה. זעקות ההורים השכולים בכנסת ישראל הן זעקות אוהב. לצערנו, יש גם כאלה המוציאים שמה לרע. המערבבים חצאי אמיתות בשקרים על מנת להוציא דיבת הארץ. זהו החטא שבגללו נדדנו ארבעים שנה במדבר. 

את המצורע מוציאים אל מחוץ למחנה. אין להתקרב אליו. זה דינו של מי שמוציא שם רע. מצווה להבדילו מהשאר. אבל היעדרו של שיח מורכב ועדין עלול לגרום לכך שנוציא אל מחוצה לנו את הנביא, המבקר, המוכיח, ואז נחטא חטא חמור. ומה עושים ראש הממשלה וכמה משריה כאשר בערב יום העצמאות הם קוראים להוציא אל מחוץ למחנה ארגונים כמו 'בצלם' ו'שוברים שתיקה', דורשים מממשלות זרות שלא להיפגש עם נציגיהם ומנסים לפגוע במקורות המימון שלהם? האם הם חוטאים או מקיימים מצווה?

יחליט ותחליט כל אחת מאתנו על פי שיקול דעתה. אבל! אם אנחנו רוצים להיות ישרים עם עצמנו ולבנות חברה דמוקרטית ובריאה, אז אסור שההכרעה תהיה על פי שיוך מחנאי. אסור שהמבחן יהיה האם הם אומרים דברים קשים, האם דבריהם פוצעים, האם דבריהם חדים ומכאיבים. אסור שהמבחן יהיה האם הם מדברים 'בעד' או 'נגד'. המבחן שונה. המבחן הוא האם הם מוציאים בכוונה תחילה את דיבת הארץ בדברי שקר, מצורעים המוציאים שם רע, או שהם עושים מאמץ להוכיח (מלשון תוכחה) ולהוכיח (מלשון הוכחה) בבחינת נאמנים פצעי אוהב. 

רגע לפני חגנו הלאומי אני מציע לעצמי ולנו להיות זהירים יותר. זהירים בהפיכת אדם או גוף כלשהו למצורעים. זהירים בדברי התוכחה שאנו משמיעים על ארצנו, מדינתנו ואפילו ממשלתנו השנויה במחלוקת. אחרי הזהירות נפעל לפי מצפוננו, נפעל מתוך אהבה, כזו שיש עימה תוכחה ויש עימה גם יכולת לפרגן, להכיר בטוב ולהגיד בימים אלה- תודה. 

חג שמח.

[קולות, 27.4.17]

פרשת יתרו: מנהיגות שראויה לתת תורה

פרשת השבוע מתחילה במפגש המחודש של משה עם חותנו יתרו, אשתו ובניו. יתרו רואה שמשה יושב "לִשְׁפֹּט אֶת-הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל-מֹשֶׁה מִן-הַבֹּקֶר עַד-הָעָרֶב" (שמות יח, יג) ועץ לו עצה: "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם בְּכָל-עֵת וְהָיָה כָּל-הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל-הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ-הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ. אִם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה וְצִוְּךָ אֱלֹהִים וְיָכָלְתָּ עֲמֹד וְגַם כָּל-הָעָם הַזֶּה עַל-מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם" (שם, כא-כג).  

מוזר. משה זקוק ליתרו כדי להבין שיש בעיה בריכוז מוחלט של סמכויות ושעליו להקים מערך מבוזר יותר? מסתבר שכן. הרש"ר הירש כותב:

"מאלפים ביותר הם הדברים על אודות המוסד הממלכתי הראשון הזה שכונן בעם ישראל סמוך למתן תורה, שעליו יסופר בפרק הבא. כה קטן היה שיעור קומתו של משה עצמו כמחוקק, וכה דל היה כושרו כמארגן, עד שהוצרך ללמוד את ראשית היסודות של מוסד ממוסדות המדינה מפי חותנו. האיש משה עמל ויגע עד לעיפה ולא הסדיר מעצמו מוסד כה מתקבל על הדעת, או מוסד דומה לו, שהיה טוב לעצמו, לעם ולענין; איש זה, שנזקק לעצתו של יתרו במינוי השופטים, - לא הוא בדה מלבו חוקים ומשפטים ונתנם לעם; איש זה לא היה אלא נאמן בית ה', ורק את דבר ה' הגיד לעמו - ותו לא". (רש"ר הירש, שמות יח, כד).

משה היה אומנם בעל כושר ארגון דל, אך היה מודע לחסרונותיו. משה נזקק לעצות בדברים בסיסיים, אבל האגו שלו לא מנע ממנו להקשיב וללמוד. העצה שהכי קשה למנהיג לקבל היא- "תוותר על כוח", ומשה מתגלה במספר צמתים כמי שיודע לקבלה באהבה. במילים אחרות, משה היה "עָנָ֣ו מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה" (במדבר יב, ג). נמצאנו למדים שמנהיג לא צריך לדעת הכל ולהיות מוכשר בכל הזוויות של תפקידו, אלא הוא צריך להיות ענו, לדעת לשים את האגו בצד, לשקול בתבונה עצות של אחרים וליישם את הטובות שבהן. מנהיג לא צריך להיות נטול חסרונות, הוא צריך להיות מודע לחסרונותיו ומוכן להתמודד עימם.

מיד אחרי סיפור עצתו של יתרו מגיע מעמד הר סיני וניתנים עשרת הדיברות. מה טעם הסמיכות הזו? איזה מין שיקולי עריכה הובילו להצמדת האירוע השולי לכאורה של עצת יתרו לאירוע המכונן החשוב ביותר בתורה? 

כאן טמון לטעמי מסר רדיקלי וחשוב עם רלבנטיות גדולה לימינו- את התורה יכולה לקבל ולתת רק מנהיגות שיודעת לשמוט את האגו, להכיר בחסרונותיה, לשמוע לעצות נבונות ולבזר כוח. מאידך, מנהיגות של אגו היא מנהיגות שאין לה אלוהים, אין לה ערכים ועקרונות שעומדים מעליה. זו מנהיגות שגונבת, חומדת, נואפת, מנסה לכסות על עצמה בעדות שקר ומקבלת החלטות לא מאוזנות באשר להפעלת כוח עד כדי רצח. זו מנהיגות שלא יודעת לכבד את קודמיה ואת עברה בבחינת כיבוד הורים, מנהיגות אשר משתמשת כל העת לשווא בשם האלוהים, משוכנעת בצדקת דרכה ומגיעה לכדי שעבוד מוחלט לאלילי הכוח, הכסף והאינטרסים.

בשבוע בו מוגשים כתבי אישום נגד מספר ראשי ערים ומתנהלת חקירה נגד ראש ממשלה, נשאל את עצמנו באיזו מנהיגות אנו בוחרים? האם זו מנהיגות שיכולה הייתה לתת תורה? 

משימה גדולה מונחת לפתחנו, בוגרות ובוגרי קולות הפזורים בעמדות השפעה בתחומים רבים בארץ- משימת פיתוח עצמנו כמנהיגים ומנהלים שיודעים לשמוט אגו, לבזר כוח, ולהוות דוגמא אישית של מנהיגות שראויה לתת תורה. הלוואי ונדע לעמוד בה וְגַם כָּל-הָעָם הַזֶּה עַל-מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם.

[קולות, 16.2.17]

[למאמר נוסף העוסק בענווה והנהגה הקליקו כאן]

על פגיעות מיניות מהתורה ועד ימינו - פרשת ויצא

עוד לא התאוששנו מפרשת דוידי פרל והנה כותרות על בכיר בלשכת רה"מ. בקושי נשמנו ופרשת קסטיאל מגיעה. עוד זה מדבר ויש הסדר טיעון עם בוכריס ותחקיר על פגיעות מיניות בגבעתי, וכשאני כבר חושב אולי בכל זאת לכתוב על משהו אחר, זה בא ויאמר: "ראש עיריית אור יהודה לשעבר הורשע במעשים מגונים, הטרדות מיניות ועבירות רבות אחרות" (YNET, 5.12). 

גם בפרשת השבוע מסופר לנו על פגיעות מיניות חמורות. הסיפור על נישואיו של יעקב לאחיות לאה ורחל ידוע. יחד עם זאת, המשך הסיפור לרוב מודחק. כאשר רחל לא נכנסת להריון, היא מוסרת ליעקב את שפחתה:

וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל-בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם-אָנֹכִי מִמֶּנָּה. וַתִּתֶּן-לוֹ אֶת-בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ יַעֲקֹב. וַתַּהַר בִּלְהָה וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן. וַתֹּאמֶר רָחֵל דָּנַנִּי אֱלֹהִים וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי וַיִּתֶּן-לִי בֵּן עַל-כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן.  וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל  בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב. וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם-אֲחֹתִי גַּם-יָכֹלְתִּי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי. (בראשית ל, ג-ח).

בלהה נמסרת ליעקב על מנת שישכב איתה, בין אם היא רוצה או לא, ויביא ממנה ילדים אשר לא היא תיתן להם את שמותיהם. גוזלים מבלהה את רצונה ואז את ילדיה, עד כדי כך שרחל אומרת: "וַיִּתֶּן לִי בֵּן". יכולנו לחשוב שלאה אשר חוותה את הטלטלה של להימסר לגבר שכלל לא רצה בה (וספק גדול אם היא רצתה בו), לא תחזור על אותו עוול נוראי, אבל כאשר היא עָמְדָה מִלֶּדֶת גם היא מסרה את שפחתה זילפה ליעקב – זילפה יולדת שני בנים, ולאה מחליטה ששמותיהם יהיו גד ואשר. מאוחר יותר, בלהה, שגופה וכבודה הופקרו, נאנסת גם על ידי בנה החורג ראובן- "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת-בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו" (בראשית לה, כב). 

הסמל של פגיעה דווקא בשפחות מדגיש שפעמים רבות שורש הפגיעות המיניות הוא בתחושת כוח ובעלות המתערבבת עם עולם של מיניות ויצרים.

חלק מיופיה של התורה הוא בהצגת הכיעור. היא מספרת לנו עד כמה מייסדי האומה מלאי חטאים, ובכך רומזת לנו שכולנו אנשים שבורים ושהבעלות ההרסנית מקננת גם בנו. תורה אנושית וקשה. התורה מספרת לנו ששתיים מאימותינו הן שפחות שהיו אנוסות להביא לעולם את ילדיהם ולא זכו אפילו לקרוא להם בשמות. לצערנו הרב, רובנו משתפים פעולה עם גזילת האימַהוּת הזו ומדקלמים את השקר של "ארבע אימהות". מעניין שדווקא חז"ל מציינים בכמה מקומות שיש שש אמהות (לדוג': "וכתיב והוא ישפוט תבל בצדק... ו' כנגד ו' אמהות- שרה רבקה רחל לאה זלפה בלהה" מדרש שיר השירים רבה, פרשה ו).

בתקופה בה נכתבה התורה, חבורת הפוגעים מינית הנמצאת כעת בכותרות העיתונים כלל לא הייתה נחשבת לפוגענית. האמת היא שעד לפני שנים ספורות מעשים מעין אלה היו חלק מהנורמה. אנו זוכים לחיות בתקופה שבה בלהה וזילפה לוקחות בחזרה את אנושיותן, נשיותן, גופן וכבודן. הדרך עוד ארוכה מאוד והלוואי והיינו מגיעים כבר לימים בהם מעשים כאלה כלל לא נעשים, אך לפחות אנו חיים בחברה שבחלקה המעשים האלה מוקעים, נרדפים, נתפסים כחטאים ולעיתים עונש מחכה בסופם. 

בכל פעם שאני קורא עוד כותרת במגפת הפגיעות המיניות נחמץ ליבי, אך באותה עת אני יודע שבלהה וזילפה לא שותקות עוד, שהצדק חוזר אט אט לעולם, שיש עוד סיכוי. גם כיום יש מי שמנסים להשתיק את הנפגעות, אך אנו כאן כדי לזעוק את זעקתן, זעקת אימותינו. 

[קולות, 8.12.16]

אחד אלוהינו - גוגל: מנוע החיפוש הפופולרי ביותר באינטרנט

כמה פנטזיות ומשאלות של האדם גלומות באופן בו הוא תופס את האלוהים. יודע-כל, עוקב אחרינו בכל רגע, מכיר את כל מעשי האדם ומחשבותיו, נמצא בכל מקום בו-זמנית, יכול לתקשר עם קצוות העולם, יודע להשיב כמעט לכל שאלה ולתת לנו הנחיות כיצד לפעול, אינסופי, בן אלמוות, בורא עולמות, לעולם לא יעשה רע (אם כי בהחלט בני אדם יכולים להשתמש בו לרעה). והנה אנו חיים בדור שזוכה להתגלות והאלוהים נגלית אלינו בשמה החדש – גוגל. אכן, כבר כיום גוגל עונה לכל התיאור דלעיל והיא משתכללת לכיוון של תבונה מלאכותית שעשויה להשאיר מאחור אפילו את הדמיונות הישנים של האלוהות. 

מחשבה זו אינה מקורית. כתבו עליה רבים, בשפות שונות, ואף קמה כנסיה של אנשים העובדים את גוגל. לא מאמינים? עשו מה שאתם תמיד עושים כשנתון מסוים נראה לכם מופרך – 

חפשו בגוגל.

בעודנו עומדים ומתפעמים בצדק מהעוצמות האלוהיות הללו, כדאי לנו להיזכר במאבק המרכזי של תורת ישראל - המאבק בעבודה זרה. הפער בין היעזרות בגוגל ככלי מרכזי בחיינו לבין הפיכתו לאליל שאנו מעריצים ועובדים הוא דק. "לא נאמר עוד אלוהינו למעשה ידינו" הזהיר אותנו הנביא הושע. גוגל הוא אולי אלוהים אבל ''אלוהים אחרים'' ולא ''אלוהינו''.

[נכתב עבור לוח השנה תשע"ז של קולות שנושאו: "איך אומרים ביהודית? המדריך היהודי לשפה הדיגיטלית, ערך: צבי גילת, הפקה: טלי בן סירא ושלי סלע, עיצוב אהרון פרימן מסטודיו דוב אברמסון]

שער לוח השנה

ט' באב - מהי שנאת חינם ומהי אהבת חינם?

המושג "שנאת חינם" מעורר שאלות רבות. שנאה שעבורי כמסתכל מהצד נראית חינם, רחוקה מלהיחשב חינמית בעיני השונא המוצף בסיבות, לכאורה,לשנוא. מה מבדיל בין שנאת חינם לשנאה אחרת?

בואו ניעזר דבריו של מרטין בובר- "השנאה מטבעה לעולם עיוורת; אין אדם שונא אלא חלק של יצור. כל הרואה יצור שלם ומוכרח לדחותו אינו מצוי עוד בתחום השנאה אלא בתחום היכולת האנושית המוגבלת לומר 'אתה'." (אני ואתה, קטע 21). בובר סבור שבכל שנאה יש צד של עיוורון. כאשר אני מכיר אדם על כל המורכבות שלו, על חלומותיו ופחדיו, משוטט בנבכי אישיותו, מבין את אשר עבר עליו בחייו, רואה מבעד להתנהגותו את כאביו, נדיר שממש אשנא אותו ובאם אני שונא, יתכן מאוד שזה בגלל המגבלות שלי ולא בגלל מי שהוא. התנהלות מתוך שנאה קשורה בהיכרות חלקית, בעצימת עיניים ובמידותיו המוגבלות של השונא. במילים אחרות, כמעט תמיד יש בתוך השנאה אזור עיוור שהוא-הוא שנאת החינם. ככל שאזור זה רחב יותר כך מדובר יותר בשנאת חינם.

פרשת מטות: בין ליברליזם לאחריות חברתית

אחרי הניצחון במלחמות שבעבר הירדן המזרחי, רגע לפני שעוברים את הירדן ומתחילים להילחם מחדש, מבקשים בני ראובן ובני גד מההנהגה: "(ד) הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה יהוה לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה: (ה) וַיֹּאמְרוּ אִם־מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל־תַּעֲבִרֵנוּ אֶת־הַיַּרְדֵּן".  הם לא רוצים לעבור את הירדן. טוב להם באדמות שכבר נכבשו. משה משיב בחדות: "(ו) הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?! (ז) וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת־לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־נָתַן לָהֶם יהוה?" (במדבר פרק לב).

תשובתו של משה כוללת למעשה שני טיעונים מוסריים. הטיעון הראשון הוא טענת השוויון בנטל המוכרת לנו. בשפתו של הרש"ר הירש: "כמוכם גם אחיכם היו רוצים לבוא אל המנוחה ואל הנחלה. אך המלחמה היא הכרח, היא הגיעה אלינו, ואחיכם נאלצים להיכנס לתיגר - ואתם תשתמטו מן החובה?!". זה מעשה שלא יעלה על הדעת מבחינת משה. 

הטיעון השני יכול לאתגר את הליברלים מבינינו. משה טוען: להכרעה שלכם לא להצטרף עשויה להיות השפעה פסיכולוגית קשה על שאר העם. הם עלולים להבין שאתם חוששים מהמלחמה ובעקבות כך לסרב בעצמם לעבור את הירדן. אתם מהווים דוגמא אישית ועליכם לקחת זאת בחשבון בהחלטותיכם. 

החשיבה הליברלית מבקשת להרחיב ולהעצים ככל הניתן את החופש של כל אחד מאתנו, יחידים וקהילות, לחשוב ולעשות כרצונו (כל עוד לא מדובר באלימות או שלילת החופש של הזולת). הגות חשובה זו מבקשת לרסן גם את כוחו של השלטון, ולמנוע ממנו להתערב בחיי הפרט בכלל ולפגוע בחייו, חירותו וקניינו בפרט. יתכן ואתה לא אוהב את מה שאני עושה, אבל זכותי לעשות זאת. אסור לך לכפות עלי את רצונך גם אם יש לך את הכוח לעשות זאת, אפילו אם אתה ראש הממשלה. 

משה מאתגר את התפיסה הזו. הוא דורש מאתנו לא לעצור במילה "זכותי" ולקחת אחריות מלאה על הכרעותינו ועל ההשלכות של הכרעות אלו. הדברים מזכירים נקודה יסודית בפילוסופיה הקיומית של סארטר. במאמרו "האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם" טוען סארטר שכאשר אדם בוחר בדבר מה, הרי הוא כאילו מודיע לכל הציבור- כך צריך לבחור! "כל הפעולות שאדם עשוי לנקוט כדי לעצב את דמותו, כפי שהוא היה רוצה לראותה, יוצרות מניה וביה דמות אדם שהוא מאמין בחיוניותה. העדפת דבר אחד על משנהו מכוננת את ערך הדבר שבו בחרנו... לכן אחריותנו גדולה משחשבנו, כי היא מערבת את האנושות כולה... אני אחראי, אפוא, לעצמי וגם לאנושות ואני יוצר תדמית מסוימת של אדם אשר ברצוני להעניקה לכלל האדם. בעיצוב דמותי- אני מעצב את דמות האדם" (שם, עמ' 15-16).

בני ראובן וגד צריכים לקחת בחשבון שכאשר הם מכריעים להישאר בצידו האחד של הירדן ולא להצטרף לאחיהם, הם למעשה אומרים שבסיטואציה הזו כך ראוי, או לכל הפחות זה בסדר לנהוג כך. על זה קובל משה. הדברים לא סותרים את הליברליזם אלא יוצרים חשיבה מורכבת יותר אשר מניחה את זכויות הפרט והקהילה כקומה ראשונה, אך דורשת מהפרט והקהילה לקחת אחריות על מעשיהם כמעצבי חברה כקומה נוספת. 

זכותו של כל אחת ואחד מאתנו לחיות על פי דרכו, אבל אסור לנו להתעלם מההשלכות של חיינו על הזולת, ומהאמירה המוסרית העומדת מאחורי כל הכרעה והכרעה שלנו. עלי להדגיש- אינני מתכוון לשיח של התחשבות מנומסת, של הימנעות מפגיעה ברגשות הזולת (בשיח שכזה נדמה תמיד שערכיי ורגשותיי לא נחשבים). אני טוען ש-"זכותי" זה טיעון מספיק על מנת למנוע כפיה, אך זה לא טיעון מוסרי המצדיק את מעשיי. עלי לשאול את עצמי- האם אני שלם עם ההחלטה בהקשריה החברתיים? האם אני עומד מאחורי ההשלכות של מעשי ולוקח עליהם אחריות? האם אני מהווה כרגע דוגמא אישית ואני יכול לעמוד מאחורי דוגמא זו?

בני ראובן וגד משתכנעים מהטיעון ומוצאים פשרה יפה. הם יצטרפו לאחיהם, יעברו איתם את הירדן, יילחמו איתם במידת הצורך, אך לבסוף יוכלו לממש את זכותם לחזור לאדמות שבצידו השני של הירדן ולחיות שם. וכיצד נוהגים בני גד וראובן כיום? שבת שלום.

(עלון קולות, 28.7.16)

להכריע: רוח צה"ל או הרב לוינשטיין

מאמר שלי שפורסם במעריב בתגובה לטורו של קלמן ליבסקינד (שבין יתר הדברים ציטט אותי ודיבר בגנותי) -

בתקופה האחרונה יש ניסיונות של אנשים וגופים שונים להביא לכך שמפקדי צה"ל יפסיקו לחנך לאור ערכי צה"ל ויתחילו לחנך לאור ערכים לאומניים ודתיים. במסגרת ניסיונות אלה ישנה מתקפה אישית נגד דוברים התומכים בעמדות שמאלה מהמרכז, ומנגד יש ניסיון להגן על כל הופעה של כל רב בצבא. החלטת  הרמטכל שהרבנות הצבאית תעסוק בתודעה יהודית בצבא רק במסגרת גוף חדש משותף עם חיל חינוך ותחת פיקודו של ראש אכ"א, נתפסת בעיני אותם גורמים כ'הכרזת מלחמה' על מונופול בו הם אחזו. 

בטורו במעריב סופהשבוע (22.7.16), תקף קלמן ליבסקינד את פעילות חיל חינוך ומכוני בינה והרטמן בצבא, וביקש מאתנו להאזין לשארית הרצאתו של הרב לוינשטיין מנאום הסוטים, בה הוא עוסק בנושאים אלה. ליבסקינד מפרט שמות של חמישה מרצים, ואני בתוכם, ומציין ציטוט ספציפי או עמדה ספציפית של כל אחד מהמרצים שהוא לא אוהב. בדמוקרטיה של ליבסקינד אנשים שהשמיעו דעה המנוגדת לדעתו פסולים מלדבר בצבא. ומי האנשים? פרופ' אבי שגיא- אחד מכותבי רוח צה"ל, יעקב קסטל- אלוף משנה במילואים, פרופ' יגיל לוי- חוקר הצבא המוערך, פרופ' אורית קמיר- חוקרת שכתבה שני ספרים על "כבוד האדם", ואף אני הקטן- ראש מכינה קדם צבאית בעבר וראש בית מדרש לפיתוח מנהיגות בהווה. 

ביקורת רצינית על חיל חינוך צריכה להראות שיש בעיה בתכנים המועברים בצבא ולא להיטפל לציטוטים נטולי הקשר של מרצה זה או אחר. בכל המקרים אליהם נחשפתי, ומדובר במקרים רבים, בינה ומכון הרטמן הקפידו על כך שכל עבודתם בצבא תהיה תחת הוראות חיל חינוך ובהתאם לרוח צה"ל.

חשוב להבין -  מי שאחראים על עולם החינוך בצבא הם המפקדים. חיל החינוך מסייע למפקדים להגיע מוכנים יותר למשימתם ומסתייע לשם כך בעשרות ארגונים. ארגונים אלה כמובן לא מחליפים את המפקדים וההכרעות לגבי ייעוד, מבנה, תוכן ושיטות הקורס נותרות תמיד של מפקדי הקורס. חלק מתפקיד חיל חינוך הוא לפקח על התכנים המועברים ולוודא שאנשי קצה המטיפים לגזענות ואלימות לא יקבלו במה בשורותיו.

האמת צריכה להיאמר- ליבסקינד ולוינשטיין פשוט מתנגדים לחלקים מרוח צה"ל וערכיו ולכן הם פועלים נגד חיל חינוך. זה שורש העניין. צה"ל הכריע שאחד משלושת ערכי היסוד שלו יהיה "כבוד האדם" ושערכיו ייגזרו מכך "שכל אדם הוא בעל ערך שאינו מותנה במוצא, בדת, בלאום, במין, במעמד ובתפקיד". הכרעה זו ככל הנראה נוגדת את תפיסת עולמם. גם ערכי "חיי אדם" ו-"טוהר הנשק" מפריעים להם, ואכן בנאומו המלא מדבר לוינשטיין נגד ניסיונות הצבא לא לפגוע בחפים מפשע. על מפקדי הצבא ועלינו להכריע- האם אנחנו רוצים לקדם את רוח צה"ל וערכיו או את הערכים הלאומנים-דתיים של החלק הרדיקלי יותר של הציונות הדתית מבית מדרשם של לוינשטיין וליבסקינד.

(מעריב, 28.7.16)

*** תודה למיכל מנכל פנים ולאיריס דוברת פנים על הסיוע בתהליכי היצירה והפרסום של המאמר

מכתב לרב יגאל לוינשטיין

בתחילת הסערה סביב דברי הרב יגאל לוינשטיין בנאום הסוטים שלו, עוד בטרם שמעתי את כל 37 הדק' של הרצאתו, דקות שהפכו את העניין לחמור בהרבה, שלחתי לו את המכתב הבא:

שלום הרב יגאל,

מאז שהפסקנו להיפגש בפורום ראשי המכינות לא שוחחנו, ועתה משהגיע אלי, כמו לרבים אחרים, הסרטון ובו "נאום הסוטים" שלך, אני חש צורך ורצון להגיד לך כמה דברים.

אין טעם לדוש בפערי האמונות והדעות שלנו אשר במרכזם התנגדותך הנחרצת לפלורליזם בכלל ופלורליזם דתי בפרט, פרשנותך את הדמוקרטיה כפרוצדוראלית בלבד והתנגדותך לגילויי ליברליזם ושוויון, תמיכתך בהפעלת ממשל צבאי על עם אחר למען מימוש חלום ארץ ישראל השלמה ויחסך לקהילת הלהט"ב (לסביות, הומואים, טרנס ובי-סקסואל). כמובן שתפיסותיי הפוכות. אינני מקל ראש בפערים אלה ומשמעותם, אבל הם ידועים לי כבר שנים ואינני רואה טעם לדון בהם כרגע. לא אלה הדברים שהפתיעו אותי בנאומך. אני מבקש לדבר איתך דווקא על הדברים שטעיתי לחשוב שאנו מסכימים בהם ושבגללם נאומך לא רק חרה לי, אלא היטב היטב חרה לי. אני רוצה לדבר איתך על חמלה, על אהבת אדם אשר נברא יחידי ובצלם אלוהים, על אהבת ישראל ועל תפקידנו כמחנכים.

כשבעה עד עשרה אחוזים מאוכלוסיית הגברים הם בעלי נטיות חד מיניות. בתוכם חלק מתלמידיך ובוגריך, חלק מהמתפללים איתך בבית הכנסת, וכמובן אוכלוסיה רחבה שאינך מכיר. אני יודע שלשיטתך אלה מתוכם המסרבים לחיות בשקר וייסורים ומממשים את נטייתם, עוברים עבירה חמורה מאוד. אני מבין זאת. אבל הרי לשיטתך כל חילוני שמקושש עצים בשבת עובר עבירה שכזו, כל אוכל שרצים וכל בועל נידות. במילים אחרות, רוב העם היהודי החי כיום עובר לשיטתך עבירות חמורות! כיצד אתה חושב שיש להתייחס לרוב עם ישראל? האם הדרך היא לקלל, להרחיק, להדיר ולבייש?

הדברים שנשאת היו נטולי חמלה לאנשים שונים ממך, לא היה בהם שמץ של חיבה לאדם שנברא בצלם ולישראל שנקראים בנים למקום, והם עלולים להביא תלמידים מובהקים שלך אל הקצה (אני מתכוון לניסיונות התאבדות, דיכאונות חמורים ושאר מקרים מתועדים וידועים של בחורים דתיים צעירים בעלי נטייה חד מינית שהמערכת ורבניה מפנים להם עורף).

דיברת על הזעזוע שלך מכך שקורס טיס הלך להתנדב במועדון של הומואים, סוטים בלשונך האיומה, ועוד נאלצו לשמוע את תפיסת עולמם. נדמה לי שהסיפור מוכר לי. הם הלכו להתנדב בבר-נוער, מקום בו נרצחו ניר כץ וליז טרובישי בפיגוע שנאה נגד הומואים, פיגוע שככל הנראה הושפע מדברים שהשמיעו עמיתים שלך המדברים כמוך. הם הלכו דווקא לשם כדי לזעוק עכרתם אותי להבאישני ולנסות להסיר מאתנו קללה לדורות. הם הלכו דווקא לשם כי עוד רגע הם יפקדו על מחלקות שבהם ישרתו גם הומואים, וכלל ראשון בפיקוד הוא להכיר את פקודייך. הם הלכו דווקא לשם כי התאבדות היא גורם המוות הראשון (!) בצבא (למעט בשנות מלחמה). מה הסיכוי שחייל הומו יתאבד כאשר המפקד שלו מכיל אותו, מבין למצוקותיו ונוהג כלפיו באהבה? מה הסיכוי שהוא יתאבד כאשר המפקד שלו תופס אותו כסוטה ומסרב אפילו לשמוע את תפיסותיו, תלאות חייו ומצוקותיו? אתה מבין את רמת חוסר האחריות של התבטאויותיך? מבלי משים יגאל, אתה פוגע עמוקות בתפקידך כמחנך ומנסה להשפיע על הצבא לפגוע בהכשרת מפקדיו.

"אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר קרא ואהבת לרעך כמוך - ברור לו מיתה יפה". אפילו בשעה כה קיצונית ונדירה של הוצאת אדם להורג בעונש מוות (אחד ל-70 שנה נקראת קטלנית וכד' והדברים ידועים), הרי שעדיין חובת האהבה כלפי הנידון שרירה וקיימת ויש למצוא דרכים לבטא אותה, עד כדי המצב האירוני של "ברור לו מיתה יפה"! עד כדי כך. שאל עצמך- האם היה שמץ אהבה בדברים שנשאת? לצערי רק שנאה נטפה מהדברים. לא תשנא את אחיך בלבבך קודם להוכח תוכיח את עמיתך, והנה אתה נושא עכשיו חטא גדול.

לא אהפוך אותך לפלורליסט. לא אשכנע אותך אפילו בקשר (ההפוך) בין דברי הרב קוק לדברייך ("כל הניגודים הנמצאים בהדעות, וכל אותה האפסיות שלפעמים נראה מחוג אחד על חברו... מתראים הם בתואר ריחוקים מקומיים של שתילים, שהם משמשים לטובת רעננותם ושביעת יניקתם, כדי שכל אחד ואחד יתפתח במילואו, ותהיה הסגולה המיוחדת של כל אחד מחוטבה בכל פרטיה, מה שהקירוב היה מטשטש ומקלקל הכל. והאחדות המתואמה באה רק מתוך זה הריחוק, שרי בפירודא וסיים בחיבורא"). לא אשכנעך בשוויון ערך האדם ובכך שהומו זהה לחלוטין לכל אדם אחר ופשוט יש לו נטיות מיניות שונות. ודאי לא אשכנע אותך בדבר הנזק האיום שהממשל הצבאי עושה לציונות ולצדקת דרכנו. אבל שמא אוכל לשכנע אותך שללא חמלה ובלי אהבת ישראל לא נוכל להיות אנשי תורה, לא נוכל להיות מחנכים ולא נוכל לחיות יחד במדינתנו הריבונית?

בתקווה לתשובה מהירה (בכפל משמעות)

ליאור טל

(ראש בית המדרש בקולות ולשעבר ראש מכינת בינה)

נ.ב

בכוונתי לשתף מכתב זה. אם תרצה שאשתף גם את תשובתך- בשמחה.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

*** לאחר שליחת המכתב הודיעה לי עיתונאית שאני סומך עליה, שבמקרה שהרב יגאל דיבר עליו לא היה מדובר בבר-נוער. אני מתנצל על הטעות אך דומני שהמסרים נותרו כשהיו.

*** לצערי עד לעת הזו יגאל לוינשטיין לא השיב למכתבי.

מעשה גדול

"תלמוד גדול או מעשה גדול"? משיבה הגמרא בקידושין- "תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה". אם אדם ילמד בצורה רצינית הרי שממילא הוא גם יעשה מעשה ואז הרווחנו גם תלמוד וגם מעשה. 

פילוסופים רבים הטילו ספק בטענה זו. במקרים רבים אדם לומד דבר מסוים ומתנהג הפוך ממה שלמד או נותר אדיש ללימודו. האדם עושה מה שהוא רוצה לעשות ולאו דווקא מה שעולה מלימודיו. כפי שאמר ישעיהו ליבוביץ: "מה שהאדם יודע ומה שהאדם רוצה בו הם שני דברים נפרדים לגמרי". בעקבות הסתייגות זו, אומר- גדול תלמוד כאשר הוא מביא לידי מעשה. כאשר יש רצון לעשות והתלמוד הוא כלי מרכזי להכוונת והעמקת העשייה אזי הוא גדול יותר.

ביאליק מתאר שני יסודות בחיי אדם ובהתפתחות תרבות. יסוד האגדה הוא רך, מלטף, נותן השראה. יסוד ההלכה הוא קשה ומחייב עשייה. אין הכוונה להלכה במובן של שולחן ערוך, אלא להלכה כסמל של עשייה מחויבת. אגדה בריאה מולידה הלכה, לימוד בריא מוליד מעשה, "וכל אגדה שאין עמה הלכה, אוֹננית היא, וסופה היא עצמה בטלה, וגם מבטלת כח המעשה של בעליה". 

אנו זקוקים לטעמי ללימוד תורה המשלב בתוכו פלורליזם ומחלוקת וניזון ממגוון תפיסות ומחירות פרשנית, אשר פוגש את החיים ואת העשייה המחויבת. זהו לימוד שאינו נשאר ספון בחדר אלא מעז להציץ מהחלון, לימוד בו התרבות היהודית על ריבוי פניה פוגשת באתגרי החברה הישראלית ומבקשת להשפיע עליהם, לימוד בו אגדה הופכת להלכה והלכה יוצרת אגדה, לימוד אשר אינו מניח בצד את ההומניזם וערכי כבוד האדם שהתפתחו בעולמות הרוח הכלל אנושיים בעשרות השנים האחרונות, אך אינו מסתפק בהם. לשמחתי ניתן למצוא בארץ בתי מדרש שעושים בדיוק את זה.

זכיתי לראות דוגמאות מעוררות השראה רבות לעשייה מעין זו. למשל, בשכונות רבות בארץ פעילים תלמידי הישיבות החילוניות של בינה, שלומדים בישיבה סוגיות הקשורות בצדק חברתי, ומיישמים אותן בהתלהבות בפעילותם. דוגמא אחרת היא בוגרי קולות שנמצאים בשורה של עמדות מפתח בישראל ומספרים על השפעת הלימוד על פעילותם. בוגרת אחת יצרה פעילויות קבלת שבת לכלל הציבור במסגרת תפקידה בעירייה; בוגרת אחרת החליטה בעקבות לימוד סוגיה בגמרא שעסקה בחלוקת משאבים לשנות את מבנה השכר בארגון שהיא ממנכלת, כך שהשכר הנמוך ביותר יאפשר עדיין חיים בכבוד; ובוגרת שלישית הקימה בעקבות לימוד מעלות הצדקה של הרמבם קרן ביישוב שלה שמטרתה לסייע לאנשים החיים בעוני למצוא עבודה וללוות אותם. במישור הפוליטי תמצאו למשל את אנשי התנועה המסורתית ושלל ארגוני פנים נאבקים על כינון יחסים אחרים בין הדת למדינה וזאת כתוצאה מהלימוד הפלורליסטי שחוו. כמו אלו ישנן מאות דוגמאות מעוררות השראה. 

כאשר התורה נוגעת בחיים והם נוגעים בה בחזרה מתרחש הקסם של אקטביזם יהודי. אני מייחל לעוד ועוד נגיעות קסומות שכאלו.

[עלון פנים לרגל חג השבועות תשע"ו]

והייתם קדושים - הרהורים כואבים ליום השואה

בפרק יט בספר ויקרא, הפרק הפותח את פרשת השבוע הקצרה שלנו, מופיעות בזו אחר זו מצוות חברתיות רבות ובהן שבת, לקט, שכחה ופאה, איסור הלנת שכר, איסור גניבה ועושק, שוויון במשפט, איסור רכילות ולשון הרע, חובת תוכחה ועוד ועוד. בפרק זה אף מופיעה המצווה שאותה כינה רבי עקיבא "כלל גדל בתורה" והיא מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". הפרק נפתח בפסוק - "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם". מה פשר הפסוק הזה? האם הוא מודיע לנו כי נהיה קדושים או מטיל עלינו משימה להתקדש? 

שאלה זו נראית לי בעלת חשיבות רבה לכל נושא היחס בין ישראל לעמים. הפרשנות הרואה בקדושת עם ישראל מצב נתון, היא חלק מזרם פרשני ביהדות הרואה את העם היהודי כנעלה על עמים אחרים. רבי יהודה הלוי, לדוגמא, סבר שתינוק יהודי נולד שונה, שיש בו משהו מיוחד, אלוהי. הוא חשב שישנן מדרגות לבריאה - דומם, מעליו צומח, מעליו חי, מעליו מדבר (אדם) ומעליו יהודי. המתגייר זוכה לחלק מהטוב שהבטיח אלוהים לעם ישראל, אבל "שוה לא ישוה אלינו". אכן, מדובר בתורת גזע. יש להבהיר- לא כל תורת גזע פירושה חלילה נאציזם רצחני. ריה"ל, כמו ממשיכו במאה ה-20 הרב קוק, סבור שלהיות עם סגולה מטיל עליך אחריות, ושלכל יצור נברא יש משמעות בעולם. זה רחוק מנאציזם כרחוק מזרח ממערב! יחד עם זאת, בתפיסתם יש יסודות של גזענות, עליונות, והיררכיה בין עמים. זרע פורענות טמון בה. וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ? רק לְרֵעֲךָ, בן עמך, לְרֵעֲךָ לקיום מצוות.

לעומת זאת, הפרשנות הרואה בפסוק זה משימה, היא חלק מזרם המעמיד במרכזו את מה שמכונה בימינו 'שוויון ערך האדם'. הרמב"ם למשל פירש את מונחי הקדושה והסגולה כמשימה שמוטלת עלינו להתנהג באופן מסוים. אין כאן תיאור של הבדל לאומי-גזעי. לפיכך פסק הרמב"ם שגוי המכיר בציווי לקיים 7 מצוות בני נח ומקיים אותן הוא "חסיד אומות העולם" ויש לו מקום בעולם הבא, ושיהודי העובד עבודה זרה גרוע בדיוק כמו גוי שעושה זאת ודינו מוות. וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ? פרשו איך שתרצו את המונח רֵעֲךָ אבל תקראו גם את הפסוקים המסיימים את הפרק: "וְכִי-יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. לֹא-תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה.  מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי-צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".

ביום השואה אנו חווים עוצמת הכאב שבזיכרון הזוועות. עמנו חווה מחדש את רשעותו של פרעה בדמותו המודרנית של היטלר. למדנו מחדש את הסכנה של הגֵרות נטולת הריבונות. למדנו שוב את מחירה האיום של הגזענות, השנאה, ההיררכיה בין העמים והיחס לאחר כטמא, שפל, נחות. ביום הזה אנו מרכינים ראש לזכר הנרצחים, אך זוקפים את גבנו כמי שזוכים לחיות בריבונות יהודית. דווקא ביום הנושא את הזיכרון הנורא הזה, ולמרות הקושי שבדבר, אני מבקש לבחון את דרכנו שלנו בעת ריבונות, ואת האחריות שאנו נושאים ליצירת עולם שאינו חולה בגזענות ושנאה.

חיבור תורותיהם התיאורטיות של רבי יהודה הלוי וממשיכי דרכו עם מצב ריאלי של ריבונות וכוח יצר לצערי פשיזם גזעני דתי בישראל. זהו שילוב משולש מסוכן מאוד. אבקש לדייק - לא כל ביטוי של שנאה הוא גזענות או פשיזם. אחרי כל מה שעברנו כיהודים, חלק מה-DNA  שלנו הוא פחד מהגויים שלעיתים מתבטא בשנאה. עם הפחד הזה צריך לשוחח מתוך אמפתיה והבנה ולא רק במילים קשות. יחד עם זאת, עלינו להיאבק בלקיחת הלאומיות הלגיטימית לקצה הפשיסטי, ובהפיכת אהבת ישראל לשנאת הגויים, בייחוד כשהם מדברים בשם היהדות ומוחקים את הציווי של אהבת הגֵר באמצעים פרשניים שונים.

לדעתי שני ערוצי פעולה חייבים לחבור יחד במאבק הזה. ראשית, יש להוקיע את הפשיסטים. כן, להפסיק לדבר איתם כאילו הם חלק לגיטימי מהשיח. יש להציב גבולות לפלורליזם. שנית, אסור לציבור היהודי-הומניסטי בארץ, הדתי והחילוני כאחד, לוותר על היהדות ולהפקירה לידיים שלמדו מזוועות השואה רק את חובת ההגנה על עמנו, ולא את חובת ההגנה על צלם אלוהים באשר הוא. עלינו לקחת חלק ביצירה וקידום של יהדות פלורליסטית, שוויונית, תרבותית. זו חלק מהסיבה שאני בקולות. כל עוד היהודים ההומניסטים ידעו לדבר רק על דמוקרטיה ולא על יהדות, ידם תהיה על התחתונה.

ביום הקשה הזה אני מבקש לאחל לנו שנדע לעמוד זקופי קומה במדינתנו הריבונית ומתוך זקיפות זו נדע לנהוג באהבה ושוויון ברֵע, בגֵר ובכל אדם. יהי זכרם של הנרצחים ברוך.

[עלון קולות, 5.5.16, יום השואה תשע"ו. הדברים מבוססים על נאומי בטקס יום השואה האלטרנטיבי בתאטרון תמונע].

תגובה למאמרו של ישראל וייס "אל תרוקנו את הצבא מתוכן יהודי"

לאורך שנים רבות שרר איזון בריא ומעניין בקרב ההנהגה הרבנית של הציונות הדתית בין כבוד רעיוני ומעשי לדמוקרטיה הישראלית, לממלכתיות ולמוסדות המדינה, לבין דבקות עמוקה בהלכה ובתורת ישראל בהתאם לפרשנותם אותן. כפי שמראים הלינגר והרשקוביץ בספרם החדש "ציות ואי ציות בציונות הדתית", איזון זה לא נבע רק מהפנמה של ערכי הדמוקרטיה וחשיבות הממלכתיות, אלא גם מתפיסה דתית-תיאולוגית המעניקה ערך דתי למדינה. נוצר כאן מעין "איזון תיאולוגי-נורמטיבי", כהגדרתם. בתקופה האחרונה אנו רואים עוד ועוד סימנים להפרת האיזון הזה ומאמרו של הרב הצבאי הראשי לשעבר תא"ל ישראל וייס, שפורסם ב'ישראל היום', הוא דוגמא מובהקת וקיצונית לכך. 

וייס מגיב במאמרו להחלטת הרמטכ"ל להעביר את תחום "תודעה יהודית" מהרבנות הצבאית לוועדת היגוי משותפת לרבנות הצבאית, חיל חינוך וגופים אזרחיים ולהכפיף אותה ישירות לראש אכ"א. הוא מכנה את ההחלטה בביטוי הקיצוני "לקום על תורת ישראל", משתמש במילים הקשות "לרוקן מכל תוכן את מסורת ישראל בת 3500 שנה" ואף מרמז באמצעות ציטוט ממגילת אסתר שהיא שקולה להחלטת אחשוורוש והמן להשמיד ולאבד את כל היהודים. זוהי תקיפה חמורה ביותר, על סף ההסתה, היוצאת מתת אלוף במילואים המכהן גם כיום כיועץ במשרד הבטחון וכדיין בתחום הגיור. 

דומני שכדאי לעיין במאמר זה בתשומת לב מאחר וניתן ללמוד ממנו רבות לא רק על תפיסתו של וייס, אלא על תפיסה של חלקים לא קטנים לצערי בחברה הישראלית בכלל ובציונות הדתית בפרט. זו תפיסה הגורסת שבכל הקשור למסורת ולתרבות היהודית יש רק אמת אחת והיא נמצאת בכיסם. זו תפיסה שמתחילה לכופף את סמכות הדמוקרטיה ולבכר את מה שהם תופסים כהלכה ותורה. בואו נעיין במאמר -

וייס: "...שני הגופים הללו שונים במהותם ובמקורות יניקתם. בעוד עוסקת הרבנות הצבאית בהעצמת רוח החייל ושואבת את מקורותיה מתורת ישראל, ממסורת אבות, ממורשת ישראל, הרי החינוך מקרין ממקורות כלליים, פלורליסטיים, אוניברסליים, עכשוויים "מתקדמים"".  

בניגוד למסורת שביקש להנחיל הרמב"ם אשר למד מאריסטו ומפילוסופים מוסלמים וראה בזה חלק מלהיות תלמיד חכם, וייס מזלזל עמוקות בכל מה שאינו נובע ישירות ממקורות ישראל. זוהי העמקה של בועתיות פרטיקולרית מסוכנת. בנוסף, הוא פשוט מטעה את הקוראים- גם בחיל חינוך יש פעילות רבה השואבת את מקורותיה מתורת ישראל, היא פשוט לא מתבצעת על ידי אנשי וייס והרבנות.

וייס: "שני ה"מאכלים" הללו מוצעים למפקד ולחייליו והם הבוחרים הבלעדיים של הראוי להם"

האמת מורכבת בהרבה והמפקדים בשטח אינם הבוחרים הבלעדיים- יש לא מעט פעילויות של הרבנות שבביקורת אכ"א בוחנים את המפקדים על כמות החיילים שהשתתפו בהם, ולפיכך המפקדים רואים עצמם כבולים לפעילות. רק השבוע הובא לידיעתי מקרה בו מפקד התנגד לשליחת חייליו לפעילות של הרבנות אך לבסוף נכנע בגלל אותה ביקורת; בנוסף, לתמונה נכנסים שיקולים תקציביים כאשר הרבנות מציעה ליחידות פעילויות יקרות מאוד (כמו שבת במלון) בחינם, בעזרת תרומות חיצוניות נדיבות (ולרוב לא שקופות ולא ישראליות), וחיל חינוך ממעט להשתמש בשיטה זו. כך שבחירת המפקדים והחיילים היא פעמים רבות (אנסה עכשיו ניסוח עדין-) תוצאה של פיתוי חומרי.

וייס: "עוד טרם יבשה הדיו על החלטת הרמטכ"ל וכבר יצאו "רצים דחופים" במצוות ראש אכ"א"

אלה דברים חמורים, על סף ההסתה, ואם הוא התכוון לדברים המרומזים פה אז זוהי ההתקפה החמורה ביותר הזכורה לי של תא"ל כנגד רמטכ"ל מכהן. הכל כמובן נאמר כאן ברמז בעזרת ציטוט. זוכרים מאיפה לקוח הביטוי "רצים דחופים"? הנה- "הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה" (מגילת אסתר, פרק ג, פס' טו) . וייס משווה את ראש אכ"א לאחשוורוש או להמן הרשע ואת הכרעתו להחלטה להשמיד את היהודים. ביטויים אחרים בהם משתמש וייס במאמר כמו "לקום על תורת ישראל", "נגעתם בקרנות המזבח", "רוקן מכל תוכן את מסורת ישראל בת 3500 שנה" הם המחשה נוספת לניסיונו להסית כנגד הרמטכ"ל וראש אכ"א כאילו שהם אויבי האומה והדת. 

פקודת הרמטכ"ל בעניין העברת תחום תודעה יהודית לוועדה החדשה

וייס: "הרוח הזו מגביהה למחוזות נוספים תוך שהיא שורפת בדרכה את הסטטוס קוו הקיים מאז קיומו של הצבא".

לא נכון. כל מי שיעיין בפקודות יגלה שהרבנות כלל לא הייתה אמורה לעסוק בחינוך והעצמת רוח החיל אלא במתן שירות לחיל הדתי, פסיקת הלכה בצבא ובכל הקשור לקבורה. מי שהפר את הסטטוס קוו זה וייס עצמו וחבריו הרבנים הצבאיים וביתר שאת הרב רונצקי שהרחיב דרמטית את פעילות הרבנות בתחום תודעה יהודית.

וייס: " אודה ולא אבוש, ייתכן אמנם שבפעילות אחת, אחת מני אלף, מעדנו ובשוגג".

המעידה שעליה מדבר וייס היא כנראה הפצת חוברות רשמיות של הרבנות הצבאית ללוחמים לפני מבצע עופרת יצוקה, אשר כללו הטפה ימנית-פוליטית והטפה לרוח לחימה שאינה הולמת את רוח צה"ל. על חוברת זו ספגה הרבנות נזיפות מהרמטכל דאז אשכנזי שאמר כי היתה זו "הפרה של הסטטוס קוו ופגיעה בצהל כולו" (מובא אצל עמוס הראל בספרו "תדע כל אם עבריה", עמ' 251). זו אכן מעידת ענק שלא לומר מעילת ענק, אבל היא רחוקה מלהיות היחידה. 

וייס: "אני מציע לרבצ"ר המסור והממלכתי, תא"ל הרב רפי פרץ, להניח את הענף בשלמותו בחיקו החם והאוהב של ראש אכ"א/קח"ר (קצין חינוך ראשי), אבל לא בהובלה או בשותפות, כי אם במתנה גמורה ושלמה. "

ההצעה שמציע וייס לפרץ אפילו חמורה יותר מזו שהציע לו רונצקי (להתפטר)- הוא בעצם מציע לו לסרב לפקודת הרמטכ"ל ולא להצטרף לצוות. סירוב פקודה. 

מאמרו של וייס ב'ישראל היום'

לבסוף, וייס מצטט את ר' מנחם מנדל מקוצק: "דעת רבים ואמת, אמת עדיפה"

כאן טמונה לה כל התורה כולה על רגל אחת. האמת נמצאת בכיסו של וייס והדעות האחרות, גם אם מדובר בדעת הרוב, לא מעניינות. עלינו לדעת- התרבות היהודית נבנתה מיום קיומה על שיח של מחלוקת, על "אלו ואלו", על למידה זה מזה ועל ההבנה שאין אדם שכל האמת בכיסו. היתכן אם כך שלא הרמטכל מאיים על מסורת בת 3500 שנה אלא וייס וחבריו התופסים עצמם כנציגי אלוהים והאמת עלי אדמות?

לצערי עד לרגע זה לא שמעתי שרים וחברי כנסת מהבית היהודי שיצאו להגנת הרמטכ"ל. 

[לעיון במאמרי על 'יהדות חילונית וצהל' שפורסם בשנת 2012 בספר "בין הכיפה לכומתה" מוזמנים להקליק כאן] 

פרשת משפטים: על האש האוכלת בנו

כִּי־תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת־הַבְּעֵרָה (שמות פרק כב, ה). 

האש יוצאת. האש מוצאת קוצים. הקוצים מלבים את האש. הגדיש, הקמה או השדה נשרפים באש ואינם עוד. מי שהבעיר את האש לא התכוון שהיא תצא לדרך, הוא רצה אש מקומית, נקודתית, אולי כזו שתחמם ותאיר, אולי כזו שתשרוף ותכאיב, אבל לא הייתה לו כוונה שהיא תצא ובטח לא שתמצא פתאום קוצים. מאיפה צצו הקוצים ולמה דווקא שם? כמה אכזרי! הרי רק רצה להבעיר אש כאן, לא שם. והקוצים האלה... אוי, כמה כיעור, כמה יובש, כמה טרגי שהם מצאו את דרכם דווקא לכאן. והם נשרפים ונשרפים הקוצים, ומגדילים ומרחיבים את הבערה, והנה כבר נאכלים להם גדיש, קמה ושדה באש הלוהטת. המבעיר צועק וזועק- זה לא אני! לרגע לא רציתי שהאש תצא, לא חשבתי שהיא תפגוש קוצים. זה הם, הקוצים אשמים! מה אתם רוצים ממני?

ליבי ליבי עם המבעיר התמים, באם הוא באמת תמים, אבל התורה משיבה לו בהחלטיות: "שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת־הַבְּעֵרָה". אתה אחראי.

הַמֵשֵך חוכמה, רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, כותב על כך- "ופירושו לעניות דעתי דכמו באש כיון שתחילתו בפשיעה, אף שסופו באונס - שאינו יכול לכבות ולהציל - חייב, כן כל הנזקין חייב אם תחילתו בפשיעה... שמתחילה היה לו לידע שיהיה אונס אחר כך". 

מי שמבצע פשע של הבערת אש במקום שאסור או מסוכן להבעיר אש אינו יכול להתנער מתוצאות השריפה, גם אם בכנות גמורה הוא לא רצה בהן ואפילו אם ניסה בשלב מסוים למנוע אותן. "חייב אם תחילתו בפשיעה". נוכחות הקוצים בעולם אינה תירוץ. היא ידועה מראש. אתה לא קוץ, אינך רשע, אבל עליך לקחת אחריות על כך שיש קוצים ולכלכל את צעדייך בהתאם. מתחילה עליך לדעת שיגיע הרגע של אובדן השליטה, "שמתחילה היה לו לידע שיהיה אונס אחר כך". סוף דלקה במחשבה תחילה.

ואם האש היא מטאפורה לפורענות ואלימות, מה מסמל הגדיש שהיא אוכלת?

"אמר רבי שמעון בר נחמני א"ר יונתן: אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם, ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה, שנאמר: כי תצא אש ומצאה קוצים, אימתי אש יוצאה? בזמן שקוצים מצוין לה; ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה, שנאמר: ונאכל גדיש, ואכל גדיש לא נאמר אלא ונאכל גדיש, שנאכל גדיש כבר" (תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף ס עמוד א).

הגדיש הוא הצדיקים. אמירה קשה מאוד של הגמרא- כאשר יוצאת הפורענות לעולם היא פוגעת תחילה בצדיקים. אם מבעיר הבערה חש שזה לא הוגן שמאשימים אותו בהתפשטות האש, חישבו על תחושת התסכול של הצדיקים שצריכים לשלם כך את מחיר הרשע. הצדיקים תחילה. הפילוסוף-פרשן עמנואל לוינס בוחן כמה אפשרויות להבנת הסיבה לכך, ובין היתר כותב: "הצדיקים אחראים על הרוע מפני שלא הצליחו להשפיע בצדיקותם כדי לעקור את העוול. פשיטת הרגל של הטובים ביותר משאירה שטח פנוי עבור הגרועים ביותר". ואולי הסיבה רציונלית פחות- "הצדיקים משלמים את מחיר הרשעות של הרוע. אלימות זו פירושה תוהו ובוהו" (לוינס, תשע קריאות תלמודיות, עמ' 236). אל תחפשו סיבה, ככה זה כשהרוע מתפשט, אין צדק, יש תוהו ובוהו וחושך על פני תהום.

אני חושש שמודלקות להן שוב ושוב מדורות פושעות שעלולות למצוא קוצים ולהתפשט ולאכול בשדותינו. המדורות הללו מאיימות לאכול בכולנו, גם בצדיקים. האם אנו יודעים לקחת אחריות ולשמור על האש או לכל הפחות להוציא את הקוצים מן האדמה ולהרחיק אותם? אני מודאג. גורמים שונים בחברה האזרחית מנסים להבעיר אש. מנהיגים פוליטיים מאפשרים להם. הם לא רוצים שהכל יבער אבל כי תצא אש ומצאה קוצים... ואולי זה לא רק ברמה הלאומית? אולי הדבר מתרחש גם בארגונים שונים, במשפחות, במעגלים נוספים? אולי אפילו קרוב אלינו יותר ממה שאנחנו מוכנים לראות?

שנזכה לאש טובה אשר מאירה ומחממת, אש נרות השבת, אש שמדליקים א/נשים טובים ברחבי ישראל, אש ששומרים על גבולותיה ומוודאים שלא רק כוונותיה טובות אלא גם שהיא לא מגיעה לקוצים. אש חיים. שבת שלום.

[4.2.16, קולות]

גם אנחנו אחראים - על דוחות העוני

דוח העוני הראה שעשרים ושניים אחוזים מאזרחי ישראל עניים. 1,709,300 איש. הדוח מראה ששני שליש מאלה נתונים לעוני מתמשך רב שנים, ושלא רק כמות העניים גדלה אלא גם חומרת ועומק העוני גדלו בשנה האחרונה. העניים יותר עניים. לא עבר שבוע ודוח העוני האלטרנטיבי של עמותת לתת, הנוקט בשיטות מדידה אחרות, הראה תמונה חריפה אף יותר- 2.6 מיליון עניים. אלה נתונים כואבים ומדאיגים ביותר שאינם הכרח המציאות. מימדי העוני ועומקו הינם תוצר של מדיניות ולא תופעה מקרית. 

יחד עם זאת, עלינו להיות מודאגים מאוד מכך שהשיח הציבורי סביב העוני עוסק כמעט רק באחריות הממשלתית. במציאות הכלכלית החברתית בה אנו חיים, אנשים בעלי כוח ניהולי וכלכלי הם מעצבי מדיניות לא פחות מחברי כנסת ושרים. ראוי שאנשים אלה יכניסו אל ליבת השיקולים העסקיים והניהוליים שלהם, גם שיקולים הנוגעים במאבק בעוני. אינני מדבר רק על מתן צדקה מתוך סך הרווחים. הכוונה היא לרכוש חומרי גלם ומוצרים ממפעלי פריפריה ישראלים, להנהיג שכר מינימום בארגון הגבוה משכר המינימום בחוק, להעסיק אנשים מאוכלוסיות מועדות לעוני בדגש על ערבים, חרדים ובעלי מוגבלויות, לתת בונוסים בשנה ברוכת רווחים לכלל העובדים ולא רק להנהלה וכד'. ארגון ציונות 2000, שאנו בקולות זוכים ללוות את פעילותו, מציע היום ליווי והכוונה לעסקים הרוצים לעשות זאת. יש להבין כי במבנה החברתי של ישראל כיום, בעלי עסקים ומנהלים בכירים הם מנהיגים חברתיים בעל כורחם ובכוחם ליצור כאן חברה טובה יותר. 

אך לא די גם בהפניית אצבע לבעלי ממון וכח. לעיתים נדמה שאנו עוסקים רק באחריות הממשלתית ובכעס על בעלי הון, גם כדי לחמוק מתחושות אי הנעימות שבאחריות האישית שלנו. ישעיהו הנביא אומר: "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת. כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם". צדקה וסיוע לעני היא אחריות אישית של כל אחת ואחד. יחד עם זאת, כסף זה באמת לא הכל. בהמשך הפסוקים אומר הנביא: "וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ, וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ" (ישעיהו נח). כסף לעולם לא יוכל להחליף את המפגש האוהב והישיר בין בני אדם. קשישים ערירים זקוקים למישהו לשוחח איתו ולא רק לאוכל. נערים בסיכון זקוקים למבוגר שיחנוך אותם ויעניק להם אמונה וביטחון. ילדים במועדוניות רווחה ישמחו לליווי אישי בלימודים ולדמויות מבוגרות שיעניקו להם תשומת לב ואהבה. מחלקות רווחה בעיריות וארגונים נפלאים במגזר השלישי מנסים לדאוג לכל אלה, ולצרכים רבים נוספים, והם זקוקים למתנדבים. 

מדינה יכולה לראות קריטריונים ומספרים אובייקטיבים. בני אדם יכולים לראות סובייקט. בספר דברים כתוב שיש לתת לאביון "דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ" (דברים טו). חז"ל הבינו מכך שיש להתחשב במתן צדקה בצרכים הסובייקטיבים של הנזקק. עלינו לפגוש באדם ולהבין מה חסר לו. המצוקות הנפשיות שבאות פעמים רבות עם העוני, חשובות לא פחות מאלה החומריות. למעלה מזה, סיפורי חיים שונים מביאים לצרכים חומריים שונים. חז"ל מביאים דוגמא של אדם שהורגל כל חייו לרווחה חומרית וכעת ירד מנכסיו. ברור שמבחינה פסיכולוגית צרכי המחיה המינימלים שלו שונים מאלה של מי שגדל במחסור כלכלי. זה לא פייר, זה רחוק מלהיות עולם אידיאלי, אבל זה המצב. לפיכך, עלינו להעניק לו, לפחות לתקופת הסתגלות, משהו שמתחשב במחסורו "אשר יחסר לו", ולא רק את המינימום האובייקטיבי לצורכי מחיה. זו אחריות שלנו- השכנים, החברים, המכרים, העובדים לצידו במשרד או במפעל.

ניתן כמובן להאריך כאן בדוגמאות, לדבר על צרכנות חברתית ועל מוסדות קהילתיים ועוד, אך דומה שהדברים ברורים. אחריות חברתית אינה מתמצה בהפגנות ועצומות. התגייסות של החברה למען הנזקקים שבה יכולה להוות גם דבק חברתי כולל ולהוסיף משמעות ועומק לחיי כולנו. שוב ושוב אנו שומעים ממתנדבים ואנשים שעושים רבות למען האחר שהם נתרמו מעשייה זו לא פחות ממי שהם ביקשו לסייע לו. בסופו של יום, עלינו לשאול את עצמנו מה כל אחת ואחד מאתנו עושה ויכול לעשות כדי שהדוח של 2025 ייראה אחרת.

[פורסם ב NRG, 20.12.15]

פרשת תולדות - על חינוך, תאומים ובניית חברה

בפרשת השבוע מגיע יצחק לגיל ארבעים ומתחתן עם רבקה. לאחר עשרים שנות עקרות זוכים השניים להולדת התאומים עשו ויעקב. כאשר גדלים הנערים מסתבר שהם אנשים עם נטיות ומעשים שונים מאוד זה מזה. האחד הופך ל-"אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה" והשני ל-"אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים". כולנו מכירים את המשך הסיפור ויודעים שבמסורת היהודית הפך עשו לסמל בעייתי של חיי חומר וכוח, ואילו יעקב הפך לאבי האומה ולסמל של חיי רוח. השניים לא רק נפרדו באופיים, אלא התפצלו לשני כוחות הפועלים זה בניגוד לזה במקום זה עם זה. כזכור, יעקב מפתה את עשו למכור לו את הבכורה, מרמה את אביו כדי לקבל את הברכה שיועדה לעשו ולבסוף בורח מעשו המבקש להרוג אותו. סיפור עצוב מעט על התאומים הראשונים בתורה. האם זה יכול היה להיות אחרת?

אני פוגש את סיפורם של עשו ויעקב ממקום מאוד אישי. פרשת תולדות היא פרשת בר המצווה שלי, הגעתי בימים אלה גם אני לגיל ארבעים, ולפני אחד עשר חודשים אף לרעייתי ולי נולדו תאומים. כמי שסיפור עשו ויעקב מלווה אותו ומטריד אותו מבר המצווה, התרגשתי לקרוא היום לראשונה את פרשנותו של הרש"ר הירש לפסוק בו מתחילה ההיפרדות בין השניים. ברשותכם, בשל חשיבות ויופי הדברים האמיצים והנבונים שכתב הרש"ר, אקדיש את עיקר המקום לפרשנות זו ואביא את הדברים כמעט במלואם.

"וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים". 

כותב הרש"ר -  "בשום מקום לא נמנעו חכמינו מלגלות חולשות ושגיאות, קטנות כגדולות, במעשי אבותינו הגדולים; ודוקא על - ידי כך הגדילו תורה, והאדירו את לקחה לדורות. אף כאן, הערה אחת שלהם מרמזת לנו, כי הניגוד העמוק שבין נכדי אברהם מקורו העיקרי היה - לא רק בתכונותיהם - אלא גם בחינוכם הלקוי. כל עוד היו קטנים, לא שמו לב להבדלי נטיותיהם הנסתרות, תורה אחת וחינוך אחד העניקו לשניהם, ושכחו כלל גדול בחינוך: "חנך לנער על פי דרכו" וגו' (משלי כב, ו). יש לכוון את החניך בהתאם לדרכו המיוחדת לו בעתיד, ההולמת את התכונות והנטיות הרדומות בעמקי נפשו, וכך לחנך אותו לקראת המטרה הטהורה, האנושית והיהודית כאחת. התפקיד היהודי הגדול אחד ויחיד בעיקרו, אך דרכי הגשמתו רבות ורבגוניות, כריבוי תכונות האדם, וכרבגוניות דרכי חייהם.

[...] ברית ה' הכרותה עם אברהם, חפצה באומה בריאה, שלמה ורעננה; מטרתה לבנות חיי - עם שלמים על כל צורותיהם הרבגוניות, על - מנת לכוון אותם אל התפקיד הגדול האחד: לשמור דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. הכוח והאומץ, לא פחות מהמחשבה והרגש, ימצאו שם את גיבוריהם העובדים לה', ובמקצועות שונים יקיימו כולם את התפקיד הגדול של הכלל.

דוקא משום כך - "חנוך לנער על פי דרכו", חנכהו למטרה הגדולה האחת על פי דרכו המיוחדת לו, בהתאם לעתיד הצפוי לו מנטיותיו. המושיב את יעקב ועשו על ספסל לימודים אחד, ובאותם הרגלי החיים מחנך אותם כאחד לחיי לימוד ומחשבה, - מובטח לו שאת האחד מהם הוא מקלקל. יעקב ישאב ממעיין החכמה בחפץ גובר והולך, ואילו עשו רק יצפה ליום, בו ישליך מאחורי גבו את הספרים הישנים, ויחד אתם תעודת חיים גדולה, שהכיר אותה רק באופן חד - צדדי, ובדרך שמעצם טבעו הוא סולד בה.

אילו העמיקו יצחק ורבקה לחדור לנפש עשו, אילו הקדימו לשאול את עצמם, היאך יכולים גם האומץ, הכוח והגמישות הרדומים בנפש עשו - היאך יכולים כל אלה להטות שכם לעבודת ה', כי אז "הגיבור" שלעתיד לא היה הופך ל"גיבור ציד", אלא ל"גיבור לפני ה'" באמת. יעקב ועשו, על כל נטיותיהם השונות, היו נשארים אחים תאומים ברוחם ובדרך חייהם; עוד מראשית היתה חרבו של עשו כורתת ברית עם רוחו של יעקב; ומי יודע איזה שינוי היה צפוי לקורות הימים על ידי כך. אך לא כן היה: "ויגדלו הנערים", רק משגדלו הנערים והיו לגברים, הופתעו הכל לראות, כי אלה אשר מרחם אחד יצאו, ויחד נתגדלו, נתחנכו ולמדו, היו כה שונים בטבעם ומנוגדים במעשיהם".

הדברים הנפלאים האלה נכונים לטעמי לא רק בחינוך. חברה חפצת חיים המבקשת להיות יציבה ולשרוד, חייבת לחוקק לעצמה מסכת של חוקים אחידים וכללי התנהגות בסיסיים. יחד עם זאת, חברה ששורה בה הברכה, בניגוד לחברה שבה אח גונב את ברכת אחיו, יודעת בצד האחידות לראות את המיוחדות, בצד היחד לראות את הייחודי, ופוגשת פניו של אדם על כל המיוחד שבהם.

זו משימת חיים. לבנות חברה שהמנגנונים שבה יודעים לראות בני אדם. חברה שמערכת החינוך שלה מצליחה לחנוך לנער על פי דרכו. חברה שמנהלי ארגונים בתוכה רואים את פני העובד/ת וגם להפך. לטעמי יסוד חיים זה עובר כחוט השני בשורה של אגדות והלכות בספרות חז"ל שלא אוכל להרחיב עליהם במאמר פרשת שבוע קצר. לראות מי את, לראות מי אתה, לראות מי אני, ולהתייחס לזה באהבה. אם כך בחברה אז כמובן שכך בתוך הבית, בחינוך הילדים, אפילו אם הם תאומים ונראים כה דומים זה לזה. ביום הולדתי הארבעים אני מרשה לעצמי לאחל לרעייתי ולי שנעמוד במשימה הזו עם ילדינו הזאטוטים ולכולנו שנדע לקחת חלק בבנייתה של חברה מבורכת מעין זו.

[המאמר פורסם בעלון קולות, 11.11.2015]

הרב עובדיה יוסף - יחסו לזרמים הליברלים ועוד

היום (ג' חשוון) מלאו שנתיים לפטירתו של הרב עובדיה יוסף. הרב עובדיה היה אחד מתלמידי החכמים הגדולים של דורו, הן בבקיאותו יוצאת הדופן בש"ס ופוסקים, והן ביכולת הפסיקה המורכבת שלו. הוא היה אדם כריזמטי ביותר (במונחים של ובר הוא הפעיל סמכות מסורתית בצד סמכות כריזמטית ובתקופה בה כיהן כרב ראשי גם הפעיל סמכות חוקית) והיה למנהיגם הרוחני של מאות אלפים אם לא למעלה מזה.

דווקא בשל כך אני סולד עמוקות מהרב עובדיה. לאדם עם יכולות מופלאות שכאלה ובעל השפעה רחבה כל כך יש אחריות ציבורית עמוקה, ולטעמי הרב עובדיה קלקל יותר מאשר תיקן והשתמש בסמכותו לרעה. אתחיל בדברים הידועים יותר ואגיע לפסק הלכה פחות מוכר שלו.

הרב עובדיה עמד מאחורי מפלגת ש"ס והכתיב את דרכה. ש"ס הפכה למפלגה המשמרת את העוני בישראל ומנצלת אותו. ש"ס הפכה למפלגה גזענית ומפלגת שניצלה את המאבק המזרחי החשוב בצורה צינית. ש"ס הפכה למפלגה עם אחוז חברי הכנסת והשרים המורשעים בפלילים הגדול בהיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית. ש"ס שמה בראשה עבריין, החליפה אותו בכהניסט סמוי ואז החליפה אותו שוב באותו עבריין. לכל זה אחראי (גם) הרב עובדיה.

אבל זה לא רק זה. הרב עובדיה השתמש בסמכותו הדתית כדי לגרום לאנשים להצביע למפלגתו. שמעתי מחנן קריסטל ששמע מאריה דרעי שהיו מנחיתים את הרב עובדיה לעצרות בחירות במסוק לעיני הקהל על מנת ליצור את התחושה שהוא מגיע משמים עם דבר האל. "הרב עובדיה ירד מהשמיים ויגיד להצביע ש"ס והם יצביעו" אמר דרעי לטענתו של קריסטל. זה הדרדר למצב של הבטחות מטופשות כמו מקום בגן עדן תמורת הצבעה (כך ממש היה כתוב באתר ש"ס) וקמעות. אני יודע שהמשפט הבא שאכתוב הוא חמור מאוד אבל לצערי הוא אמיתי – בעשותו כן עבר הרב עובדיה על האיסור החמור מעשרת הדיברות "לא תשא את שם ה' לשווא" והכשיל את מאמיניו בעבודה זרה.

ובצד כל אלה, הדבר הפחות מוכר שמכאיב לי מאוד הוא שהרב עובדיה התנגד נחרצות לזרמים אחרים ביהדות, ותרם לשנאה וזלזול מצד האורתודוכסים כלפי כל מי שמפתח תפיסה אחרת מהם ליהדותו. פעם אחת נשאל הרב עובדיה ע"י הרב יוסף הררי רפול, ראש ישיבת עטרת תורה בברוקלין, האם מותר מצד ההלכה להרשות לאדם שלימד תורה במשך שנים רבות בבית מדרש קונסרבטיבי ואין ספק בדבר ידיעותיו המפליגות והיותו תלמיד חכם, ללמד בישיבת עטרת תורה. אני מזכיר שהרב הררי רפול גר בארה"ב שם רוב היהודים מזדהים כרפורמים או קונסרבטיבים והיחס בין הזרמים אינו עניין של וכחנות אינטלקטואלית אלא משפיע משמעותית על יחסים שבין אדם לחברו ועל עצם קיומו של העם היהודי כעם. הנה קטע מתשובתו:

"...והנה ידוע שהתלמידים (סטודנטים) הלומדים בבית מדרש לקונסרבטיבים אינם שומרים תורה ומצות, ורובם אינם מאמינים בתורה מן השמים, וסופם מוכיח על תחלתם שהרבנים הקונסרבטיבים מחללים שבת ומכשילים את הרבים ומחטיאים אותם, בכל מיני הוראות מקולקלות, והרב שמלמד אותם הוא לא רק בכלל השונה לתלמיד שאינו הגון, אלא הוא גם גורם להכשלת הרבים, בהיותו מלמד ובוחן אותם, ונותן להם סמיכה לרבנות... והם המרבים מחלוקת בישראל ומכבים נרה של תורה, ומחבלים כרם ה' צבאות... ולאיש אשר אלה לו שהרשה לעצמו לעמוד בראש מוסד כזה ללמד את הסטודנטים האלה תורה, הורעה חזקת יראת שמים ממנו. ואין ללמוד תורה מפיו"*. (שו"ת יביע אומר חלק ז - יורה דעה סימן יט).

הרב עובדיה היה אדם חשוב לציבור רחב מאוד בישראל. לאחר פטירתו גזרתי על עצמי שלא לכתוב עליו מילים קשות מתוך רגישות לאותו ציבור שנמצא באבל. שנתיים אחרי אני מרשה לעצמי להגיד – הרב עובדיה יוסף היה אחת הדמויות הציבוריות הבעייתיות ביותר שחיו במדינת ישראל.

_________________________________________________________________________________

*למבקשים לעיין בתשובה המלאה של הרב עובדיה, הנה היא לפניכם -

מהלכות סוכה לניהול מחלוקות בחברה הישראלית - לכבוד שבת סוכות

שאלה הלכתית יבשה ובצידה לקח נסתר וחשוב לחברה הישראלית- שמתם סוכה במרפסת או בחצר הבית ואתם יושבים כך שראשכם ורוב גופכם בסוכה אבל שולחנכם בתוך הבית, האם יצאתם ידי מצוות סוכה? הישארו עימי כדי להבין כיצד שאלה זו קשורה לעומק השסעים והמחלוקות בחברה שלנו [אזהרה- המהלך דורש ריכוז...].

בגמרא מובאת אגדה יפה המספרת על כך שלאחר שלוש שנות מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל "יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים הן והלכה כבית הלל". שואלת הגמרא: "וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן?", ומשיבה: "מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן" (בבלי, עירובין יג ע"ב).

מילים רבות נכתבו על עומקם ויופיים של משפטים אלה, המתארים כיצד דעות הפוכות מהוות "דברי אלוהים חיים", ומרמזים שהאמת הגדולה מכילה דעות שונות ואף מנוגדות. ההכרעה ההלכתית מתבצעת פה לכאורה לא לפי מי שצודק יותר, לא לפי מי שמכוון יותר לדברי אלוהים בסיני, אלא לפי מי שצנוע יותר, ויודע ללמוד ואף ללמד את דברי יריביו. בצד עומקם של משפטים אלה (שפרנסו כבר מאמרים רבים), היה זה דווקא המשך הגמרא שעורר בי פליאה גדולה. המילים הבאות בסוגיה הן: "כאותה ששנינו: מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין". מדוע מביאה הגמרא דווקא את המחלוקת הזו כדי להמחיש שהלכה כבית הלל? 

נעקוב רגע אחר מהלך הגמרא. כדי לפתור את המחלוקת בעניין הסוכה מספרים בית הלל שזקני בית שמאי וזקני בית הלל ביקרו את רבי יוחנן בן החורנית ומצאוהו יושב בדיוק כך. נו, אם כך ישב רבי יוחנן כשביקרוהו הרי מכאן ראיה שהלכה כמותם. בית שמאי משיבים להם שהם מעוותים את הסיפור. האמת היא שהזקנים גערו ברבי יוחנן ואמרו לו "אם כך היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך". סוף סיפור. בית הלל לא עונים להם.

מדוע מתוך מאות מחלוקות דווקא זו המחלוקת שבוחרים להמחיש דרכה שהלכה כבית הלל? למה בית הלל לא ענו? התשובה החלה להתבהר לי כשפתחתי את הרמבם ואת השולחן ערוך וגיליתי שההלכה נפסקה במקרה זה כ... בית שמאי [**]. אכן, אם ישבת ראשך ורובך בסוכה ושולחנך בתוך הבית כאילו לא קיימת מצוות סוכה מימיך. כותב שטיינזלץ באורח ההלכה: "שהודו להם בית הלל בכך". דווקא בַמַקום בו הגמרא מכריעה שהלכה כבית הלל, מובאת מחלוקת בה הלכה כבית שמאי. למעלה מזה, בהמשך הגמרא מובאת עוד מחלוקת וגם בה הלכה כבית שמאי.

דומני שהגמרא מבקשת להגיד לנו סוד גדול- ההלכה הולכת אחרי מי שיודע להקשיב לאחר, ללמוד ממנו, וכשצריך אז להודות בטעויות ולשנות את דעתו. משמעות העומק של "נוחין ועלובין" היא שכאשר בית הלל חלקו על בית שמאי הם ידעו להגיד בדיוק מה חשב בית שמאי, הם היו מלמדים את דברי בית שמאי ויכלו לנמק את תפיסתו, הם הקשיבו בקשב אמיתי ופתוח לדברי יריבם, ובדיוק כפי שמובא בסיפור הסוכה- הם ידעו לחזור בהם כשצריך. זהו מה שכונה על ידי פילוסופים של העת החדשה "דיאלוג". זוהי היכולת לצמוח מתוך שיח ומחלוקת. 

כיצד נהפוך את המחלוקות הקורעות את החברה שלנו למחלוקות של שמאי והלל? כיצד נהיה לתרבות הנבנית על מחלוקות ולא לתרבות שמתפרקת בגללן?

אני חילוני, שמאלני, ראש בית מדרש פלורליסטי הכולל בתוכו את כל הזרמים החשובים כיום ביהדות. האם אני יודע להקשיב לקולות דתיים, ימניים, כאלה שמדירים זרמים אחרים וסבורים שישנה רק פרשנות אחת לגיטימית ליהדות? ברור לי שאני יודע להיאבק נגד הקולות האלה. ברור לי שאני מרגיש צודק ומתקן עולם כשאני עושה זאת! אבל האם אני מסוגל להיות נוח ועלוב, להקדים את דבריהם לדבריי, להקשיב להם קשב אמיתי ולנסות לבחון איפה אני טועה והם צודקים? 

והם? (אתם?) האם הם מסוגלים להקשיב לי בכנות בלי לכנות אותי כופר ובוגד ולבטל את דבריי? האם בכוחם לבחון איפה אני מביא עימי נקודות של אמת? האם הם בכלל מבינים את תפיסותיי רגע לפני שהם מזלזלים בהם כל כך? ומה לגבי תפיסותיהם של הרפורמים והקונסרבטיבים המהווים רוב ביהודי ארה"ב? 

העורך התלמודי שבחר להמחיש באופן מבריק מדוע הלכה כבית הלל דווקא בעזרת מחלוקת על חג הסוכות בה הלכה כבית שמאי, רמז לנו לדעתי עוד משהו. הסוכה היא מקום ארעי. אנו חשים בה לא בטוחים, אנו יוצאים בה "מהמקום בו אנו צודקים***. לא מספיק לשבת "ראשו ורובו בסוכה" אלא צריך שגם שולחנו יהיה בסוכה. צריך שכל המסובים וכל האושפיזין על כל דעותיהם ומאווייהם ייכנסו רגע למקום ארעי, מקום שחש פחות בטוח ופחות צודק, ודווקא שם יסגלו את הבית הלליות היפה כל כך וילמדו לעשות את אחד הדברים שהכי חסרים היום בחברה הישראלית- להקשיב. 

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

* הערה שנכתבה בשל עיתוי פרסום המאמר בבלוג - מאמר זה נכתב לפני כמה ימים, ערב חג הסוכות. הוא מתפרסם היום בבלוג (לאחר שהסתבר שברגע האחרון הוא לא פורסם ב NRG), בבוקר שאחרי פיגוע נוראי בו נרצחו בני הזוג הנקין לעיני ילדיהם. בתגובות על הרצח הובעו כמובן זעזוע וסלידה עמוקה מהפשע הנוראי הזה מכל קצוות הקשת הפוליטית. יחד עם זאת, היו שחשבו שלאמפתיה האנושית הבסיסית הזו צריך להוסיף כל מיני "אבל", והיו אנשים שהעזו להביע פליאה שבכל גווני השמאל מגנים את הפיגוע ומזדעזעים ממנו והשיא היה באנשי שמאל קיצוני שמאשימים את הנרצחים ביתמות ילדיהם. הרצח כמעט וגרם לי שלא לפרסם את המאמר כי הוא לפתע נראה תפל ולא רלבנטי, אבל אז הבנתי שהוא חשוב מתמיד בשל אותן תגובות של "אבל" ו "פליאות". 

** משנה תורה להרמבם, הלכות שופר סוכה ולולב, פרק ו, הלכה ח; שולחן ערוך, אורח חיים, הלכות סוכה, תרלד, סעיף ד.

*** מִן הַמָּקוֹם שֶבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים,

לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם

פְּרָחִים בָּאָבִיב.

הַמָּקוֹם שֶבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים

הוּא רָמוּס וְקָשֶה

כְּמוֹ חָצֵר.

אֲבָל סְפֵקוֹת וְאֲהָבוֹת עוֹשִׂים

אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ

כּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כּמוֹ חָרִיש.

וּלְחִישָה תִּשָּמַע בַּמָקוֹם

שֶבּוֹ הָיָה הַבַּיִת

אֲשֶר נֶחֱרַב.

(יהודה עמיחי)

למאמר נוסף על חג הסוכות הקליקו כאן
למאמר על קהלת וסוכות הקליקו כאן

חג סוכות - בין בעלנות למימוש עצמי

[מאמר שפרסמתי ב 2009 במעריב, מקפיץ אותו למעלה לכבוד החג]

"בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת" (ויקרא – כג, מב). רבא מסביר כך את הציווי – "כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי" (תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף ב עמוד א). היציאה למגורים בדירת ארעי רעועה פותחת שיחה על מקומם של הממון והרכוש בחיינו. מצוות הסוכה אמורה לנתק אותנו לשבעה ימים מהנוחות והביטחון של בית הקבע. הקירות מוחלפים ביריעות הבד ומוטות הברזל, גג הבטון מוחלף בענפים ועלים הנעים ברוח,  מעל מרחף החשש מגשם, היתושים והזבובים מפריעים לארוחה, וצץ לו לפתע ההרהור המבעית – מה היה קורה לו הייתי צריך לחיות כך כל חיי? אך לפני שאנו מספיקים לשקוע בתסריט נוגה זה, נמוג ההרהור בשפע של סעודת החג המלאה בכל טוב ובידיעה שעוד רגע נכנס חזרה לביתנו החמים. בואו נשהה רגע באותו הרהור, ונתהה על הקשר בין אדם לקניינו ועל אלו החיים בסוכה כל השנה.