פרשת משפטים: עבדות בישראל של שנות האלפיים

כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם, אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ. אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ (שמות כא, ב-ד).

כאשר התורה מדברת על עבד כוונתה לאדם אשר נקנה על ידי זולתו ועכשיו עליו לעשות את כל מה שיאמר לו אדונו כמעט ללא הגבלות. עבדות זו כוללת אפילו הפריית שפחה השייכת לאדונו, ויתור בכפיה על ההורות, והפיכת הילדים לעבדים ושפחות בעצמם. עבדות אכזרית מעין זו קיימת עדיין בכמה מדינות בעולם, ולצערנו דבר דומה לה נמצא גם במדינת ישראל בתחום המזעזע של סחר בנשים. יחד עם זאת, תופעת העבדות כחוקית ומקובלת כבר אינה נפוצה במקומותינו ואנו נוהגים לייחס את המילה עבדות לתופעות קלות יותר, אם כי חמורות בפני עצמן, של ניצול עובדים ושלילת זכויותיהם.

מהותו של מושג העבדות היא שעבודו של אדם אחד לאדם אחר. אומנם במציאות האנושית אין חירות מוחלטת מהתערבות של הזולת בעניינך, ולפיכך כל אדם הוא קצת משועבד, אך ככל שחירותו תיגזל ממנו יותר כך הוא יתקרב יותר למצב של עבדות. כיצד נתייחס לתופעה של אדם אשר לכאורה חופשי מהתערבות הזולת אך מישהו שוטף את מוחו ושולט בו בדרך זו?

פרשת יתרו: הצעה פרשנית לעשרת הדיברות

אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי –

אלוהים המוציא מארץ מצרים הוא אלוהי החירות. רק אלוהי החירות יכול להיות אל, מאחר ורק חירות מאפשרת ואף מחייבת בתוכה תנועה פנימית תמידית. הניסיון לקחת דבר מופשט אחר ולהפוך אותו לאלוהים הוא אסור, פסול ומסוכן. ערך עליון שתמיד מבטל מפניו כל דבר אחר ואינו נתון לביקורת בפוגשו את המציאות הוא עבודה זרה. בשוק העבודה רבים הופכים את ערך האפקטיביות והרווחיות לאלוהים, לעליון על כל שיקול אחר. בשמאל יש ההופכים את זכויות האדם לבעלות מעמד מוחלט. כל אלו פסולים ומסוכנים באשר הם לא רואים את מורכבות המציאות הדורשת איזונים וגמישות ראויה בין ערכים שונים.

לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ, לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי, וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי –

כל דבר חומרי ומוחשי שאתה סוגד לו הוא פסול. אין דבר חומרי שנכון להשתחוות בפניו. אין דבר חומרי שנכון להפוך לאל. מי שייעשה זאת יכניס לצרה גם את צאצאיו שיתקשו מאוד להיחלץ מסגידה זו. ראו את הסגידה לממון וצבירתו המשתלט על כל חלקה טובה וכמו עובר מדור לדור במשפחה.

לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהֹוָה אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא –

הטל ספק. אל תשתמש בשם האלוהים- האמת האובייקטיבית- הצדק המוחלט, כדי לבטא את הדברים שאתה מאמין בהם, וודאי שאל תעשה זאת כדי לגרום לאנשים למלא אחר רצונותייך. האמת לא נמצאת בכיסך. אם אתה תלמיד חכם דע לך שהדיבור בשם אלוהים הופך אותך לתלמיד טיפש. מזה כבר לא תתנקה. כך למשל קריאתו של הרב עובדיה יוסף להצביע ש"ס תמורת גן עדן או פסיקתם של רבנים שהחזרת שטחים מנוגדת לתורה.

פרשת בשלח: מודל התלות

מהי מידת התלות הרצויה בין אזרחים לממשלתם, בין עם למנהיגו?

עם ישראל היוצא ממצרים תלוי לחלוטין במשה אשר יכול לשוחח עם אלוהים ולהגן עליהם מחרפת רעב וממלחמה. בתחילת הדרך הם מזהים את פרעה וצבאו הרודפים אחריהם ונבהלים - "וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'. וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר" (שמות יד, י-יב). כמה פחד וייאוש טמונים בזעקה הזו. אך אל דאגה עוד רגע ייבקע הים - "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם" (שם, יג).

לאחר מכן מוצאים עצמם בני ישראל ללא מים מתוקים לשתיה ושוב פונים למנהיגם בזעקת שבר: "וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה?! וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם" (שמות טו, כה). וכשהם רעבים זה קורה שוב: "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ" (שמות טז, ג-ד). שיטת הייאוש וההצלה חוזרת עוד מספר פעמים בפרשה ובספר שמות.

השיטה פשוטה – יצירת תלות מוחלטת בין העם למנהיג, בין הנשלט לשולט. אם את רוצה לחיות, אם אתה רוצה בטחון, מים ולחם, עליכם למלא אחר דבר ההנהגה. משה לא מנסה ללמד אותם להילחם אלא אומר להם "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן" (שמות יד, יד). הוא לא מנסה ללמד אותם כיצד להשיג מים ולחם אלא משמר את התלות המוחלטת שלהם בו.

השיטה של יצירת תלות של האדם בשליטיו ודרך זה השגת תמיכה וציות נמשכת לאורך כל ההיסטוריה ומוצאת את ביטויה בצורות מתוחכמות ומוסוות יותר גם כיום. מטרת השלטון אמורה להיות לכאורה הוצאתו של הפרט מהתלות ופיתוח עצמאותו וחירותו. למרות זאת, הן בעלי הכוח הפוליטי והן בעלי הכוח הכלכלי משמרים מידה מסוימת של תלות בהם וכך מוודאים שההיררכיה תישמר. זו שיטה של שילוב ידיים מניפולטיבי בין אליטה מצומצמת מאוד של בעלי שררה פוליטית וכלכלית.

ביבי נתניהו מוביל שיטה ליברלית המבקשת לצמצם למינימום מזערי את התערבות הממשלה במשק ובנוסף לקצץ את הקצבאות ותשלומי ההעברה, על מנת שהתחרות החופשית-לכאורה במשק תצמח ולאנשים תהיה מוטיבציה גבוהה לצאת לעבוד. בדרך זו הוא שומר על פערים עמוקים בחברה, מותיר כוח עצום בידי בעלי ההון, מביא להתרסקות נוראית של השכבות החלשות עד לכדי תלות מוחלטת שלהם בו, ומייצר פחד תמידי של כל אדם שמא ייפול לאותו בור ללא תחתית של אבטלה, עוני וייאוש. הבעיה היא שגם בשיטה הנגדית, שיטה של מדינת רווחה, התלות נשמרת. שיטה זו מגבירה את ההתערבות במשק ומאפשרת קצבאות גבוהות יחסית, מאפשרת חיים הומאניים ומכובדים יותר לשכבות החלשות כלכלית, אך מקבעת ומשמרת אותם ככאלו לאורך זמן. זו שיטה שלא מאפשרת יציאה ממעגל העוני, לא מעודדת יציאה לעבודה ומייצרת תלות מוחלטת של העשירונים התחתונים בשלטון ובבעלי ההון. הדבר לא משפיע רק על השכבות החלשות יותר - בשתי השיטות רובם הגדול של האזרחים תלוי באליטה פוליטית וכלכלית מצומצמת מאוד.

עצם שיטת השוק החופשי, הן בצידה הניאו-ליברלי והן בצידה הסוציאל-דמוקרטי, משמרת את מודל התלות. ישנן מפלגות לכאורה חברתיות, המשתמשות בצורה צינית בכלים החברתיים מתוך כוונה תחילה לחזק את התלות. כך למשל ש"ס מייצרת מנגנונים שלמים של מה שאני מכנה "עוני מכובד". אנחנו נדאג שתוכלו לסיים את החודש ללא רעב ומצוקה קיומית, ונוודא שתדעו כל העת שאלמלא עזרתנו מצוקתכם הייתה חמורה בהרבה. מאחר ובשום מצב לא נעניק לכם כלים ליציאה ממעגל העוני, תלותכם בנו תישמר. עמדה על כך צביה גרינפילד בנאום ההשבעה שלה לכנסת הקודמת: "יש רבים בחברה הישראלית, ונציגיהם יושבים בכנסת זו, שאינם מאמינים בחינוך המקנה כלים לשוויון יכולות ושגשוג בעולם המודרני והם מעדיפים עליו כפייה ובערות. רבים מאד בחברה הישראלית מעדיפים להשאיר את החלשים בחולשתם, למנוע מהם חינוך והשכלה רלבנטיים וכך להנציח את תלותם בפטרוניהם הפוליטיים ולא להעניק להם הזדמנות אמיתית לגדול ולבטא עצמם במלוא יכולותיהם כאזרחים שווי זכויות".

מדיניות רווחה המאפשרת קיום בכבוד לשכבות התחתונות היא דבר ראוי ונחוץ, אך חובה ליישם בצידה מדיניות של הוצאה ממעגל העוני ושחרור האוכלוסייה הרחבה ממודל התלות. ניתן להתקרב לדרך זו על ידי השקעה בצמצום פערים, חינוך טכנולוגי ומדעי רחב בפריפריה, חקיקת חוק שכר מקסימום ובצידו העלאת שכר מינימום, יישום מדיניות אגרסיבית להוצאת הסמים והפשע ותשלומי הפרוטקשיין מאזורים אלו, שמירה על איזונים בין הפרטה לבעלות ציבורית, יצירת תוכניות העצמה בשכונות ואזורים מוחלשים תוך עידוד הנהגה מקומית ועוד. הגדלת הקצבאות והסיוע הממשלתי ללא צעדים ברוח זו הם חיזוק ברור של מודל התלות. ניתן ללמוד זאת גם מהלכות מתנות עניים של הרמב"ם המחלק את נתינת הצדקה לשמונה מעלות וכותב: "מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול" (רמב"ם, משנה תורה, הלכות מתנות עניים, פרק י, הלכהז).

לצערי, גם אם נפעל במקביל לשמירה על קיום בכבוד לשכבות חלשות באמצעות סיוע, ולצמצום פערים ומתן כלים עצמאיים לאנשים לקבוע את דרכם ולצאת ממעגלי העוני, הרי שלא נוכל לפרוץ את חוק הברזל של האוליגרכיה והתלות הבסיסית של רוב רובם של אזרחי ישראל בשלטון ובבעלי ההון תישמר. באופן פרדוכסלי דווקא מודל השוק החופשי לכאורה מייצר את התלות החמורה ביותר של ציבור רחב באליטה מצומצמת מאוד. יחד עם זאת, דומני שעלינו לצמצם תלות זו ככל הניתן.

פרשת בא: הקשחת הלב

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו ... וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא אָבָה לְשַׁלְּחָם " (שמות י: א, כ, כז).

פרשת השבוע מספרת על שלוש המכות האחרונות שמוטלות על מצרים, אשר בהן אלוהים מחזק ומכביד את לב פרעה. לכאורה מדובר במצב אבסורדי – אלוהים מכה את מצרים על מנת שישחררו את בני ישראל, אך מיד מונע מהם בעצמו את השחרור על ידי כפיית פרעה לסרב להוציאם. פרשנים רבים עסקו בטעם למעשה זה ואף הרהרו על הצדק שבהענשת פרעה ועַמו בשעה שניטלה מהם לכאורה זכות הבחירה החופשית. אחת ההתייחסויות הקדומות לכך מובאת במדרש בשמו של רבי שמעון בן לקיש: "מתרה בו פעם ראשונה ושניה ושלישית ואינו חוזר בו והוא נועל בו דלת מן התשובה כדי לפרוע ממנו מה שחטא. כך פרעה הרשע, כיון ששגר הקב"ה אצלו חמש פעמים ולא השגיח על דבריו, אמר לו הקב"ה אתה הקשית את ערפך והכבדת את לבך, הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך" (שמות רבה יג, ג).

רבי שמעון בן לקיש סבור שמגיע רגע מסוים בו נחסמת בפני האדם האפשרות לחזור בו מדרכיו הרעות, ננעלת בפניו דלת התשובה. מאחר ופרעה בחר בדרך הרעה, וסירב להפצרותיו של משה לשחרר את העם לאורך כל חמש המכות הראשונות, הרי שכעת הוא איבד את הזכות להתחרט ולתקן את דרכיו ואלוהים גורם לו לצבור עוד עוונות עד לקבלת העונש החמור מכולם.

פרשת וארא – אלוהי עשר המכות מול אלוהי הברית

הסיפור המכונן של יציאת מצרים יכול היה להיות מסופר בדרכים שונות. יכולנו לגדול על סיפור בו אלוהים מרכך את לב פרעה ומביא אותו להכרה בעוול הנורא שהוא גורם לעברים, או על סיפור מרי לא אלים של בני ישראל המביא לשחרורם, אך המספר המקראי בחר לתאר לנו שחרור מעבדות המתבצע על ידי אלוהים שמפעיל אלימות קשה כנגד המצרים, מכביד את לב פרעה ואז מפעיל עוד אלימות וחוזר חלילה. מדוע בוחר אלוהים בהטלת עשר המכות, ששבע מהן מוטלות בפרשתנו, ולא בדרך אחרת? את התשובה ניתן למצוא בפסוקים עצמם:

כֹּה, אָמַר יְהוָה, בְּזֹאת תֵּדַע, כִּי אֲנִי יְהוָה:  הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר-בְּיָדִי, עַל-הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר--וְנֶהֶפְכוּ לְדָם (ז': יז'); לְמַעַן תֵּדַע, כִּי-אֵין כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ (ח': ו'); לְמַעַן תֵּדַע, כִּי אֲנִי יְהוָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ (ח': יט'); כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת, אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת-כָּל-מַגֵּפֹתַי אֶל-לִבְּךָ, וּבַעֲבָדֶיךָ, וּבְעַמֶּךָ--בַּעֲבוּר תֵּדַע, כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל-הָאָרֶץ. כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת-יָדִי, וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת-עַמְּךָ בַּדָּבֶר; וַתִּכָּחֵד, מִן-הָאָרֶץ. וְאוּלָם, בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ, בַּעֲבוּר, הַרְאֹתְךָ אֶת-כֹּחִי; וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי, בְּכָל-הָאָרֶץ.  (ט': יד'-טז')

אלוהים מבקש להוכיח את כוחו ומנהיגותו ומשוכנע ששני אלו, כוח ומנהיגות, קשורים זה בזה. אבל למי מראה אלוהים את כוחו? האם הוא מפעיל כוח על המצרים כדי לכפות עליהם את שחרור עמנו מהעבדות? פרעה משתכנע בשלב מוקדם מאוד לשחרר את העברים ואלוהים הוא זה שמתעקש להכביד את ליבו. לאור זאת ועל פי הנאמר מפורשות בפסוקים דלעיל, אני מבקש לטעון כי מטרת הכוחניות המופעלת על המצרים היא זו: אלוהים מבקש לבסס את מנהיגותו מול עם ישראל מחד ומול שאר העולם מאידך ולשם כך הוא מראה את עוצמת כוחו האלים. המילים בפרשה נשמעות כלקוחות מריב מצ'ואיסטי וילדותי: "בעבור תדע כי אין כמני" ו "למען ספר שמי בכל הארץ". אלוהים סבור שכדי שהעם ילך אחריו במדבר ויכיר בריבונותו עליו לבסס תחילה את מעמדו באמצעות הפעלת כוח שיראה לעברים, למצרים ולכל העולם כמה הוא גדול וחזק.

פרשת שמות: סירוב פקודה אז והיום

בתחילת פרשתנו קם מלך חדש במצרים "אֲשֶׁר לֹא-יָדַע אֶת-יוֹסֵף" (שמות א, ח). ברשעותו מפחיד פרעה את עמו ואומר להם "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ  פֶּן-יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם-בָּנוּ וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ" (שם, ה-ו). הוא מחליט להעביד בפרך את בני ישראל ומצווה את המיילדות להמית כל בן עברי בשעת הלידה. לבסוף הוא מוציא צו לכל עמו: "וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל-עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל-הַבַּת תְּחַיּוּן" (שם, כב). רצח על פי חוק.

המיילדות העבריות, שפרה ופועה, מקבלות הוראה ברורה וחד משמעית להמית כל בן זכר והן מסרבות פקודה. "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת-הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת-הַיְלָדִים" (שם, יז). הן מסכנות את חייהן ומסרבות לרצוח תינוקות. כאשר פרעה מזמין אותן לבירור בלשכתו הן ממציאות תירוץ וטוענות שהנשים העבריות מזדרזות ללדת, לפני שהן מספיקות להגיע. התירוץ הדחוק מתקבל, חייהן ניצלים והן אף זוכות לשכר מאת האלוהים.
כאשר בת פרעה עצמה, בשר מבשרו של המלך המחוקק, מוצאת תינוק נטוש בתוך תיבה שט במימי היאור, היא מתנהגת בצורה דומה למיילדות - "וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת-הַיֶּלֶד וְהִנֵּה-נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה. וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל-בַּת-פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת-הַיָּלֶד.  וַתֹּאמֶר-לָהּ בַּת-פַּרְעֹה לֵכִי. וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת-אֵם הַיָּלֶד.  וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת-פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת-הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת-שְׂכָרֵךְ. וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ.  וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת-פַּרְעֹה וַיְהִי-לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ" (שמות ב, ו-י). החמלה הפשוטה גורמת אף לבתו של השליט לעבור על רצון אביה ועל הצו המפורש שהוציא, והיא אוספת אליה את הילד, דואגת להנקתו ומאמצת אותו כבנה.

דומני שכל מי שקורא את הסיפור הזה מזדהה מיד עם מעשיהן של נשים גיבורות אלו. כאשר השלטון מטיל עליך פקודה שכולה רוע ועיוות עליך לסרב לבצע אותה גם אם זה מסכן את חייך. אנו מצפים שלכל אדם יהיה קו אדום שאותו הוא לא עובר, גם לא במצוות המלך, גם במצב של סכנת חיים. בתחילת שנות ה-60 העמידה מדינת ישראל את אדולף אייכמן לדין. טענתו המרכזית של אייכמן במשפטו הייתה שהוא רק מילא אחר הוראות החוק וציית לפקודות, ושעל כך לא ניתן להאשימו. לדבריו: "את הצייתנות מעלים על נס כמידה טובה, משום כך יותר לי לבקש להתחשב בעובדה כי אני צייתתי ולא בעובדה למי צייתתי" (פרוטוקול המשפט, עמ' 1758). טענת מדינת ישראל כנגדו הייתה שישנם חוקים שאסור לציית להם. אם חוק המדינה מורה לך לעשות עוולות בסדר גודל משמעותי- חובה עליך לסרב לחוק.

פקודות רצחניות שפוגעות באופן משמעותי במוסר האנושי הגדיר בג"צ כבלתי חוקיות בעליל. זוהי "אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת", כדברי השופט בנימין הלוי. הן בלתי חוקיות בעליל מאחר והן סותרות באופן ברור לא רק את התחושה המוסרית של רוב בני האדם, אלא גם כי הן סותרות בצורה מהותית את החוק הישראלי עצמו. בעיית עומק מתעוררת כאשר לתחושתי הוראת חוק מסוימת או פקודה שאני מקבל דוקרת את העין ומקוממת את הלב והיא בלתי מוסרית בעליל, אך ברור שהיא חוקית במדינת ישראל. זהו בדיוק המקרה של המיילדות העבריות, בת פרעה ואייכמן – הם הצטוו למלא פקודה בלתי מוסרית בעליל שהייתה חוקית במדינתם. אנו מעריצים את המיילדות ואת בת פרעה על הכרעתן לסרב לפקודה חוקית אך לא מוסרית, ותלינו את אייכמן בשל הכרעתו לציית לפקודה כזו. כפי שציין ברוך זיסר: "קיימת תחושה אינטואיטיבית שקשה לרסנה כי ציות בלתי מסויג לכל שלטון, גם אם הוא שומר על כללי המשחק, אינו עולה בקנה אחד עם האוטונומיה המוסרית של הפרט" (ברוך זיסר, על ימין ועל שמאל, 196). יחד עם זאת, סירוב למלא אחר החוק מהווה את תחילת התמוטטותה של המדינה ולכן הוא מסוכן. מה קשה וטרגית היא הכרעתו של אדם המכיר עד עומק נשמתו בנחיצות קיום שלטון החוק ובבעייתיות העצומה שבעשיית דין לעצמך, ובצד זה סבור שהחוק אותו הוא נדרש למלא בזוי ומקומם עד כדי כך שאסור לו לציית לו.

אנשים התופסים את הפעלת הממשל הצבאי הכובש כפשע מוסרי ואת מפעל ההתנחלויות כעוול איום, נדרשים כבר עשרות שנים לשתף פעולה עם חוק לא מוסרי מבחינתם. גם אני מצאתי את עצמי קרוע בתוכי כאשר נדרשתי מספר פעמים לסכן את חיי על מנת לשמור על התנחלויות וכאשר נדרשתי לקחת חלק בממשל הצבאי. זהו טבעה של דילמה מוסרית – כל מה שתעשה יהיה בעייתי, אך עליך להחליט. הכרעתי שעד ליום שבו חס וחלילה אקבל הוראה שחורגת מפעולות השגרה של הממשל הצבאי  ודורשת ממני לעשות פשע חמור מזה, כגון הריגת חפים מפשע באופן מכוון, לא אסרב. במערכת האיזונים העדינה ושברירית שבין דעותיי הפוליטיות והמוסריות, ובין רצוני המוסרי לא פחות בקיום מדינת ישראל כמדינת חוק עם מנגנון דמוקרטי, הכרעתי  לקחת חלק במעשים שאני לא שלם איתם, על מנת לשמור על הברית המשותפת של כולנו – ברית הדמוקרטיה.
לשמחתי גם רוב הימין הדתי הכריע כמוני בתהליך ההתנתקות ולא סירב פקודה. יחד עם זאת, בתקופה האחרונה ישנם גילויים המקבלים בולטות תקשורתית רבה של הצהרות על נכונות לסרב פקודה בשעת הוראה לפנות יישוב. למרות המחלוקת העמוקה שלי איתם הרי אני מבין לליבם של אנשי הימין הללו ויכול לחוש את הקרע הגדול בנפשם. יחד עם זאת, דומני שמוטלת עליהם חובה עמוקה להכריע בלב שבור שלא לסרב, ועל מנהיגיהם מוטלת חובה להצהיר באופן ברור שבמקרה של פקודה מעין זו הם חייבים ללכת בראש מורכן ולב שבור לבצע את ההוראה. פסיקות רבניות ורמיזות של ראשי ישיבות על כך שיש לסרב לפקודת פינוי ישוב, מסכנות את עצם קיומנו המשותף יחד. מקרה פינוי ישוב הנמצא בלב מחלוקת עמוקה ומורכבת אינו כמקרה רצח בנים על ידי מיילדות. במסגרת הנוכחית הסרבנות מימין ומשמאל אינה ראויה לטעמי, אך כפי שמלמדות אותנו המיילדות בפרשת השבוע - אין זה אומר שכל סרבנות פסולה.

[NRG, 7.1.2010]

פרשת ויחי: כבוד האדם בספר בראשית

פרשת ויחי סוגרת את ספר בראשית. בשורות הבאות נבחן את תפיסת כבוד האדם בספר ובפרשה הסוגרת אותו. בתחילת ספר בראשית נברא האדם - "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית א, כז). צלם האלוהים שבאדם מתואר בחלק מהספרות כדרך מטאפורית לתאר את הכבוד הסגולי, ה dignity, שכל אדם נושא עימו. אורית קמיר מסבירה בספרה "שאלה של כבוד" כי הכבוד הסגולי הוא מושג הומניסטי-ליברלי מובהק שמצא את דרכו להכרזה בדבר זכויות האדם של האו"ם ב 1948. הוא מסמל קו מינימלי שאין לחצות. זהו כבוד האדם במובן של הבסיס האנושי שבו, בסיס שלמעט במקרים קיצוניים, ואולי לעולם לא, אין לפגוע בו. כבוד זה אינו משתנה בין חברות, אף אם חלקן רומסות אותו, אלא מדובר במשהו אובייקטיבי וקבוע שאני נולד איתו כאדם ואת נולדת איתו כאדם ואליו מתכוונים במשפט "כל בני האדם נולדו שווים". אנו שווים בכבוד האנושי ולפיכך שווים בזכותנו לקבלת כבוד סגולי מינימליסטי. אם אני נברא בצלם אלוהים אז ברור שאין לפגוע בצלם זה. כפי שניסח רבי תנחומא בברייתא עתיקה – אם אתה מבזה אדם "דע למי אתה מבזה, בדמות אלהים עשה אותו" (בראשית רבה כד, ז). אין לפגוע בכבודי הסגולי. קמיר עומדת בספרה על מובן נוסף של כבוד האדם והוא כבוד המחיה, ה respect. כבוד המחיה מרחיק לכת יותר מהכבוד הסגולי ומדבר על היכולת של כל אדם לשגשג ולמלא את צרכיו הסובייקטיבים. האישי מקבל פה מקום מרכזי. כבוד המחייה שלי דורש שיהיו לי התנאים להגשים את עצמי ולממש את אישיותי. 

פרשת ויגש: אַל־תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ (והערה על מהגרי עבודה)

וַיְשַׁלַּח אֶת־אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל־תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ (בראשית מה, כד).

הקריאה המחודשת בפרשה מדי שנה מאפשרת להתאהב בכל פעם במשפט אחר וכך מתחדשת התורה. השבוע זה קרה לי עם עצת יוסף: "אַל־תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ". הצטרפו אלי בדרך לגילוי הסיבה.

אחרי שיוסף כבר לא יכול היה להתאפק וגילה לאחיו את זהותו, הוא שלח אותם להביא את אביו ואת כל המשפחה הגדולה למצרים. רגע לפני צאתם הוא אמר להם: "אַל־תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ". במסכת תענית (דף י ע"ב) מופיעות שתי פרשנויות למילים אלו. רבי אלעזר אומר: "אמר להם יוסף לאחיו: אל תתעסקו בדבר הלכה, שמא תרגזו עליכם הדרך". העיסוק בהלכה מביא מחלוקת שמביאה רוגז. דעה אחרת אומרת: "אל תפסיעו פסיעה גסה, והכניסו חמה לעיר". פסיעה גסה נובעת מהליכה מהירה ולא מחושבת וחכמים חשבו שהיא מתכון לאסון. כניסה לעיר כשהחמה כבר שקעה פירושה הסתכנות בשוד או נפילה לבורות.

למול שני הדרשות המבקשים להזהיר אותנו ממחלוקות ומהתנהגות לא זהירה בהולכנו בדרך, כותב אבן עזרא את הדברים הפשוטים הבאים: "וטעם אל תרגזו - שיכעוס איש על אחיו בעבור מכירתו". פעמים רבות כאשר מתברר לנו שעשינו טעות איומה הדבר הראשון שאנחנו עושים זה לרגוז על מי שהיה עמנו ולהאשים אותו בטעות. זה קורה בזוגיות, זה קורה ביחסי עבודה, זה קורה סתם בין חברים. קשה לנו לקחת אחריות ולחוש אשמה ולכן לרבים יש אינסטינקט של הטלת אשמה על הזולת. יוסף מכיר את נפש האדם ומזהיר את אחיו שלא יתחילו לרגוז זה על זה בדרך בשל מכירתו. מה שהיה- היה. איזו גדלות נפש של יוסף.

לעניות דעתי, יש בעצתו של יוסף כלל חשוב לחיים, שהרי כל כך הרבה פעמים אנחנו מתרגזים בדרך. בדרך לצדק חברתי, בפקק בדרך לעבודה, בדרך לעשיית חסד עם חבר, בדרך לברר מחלוקת, בדרך למשפחה, כשמטפסים על הרים בדרך וגם כשהולכים בירידה, בדרך לפרנסה, כאשר אנו לא מסכימים על הדרך וכאשר יש קונצנזוס, אפילו כשאחים הולכים יחד בדרך להצלת אביהם מרעב, יוסף לוחש לכולנו- "אַל־תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ".

פעמים רבות בשעה שאנו נאבקים כנגד רוע, אי צדק והעדר אהבה בעולם, אנחנו מתרגזים בדרך ועושים בדיוק את מה שאנו נאבקים נגדו. ברטולד ברכט בשירי סוונדבורג דייק לטעמי בניסוח הדברים -

וְיָדַעְנוּ הֵיטֵב:

גַּם שִׂנְאָה לְשִׁפְלוּת

מְעַוֶּתֶת אֶת תָּוֵי הַפָּנִים.

גַּם הַזַּעַם נֶגֶד אִי-צֶדֶק

מַצְרִיד אֶת הַקּוֹל. אַךְ! אֲנַחְנוּ,

שֶׁרָצִינוּ לְהָכִין אֶת הַקַּרְקַע לִידִידוּת,

לֹא יָדַעְנוּ לִהְיוֹת יְדִידוּתִיִים בְּעַצְמֵנוּ

ברכתו של יוסף "אַל־תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ" נדמית לי כאחת החשובות ביותר בדרך לתיקון אדם ועולם ובאופן קצת פחות דרמטי- גם בדרך לקצת יותר שלוות נפש...

וַיִּקְחוּ אֶת־מִקְנֵיהֶם וְאֶת־רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכְשׁוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה יַעֲקֹב וְכָל־זַרְעוֹ אִתּוֹ. בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו אִתּוֹ בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו וְכָל־זַרְעוֹ הֵבִיא אִתּוֹ מִצְרָיְמָה  (בראשית מו, ו, ז) – הערה על מהגרי עבודה.

סיפור ההגירה מצרימה בשל מצוקת רעב נמשך. שלושת אבות האומה, איש איש בתורו, באו מצרימה בתקווה למצוא שם פרנסה. הם הלכו ברגל, מלאי חששות, נחשפו לסיכונים בדרך הרוגזת, אבל לא הייתה להם ברירה- כשאין אוכל אדם שם בצד את כל שאר השיקולים. בני ישראל מגיעים הפעם מצרימה לתקופה ארוכה. הם מגיעים לחפש עבודה כרועי צאן אף על פי ש "תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל־רֹעֵה צֹאן" (בראשית מו, לד). מצרים סובלת כולה מרעב ובתוכה נוצרת בעיה דמוגרפית וכלכלית- "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד" (בראשית מז, כז).

תחילתו של עם ישראל בהפיכתו בעל כורחו לבעיה דמוגרפית וכלכלית במצרים. הנמקתם של מצוות רבות שיינתנו בספרים הבאים בחומשי התורה תהיה "כי גרים הייתם בארץ מצרים" או לחילופין "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים". יסודו של עם ישראל בזכרון חולשת אבותיו שנאלצו להגר לצורכי עבודה ואוכל לארץ זרה והפכו עבדים. המציאות הגלובלית בה העולם מחולק לשבעים ורעבים קשה ומזמנת התמודדויות מורכבות למדינת ישראל. גם כאן קל מאוד לרגוז בדרך ולפעול מתוך אותו רוגז. הנה בפרשתנו מתחיל הלקח הגדול של התורה-

זכרו את העבר שלכם, ושם תמצאו כוחות לגלות חמלה כלפי אלה שזה ההווה שלהם.

פרשת וישב: גדולתה של תמר

בפרשת השבוע, בין השלכת יוסף לבור להגעתו למצרים, מופיע סיפורם המטלטל של יהודה ותמר. אשתו הכנענית של יהודה יולדת להם שלושה בנים – ער, אונן ושלה. "וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ וּשְׁמָהּ תָּמָר" (בראשית לח, ו). ככה זה היה בימים ההם - האבא "לוקח" אשה לבנו. עם תחילת הנישואין מתרחשת טרגדיה -  "וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי ה' וַיְמִתֵהוּ ה'" (שם, ז). על פי ההלכה, כאשר מת אדם ללא ילדים, מצווה על אחי המת לייבם את האלמנה, כלומר לשאת אותה לאישה, להוליד עימה ילדים ו"לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם" (דברים כה, ז). "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ. וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו. וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ. וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי כִּי אָמַר פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו וַתֵּלֶךְ תָּמָר וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ" (בראשית לח, ח-יא).

יהודה חרד מפני מות בנו השלישי. מה יש לתמר הזו שכל מי שנישא לה מת בסוף? הוא שולח את תמר לשבת בבית אביה ומבטיח שיקרא לה כשבנו השלישי יגדל. הקורא הנבון מבין שהוא לעולם לא יקרא לה ושעל תמר נגזרים כאן למעשה חיים שלמים של בדידות. לא די בזאת שהיא חוותה את מות שני בעליה ומניעת פרי בטן ע"י אונן, הרי שכעת היא לא יכולה להתחתן עם מישהו אחר. כאשר עוברים הימים ואין סימן מבית יהודה, תמר מחליטה לא להיכנע. היא אורבת ליהודה בצד הדרך, מכוסת פנים, מחופשת לזונה. כשיהודה מתפתה לשכב עימה היא לוקחת לו את 'תעודת הזהות' שלו - חותמו, פתילו ומטהו כערבון לתשלום. כאשר הוא שולח מישהו לשלם לה ולקחת את הערבון, היא נעלמת. תמר נכנסת להריון ואחרי שלושה חודשים מלשינים ליהודה שתמר כלתו זנתה והרתה. "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף" (שם, כד). תמר נמצאת בבעלותו כראש המשפחה והוא קובע את דינה. בשעה שלוקחים את תמר למותה היא שולפת את החותם, המטה והפתיל של יהודה ובכך מגלה את הסוד – יהודה עצמו הוא זה שהכניס אותה להריון. נבוך ומבויש מודה יהודה בטעותו – "וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי, כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי, וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ" (שם, כו). 

פרשת וישלח: על צדק, נקמה ומידתיות

במשך שש השנים שאחרי יציאת צה"ל מלבנון לא חדל החיזבאללה להתקיף את ישראל ואף חדר לשטחנו כבר בשנת 2000 וחטף חיילים. בקיץ 2006 הותקפו ישובי הצפון בטילים ובמקביל חדרה חוליה של חיזבאללה לישראל, רצחה חיילי סיור וחטפה אותם. מלחמת לבנון השנייה נולדה בצדק ומתוך הכרח להגן על ריבונות המדינה ובטחונה. מינואר 2001 נורו אלפי רקטות קסאם מרצועת עזה על מדינת ישראל והדבר המשיך ביתר שאת אחרי יציאת ישראל משם. מבצע עופרת יצוקה נולד בצדק ומתוך ההכרח להגן על גבולות המדינה וישובי הדרום. יחד עם זאת, בשני המקרים ניצב סימן שאלה כבד סביב שאלת המידתיות והתבונה שהיו בתגובה הישראלית.

"וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ" (בראשית לד, ב). שכם אונס את דינה. מיותר לציין עד כמה חמור מעשה זה. לאחר שהוא עושה זאת הוא מתאהב בה ורוצה להתחתן איתה – "וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ. וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה" (שם, ג-ד). חמור הולך לדבר עם יעקב ומציע לו שיתוף פעולה בעל מאפיינים כלכליים וחברתיים – אתם תתנו לנו את הבנות שלכם ואנחנו ניתן לכם את הבנות שלנו ונחיה יחד בשמחה ובאהבה. יעקב מתנה את קיום העסקה בכך שכל החמולה של חמור תעבור ברית מילה. לאחר ביצוע הטקס, בשעה שכל גברי העיר שוכבים כואבים, פלשו בני יעקב לעיר למבצע רצח וביזה המוני – "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר. וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ. בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם, אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ, וְאֶת כָּל חֵילָם וְאֶת כָּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת" (שם, כה-כט).

פרשת ויצא: בין ציפייה למימוש

פרשתנו מוקדשת לאהבת יעקב לרחל. רגע הפגישה המרגש ליד הבאר כאשר יעקב מגולל את האבן הכבדה, משקה את צאנה של רחל, נושק לה ובוכה, הוא יצירה ספרותית רבת עוצמה. יעקב מגיע לבית אביה ושם מופיע הפסוק הבלתי נשכח: "וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה" (בראשית כט, יח). שבע שנים! יום אחר יום, שנה אחר שנה, בציפייה דרוכה לרגע המימוש - "וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ" (שם, כ). המקרא לא מספר לנו מה עובר על יעקב באותן שנים. כיצד הוא מתבונן ברחל המהלכת עם הצאן, משחקת בחצר הבית, מביטה אליו ומחייכת. כיצד הוא נמלא כולו בכל רגע בעונג וכאב המאפיינים כל ציפייה והשתוקקות.

דויד גרוסמן מציע לנו להתבונן על שבע השנים הללו כך: "יעקב אוהב את רחל אבל אפשר שלא פחות מכך הוא אוהב את הציפייה לרחל, את ההשהיה; את המשחק האיטי שלו עם הזמן ועם ההבטחה הגלומה בקשר הזה... אולי יעקב מושך לו מין עונג מיוחד ופנימי בכך שהוא משתעשע - בינו לבינו – בציפייה המתמשכת לאיזה 'טוב' שעתיד לבוא. שחייב לבוא. הוא מתענג על הצלילה האיטית והמהפנטת לתוך דמיונות האהבה שלו, שילכו ויתעוררו לאט, בקצב האהוב עליו, בקצב הנחוץ לו, עד שישתלהבו לאש גדולה בתום שבע השנים בדיוק" (דויד גרוסמן, מובא בסיפורי ראשית, עמ' 393).

פרשת תולדות: תרבות השקר וסכין האמת

בטבורה של פרשת תולדות, פרשת בר המצווה שלי, מצויה תרבות השקר. בתחילת הפרשה נאלץ יצחק לנדוד לארץ זרה מפני הרעב, וכמו אביו לפניו הוא משקר לאבימלך וטוען שרבקה היא אחותו ולא אשתו. "וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִוא כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי פֶּן יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל רִבְקָה כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא" (בראשית כו, ז). סיבת השקר היא חרדה מפני הלא נודע בארץ זרה. בהמשך הפרשה מגיע דור שלישי של שקרים. יעקב מחליט, ביוזמתה ועידודה של אימו, לגנוב ברמייה את הברכה של אחיו. יעקב מתחפש לעשו, ניגש לאביו ואומר "אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ" (בראשית כז, יט). יצחק חושד ומבקש למשש אותו על מנת לוודא שהוא אכן עשו, הבן השעיר יותר, ואז אומר את המשפט הידוע "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו" (שם, כב). השקר נעשה הפעם בכדי לקדם אינטרסים, לזכות ביוקרה ועושר ואולי יותר מכל – מתוך קנאת אחים.

חרדה מפני הלא נודע ורגשות עוצמתיים כמו קנאה ותאוות בצע ושלטון עומדים פעמים רבות בבסיס ההכרעה לשקר. החרדה מפני המציאות הקשה והכואבת גורמת לנו ליצור מציאות אלטרנטיבית, מפונטזת, שמשככת את האפשרות של עתיד רע. המציאות השקרית עשויה להיות במקרים אלו גם אנוכית מאוד ובלתי מתחשבת בסובבים אותנו ואזי השקר הוא רק צעד ראשון בפגיעה בזולת. אצל אברהם ויצחק זה הוביל להפקרת נשותיהם, אצל יעקב זה הוביל לפגיעה עמוקה באחיו ואביו ולפיצול המשפחה. החרדה, המביאה אותנו לתגובה מיידית של הגנה עצמית, עומדת ביסודן של התנהגויות מנוולות רבות. אין כאן כוונה להרע לזולת, אך דווקא ההגנה העצמית מתוך קהות חושים לגורל הזולת עומדת ביסודם של פשעים רבים.

פרשת חיי שרה: הרהורים על שוק האהבה

לאחר מות שרה שולח אברהם את "עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ" (בראשית כד, ב) חזרה לארץ הולדתו על מנת למצוא שידוך נאות לבנו יצחק. ליתר ביטחון לוקח איתו עבד אברהם "עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו" (שם, י) ועוד כסף וזהב ויוצא לדרך. זקן הבית מכיר היטב את המשפחה ויודע שהאשה המתאימה צריכה להיות אשת חסד נעימת הליכות. הוא פונה לאלוהים ועושה איתו דיל: "וַיֹּאמַר: ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם. הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם, וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי" (שם, יב-יד). והנה, עוד "טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר" ורבקה מגיעה למקום. לא די בזה שהיא אכן משקה אותו ואת כל הגמלים אלא שיש לה גם ייחוס משפחתי לאברהם והיא "טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ" (שם, טז). לא צריך יותר מכל אלו - אשת חסד, בתולה, יפה ובעלת ייחוס משפחתי. אליעזר משכנע את משפחתה שבנו של אברהם הוא שידוך טוב ומיד אחרי שהם נותנים את הסכמתם הוא שולף "כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּבְגָדִים" (שם, נג) ומרעיף עליהם מתנות לסגירת העסקה. רבקה עוזבת את ביתה ויוצאת למסע לעבר אהובה החדש.

הקורא המודרני יסתכל ודאי על שידוך זוג שכלל לא מכיר זה את זו בדרך המתוארת לעיל כהתנהגות מגוחכת, מיושנת ובלתי ראויה - ובצדק. תחושתנו היא שמציאת זוגיות בימינו מבוססת על היכרות עומק של שני הצדדים, תחושה שיש התאמה גבוהה ביניהם, רצון לבנות משהו מיוחד יחדיו, תחושות רגשיות חזקות של תשוקה ואהבה ואז עבודה קשה משותפת כדי שהזוגיות תִּצְלַח. המודל המודרני של הזוגיות הוא לכאורה מתקדם בהרבה. האומנם? אתאר בקצרה את תהליך חיפוש הזוגיות בישראל של ימינו מנקודת מבט גברית.

את השלב הראשון בחיפוש הזוגיות תאר יפה אריך פרום:

"כל תרבותנו מבוססת על תאבון הקניה, על רעיון החליפין שנוחות גומלין בהם. אשרו של האדם המודרני יסודו בריגוש זה שבהתבוננותו בחלונות הראוה, ובקנותו כל מה שידו משגת לקנות... התבוננותם בבני אדם דומה היא. בעיני הגבר נערה מושכת ובעיני האשה גבר מושך – הם הפרס שברצונם לזכות בו. 'מושך' משמעו בדרך כלל חבילה נאה של תכונות שיש להן מוניטין ושרבים הקופצים עליהן בשוק האישיות... שניים מתאהבים אפוא כשהם חשים שמצאו את האובייקט הטוב ביותר הניתן להישג יד בשוק, בהביאם בחשבון את מגבלות ערכי החליפין שלהם עצמם" (אריך פרום, אומנות האהבה, עמ' 13).

ערכך וערך המוצר שאתה קונה משתנים בין תרבויות ואנשים אך לרוב ערך זה קשור בקריטריונים של יוקרת משרה, שווי כספי, מראה חיצוני, תארים אקדמאיים ואחרים וכד'. השוק הזה מתנהל פעמים רבות בפייסבוק ובאתרי היכרויות, מעט במקומות עבודה ולימודים, ובפאבים ומקומות בילוי, וכמובן בעזרת שידוכים. באתרי ההיכרויות על הצרכן שהופך גם למוצר למלא שאלות הנוגעות לקריטריונים דלעיל ולהוסיף תמונה ולקוות שבדפדוף האינסופי אחר המוצרים למכירה באתר הוא יבלוט. שלב זה כמעט זהה לתהליך המתואר בפרשה, אלא שאצל עבד אברהם יש לפחות גם קריטריונים ערכיים של אשת חסד המציעה לו ולגמליו מים ואילו בשלב א המודרני גם זה לרוב נעדר.

בניגוד למתואר במקרא שבו שלב א הוא קריטי ובעקבותיו סביר שאחיה כל חיי עם מישהי, הרי שבימינו כל מוצר הנקנה בשלב א מגיע עם פתק החלפה. הכל זמני ועל תנאי בשלב זה. למעלה מזאת, מאחר וניתן להחזיר ולא רק להחליף, הרי שאני יכול לקנות כמה מוצרים במקביל, לנסות את כולם ולבחור להשאיר אצלי רק את מה שהכי תואם את צרכי. בדרך זו אנחנו עדים לתופעה של פלרטוט במקביל עם בחורות רבות ופגישות עם מספר בחורות בפרק זמן קצר עד להגעה להכרעה על המתאימה ביותר. בשלב זה נוצרת בשאיפה התמקדות בבחורה אחת. התמקדות זו אין פירושה הכרעה לחיות יחדיו אלא פירושה בחינה ארוכה יותר של ההתאמה והיכולת לבנות משהו טוב יחדיו. בחינה זו יכולה לארוך בין מספר חודשים למספר שנים עד לקבלת הכרעה – האם להקים יחד משפחה או לחזור לשוק. לכל אורך הזמן הזה השוק ממשיך לפעול ומגיעות שמועות על מוצרים חדשים ונפלאים במחירי מציאה. רבים מביטים בפרסומות ומהרהרים לעצמם "שמא אני יכול לקבל יותר והאם לא הסתפקתי במועט מדי".

התיאורים של פרום ושלי לוקים כמובן במידה מוגזמת של ציניות. בסופו של יום חלק מרכזי בהתהוותה של זוגיות בימינו, הוא יצירת קשרי עומק בין שתי נפשות המבוססים על הערכה עמוקה, כבוד הדדי ואהבה. יחד עם זאת, לא ניתן להתכחש לכך שהדברים הללו מתארים נאמנה לפחות צד מסוים של שוק האהבה בימינו. יחסי שוק זה יוצרים הוזלה של ערך האדם, רצון תמידי לצרוך עוד, שחיקה מתמדת של ייחודו של הקשר המיני ותסכול רב. זהו שוק מתיש היוצר שחיקה הדרגתית. רבים עוברים מערכות יחסים רבות עד להכרעה על בת זוג שעימה הם יקימו בית, ואף אז הם מתקשים מאוד להתמסר לגמרי לבניית התא המשפחתי. אחוזי הגירושים עולים בצורה מתמדת, אחוזי הבגידות מרקיעים שחקים ונראה שכל מוסד הזוגיות עלול לקרוס בשנים הקרובות. האם כשאנו מישירים מבטנו לתמונת מצב זו אנו יכולים להגיד בבטחה שתרבות השידוכים המתוארת במקרא הייתה באמת פרימיטיבית בהרבה מזו שבימינו?

אינני שואל זאת מתוך מגמה להציע חזרה לימי המקרא השוביניסטים, אלא כדי שנהרהר באומץ על תרבות צריכת הזוגיות בימינו. אני רוצה להחליף את המרדף אחר הנאהבות במאמץ להיות אוהב, את הצרכנות בשותפות עומק, את השחיקה בשירי אהבה נדושים ויפים.

וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב / וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים.

וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ / וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל.

וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד / מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ

וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד / הוּא אֲדֹנִי

וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס.

וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָׂה

וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ

וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה

וַיֶּאֱהָבֶהָ.

(שם, סג-סז).

אמן.

פרשת וירא: מהר המוריה לכיכר רבין

בפרשת השבוע מציג אברהם שני מודלים הפוכים של התייחסות לדבר ה'. לפי המודל הראשון גם אלוהים כפוף לתנאי מוסר בסיסיים, גם הוא יכול לטעות ולעשות עוול, ולפיכך יש להטיל ספק בכוונותיו, לעמוד מולו בדיאלוג אמיץ ולתבוע ממנו לנהוג בדרך צודקת. על פי גישה זו נוהג אברהם בפרשת סדום. לאחר שאלוהים מספר לו שבכוונתו להשמיד את העיר נזעק אברהם ואומר: "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע? אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ? חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע, חָלִלָה לָּךְ! הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!" (בראשית יח, כה).
איזו תעוזה! עומד אדם מול אלוהיו ומעז להגיד לו שהוא עומד לעשות דבר לא ראוי, נוזף בו במילים קשות ומעמיד אותו על מקומו. זהו מודל מעורר השראה של אדם היודע להטיל ספק גם בקדוש מכל, לשאול שאלות נוקבות ולא לוותר. אברהם ממשיך במו"מ עם אלוהים עד שהוא מוכן להוריד את מספר הצדיקים שבעבורם לא ישמיד את העיר לעשרה. העמידה האמיצה הזו, המטילה ספק בדבר האל, חוזרת אצל גיבורי מקרא ואגדה חשובים – אבימלך שואל את אלוהים "אֲדֹנָי הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג" (בראשית כ, ד), משה ואהרון מתווכחים עם ה' ואומרים לו "הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף?!" (במדבר טז, כב), חוני המעגל לא מוכן לצאת מהמעגל עד שאלוהים יענה לדרישותיו ורבי יהושע מתנגד לבת הקול האלוהית, קם על רגליו ואומר "לא בשמים היא" (תלמוד בבלי, בבא מציעא - דף נט עמ' ב).
המודל הנגדי הוא של אברהם המקבל ציווי לעקוד את בנו - "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ". אברהם לא מתווכח, לא שואל, לא מתמקח כלל - "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים" (בראשית כב, א-ג).
דווקא כאן, בשעה שאברהם מצוּוה על הנורא מכל, הוא שותק ומציית. פרשנים רבים ניסו להסביר את ההבדל הזה ולהצדיק את עקדת יצחק, אך אני אינני מקבל את הפרשנות האפולוגטית בעניין זה. התנהגותו של אברהם בפרשת העקדה היא דגם מבעית לסכנה הגדולה שבהיכנעות האדם בפני סמכות קדושה. אבא שלוקח את בנו אל המזבח ומניף מעליו את המאכלת ראוי לכל גינוי אפשרי, גם אם הוא עושה את דבר ה'. אברהם של העקדה צריך ללמוד מוסר מאברהם של סדום. 
בימינו איש אינו משוחח עם אלוהים, אך לצערי רבים מאמינים כי הם יודעים ומבינים את רצונותיו. בסוגיות לאומיות מחנכים בחלק גדול ממוסדות הציונות הדתית כאילו יש אמת אלוהית אחת והיא נמצאת בכיסם של הרבנים. אמחיש זאת באמצעות סיפור קצר –
לפני כעשור, בשעה שאפי איתם עוד לבש מדים, נכחתי בשיעור שלו שעסק ב "מצוות כיבוש ארץ ישראל הנוהגת אף בזמן הזה". איתם לימד על איסור התורה החמור להחזרת שטחים. לקראת סוף דבריו הרמתי את ידי והערתי שאם מדובר בשיעור תורה ולא בשיחה פוליטית, נראה לי שנכון להראות את המחלוקת בהלכה בעניין זה. תשובתו של איתם הדהימה והדאיגה אותי עמוקות – "אין מחלוקת. כולם סבורים כך" – השיב לי איתם. התעקשתי ופרשתי לפניו ולפני שאר השומעים שורה ארוכה של פוסקים, מהציונות הדתית ומחוצה לה, שסוברים שיש היתר להחזיר שטחים. בסיום דברי אמר איתם שלא הבנתי נכון את כתביהם ושלכולי עלמא החזרת שטחים לידי גויים בהסכם שלום אסורה.
מקרה זה הוא בבחינת פרט המלמד על הכלל. מאז סוף שנות השבעים מתנהל תהליך שיטתי של שטיפת מוח דתית שבו מלמדים צעירים בציונות הדתית שבסוגיות כגון ארץ ישראל השלמה ואתחלתא דגאולה אין כלל מחלוקת ויש אמת אלוהית אחת הנתונה וידועה לנו. פרשנותו של הרב צבי יהודה לתורתו של אביו, הראי"ה קוק, הפכה לקו חינוך/אילוף מרכזי בחלק גדול מישיבות בני עקיבא והאולפנות. דברי חז"ל היפים: "עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין" (תלמוד בבלי, חגיגה - דף ג עמוד ב) - כמו נעלמו מהעולם. למחיקת תרבות המחלוקת, לטשטוש המשא ומתן ההלכתי, ולמחשבה שאני יודע את דבר האל יש השלכות מסוכנות.
הראו לי אדם המאמין שהוא מבטא את רצון האל ואראה לכם אדם ללא מעצורים. לפני ארבע עשרה שנים פסקו מספר רבנים שעל רבין חל דין רודף. לולא פסיקות אלו לא היה יגאל עמיר עושה את שעשה. האיש המתועב הזה חשב שהוא מקיים את דבר האל ולפיכך איבד כל מעצור. יגאל עמיר חונך בהתאם למודל של אברהם העוקד את בנו וזוכה על כך לשבחים ולא בהתאם למודל של אברהם העומד מול האלוהים ומעז להטיל ספק בהחלטותיו. יש להבהיר - הציונות הדתית, והחינוך של חלקים גדולים בתוכה להתעלמות מהמחלוקת ההלכתית ולהאדרת הציות, אינה אשמה ברצח הנורא. האשמה מוטלת ספציפית על יגאל עמיר, על רבנים שפסקו כי חל על רבין דין רודף ועל אלו שביצעו פולסא דנורא. יחד עם זאת, הרצח המזעזע הזה קשור בעומקו להאדרת המודל של אברהם העוקד והקטנת המודל של אברהם מטיל הספק. פונדמנטליזם דתי הוא אחד מהסכנות הגדולות עימן צריך להתמודד העולם. בגרסתו הקיצונית הוא מבוטא היום בתוככי כנסת ישראל על ידי מעריצו של כהנא ח"כ מיכאל בן ארי. בעצרת השנתית בכיכר בה נרצח רבין אנו אומרים מדי שנה בקול ברור - אין סמכות קדושה, אדם אינו יודע את דבר האל, וגם כשנדמה לנו שהאמת הקדושה בכיסנו עלינו ללמוד מאברהם של סדום, לעמוד מול הקדוש ולהטיל ספק. 
[NRG מעריב, 5.11.2009]

פרשת לֶךְ לְךָ: אברם כעובד זר

אחרי שאברם נודד עם אביו תרח מאור כשדים לחרן, תרח הולך לעולמו ואלוהים מצווה על אברם להמשיך במסע לארץ לא נודעת: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א). אברם הוא מהגר אידיאולוגי. הוא מתחיל במסע ההגירה שלו כציות לצו אלוהי. יחד עם זאת, לא רבים זוכרים שעשרה פסוקים מאוחר יותר הוא הופך שוב למהגר והפעם מדובר בהגירה מסוג שונה לגמרי – "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ" (שם, י).

הכרעה זו של אברם נראית לכאורה תמוהה. הרי רק הרגע הוא הגיע לארץ תחת ציווי אלוהי, האם זה הזמן לנטוש את הציווי ולנדוד למצרים? אידיאולוגיה בלי אוכל לא יכולה לשרוד. כשאדם מגיע למצב קיצוני של עוני על סף רעב, כשהוא חי במציאות שבה יש חשש שהוא לא יוכל להאכיל את ילדיו, הוא יעשה כמעט כל מעשה וינדוד בכל העולם על מנת להשיג מזון ורווחה מינימלית. אברם הופך ממהגר ציוני בישראל למהגר עבודה במצרים.

ההכרעה להגר למטרות פרנסה היא קשה. אתה עוזב תרבות ושפה המוכרות לך והולך אל תרבות זרה. אינך יודע אילו סכנות יארבו לך בדרכך ובארץ שאליה אתה מגיע. אתה שומע שמועות, אך חסר מידע מבוסס. מהגר העבודה הוא אדם פגיע ומפוחד. בלשון עממית – אין לו גב, אין מי שיגן עליו. בסיטואציה הזו הכל יכול לקרות והוא צריך למזער את הסיכונים גם במחירים שנראים לנו, האנשים השבעים, מוגזמים ולא ראויים. כך בדיוק נוהג אברם -

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ, וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ. אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ. וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִוא מְאֹד. וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה. וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים. וַיְנַגַּע ה' אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם. וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם וַיֹּאמֶר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא? לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה? וְעַתָּה הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ. (שם, יא-יט).

אברם חושש שהמצרים יחשקו באשתו היפה ויהרגו אותו ולכן הוא מבקש ממנה לשקר ולהגיד שהיא אחותו (זה חצי שקר, כפי שאברם מעיד במקום אחר שרי אכן הייתה אחותו למחצה). המשמעויות של הסתרה זו ושקר זה הן מרחיקות לכת. אומנם חיי שניהם ניצלים, ואברם אף זוכה לקבל רכוש רב בעבורה, אך היא נלקחת לבית המלך לשמש כפילגש. התורה לא טורחת לספר לנו על הרגשות של שרי ועל מה שעבר עליה בבית המלך אך אנו יכולים לדמיין את הקושי, הכאב וההשפלה. לאחר שפרעה מבין ששרי היא אשת אברם הוא מגרש אותם מארצו ומאפשר להם לקחת איתם את כל הרכוש שצברו שלא כדין. זו הכרעה עדינה ואצילית. הציפייה הטבעית היא שכשהמלך מגלה שעובד זר שיקר לו וגרם לו צרות הוא יערוף את ראשו, ואם הוא יסתפק בגירוש הוא ודאי לא יאפשר לו לקחת את הרכוש הרב שצבר ברמייה. פרעה מחליט אחרת. אולי הוא עושה זאת מיראת האל, אולי מתוך אצילותו של החזק. כך או כך, שרי ואברם ניצלים גם מזעמו של פרעה וגם מן הרעב וחוזרים ארצה עם רכוש המקנה להם בטחון כלכלי.

ניתן וראוי לבקר את אברם על דבר השקר ויותר מזה על הפקרת אשתו. אלו דברי ביקורת חשובים, אבל אני מבקש להסתכל הפעם על הדברים מזווית שונה. אברם רעב ללחם. שרי ענייה מרודה. שניהם מהגרים לארץ זרה על מנת לשבור את הרעב. הם לא יודעים מה צפוי והם רועדים מפחד. כל מערכת השיקולים משתנה במצב כזה. האם אני באמת יודע להגיד כיצד הייתי נוהג בשעה שאין לי לחם להניח על השולחן?

אברם מלמד אותי על התחושות הבסיסיות של מהגר העבודה המכונה בישראל "עובד זר". האנשים האלו שמטפלים בזקנינו ובונים את בתינו ושותלים בשדותינו הגיעו לכאן כי כבד הרעב בארצם. הם נאלצו לעזוב את מולדתם ופעמים רבות את משפחתם כדי לשרוד, כדי לאפשר קיום ורווחה בסיסית להם וליקיריהם. מהגרים אלו מגיעים לכאן מפוחדים, ללא גב, ללא הגנה, נתונים לחסדי המעביד הישראלי ולרצונות הממשל הישראלי. כאברם במצרים. הם מגיעים לכאן על פי רוב בצורה חוקית, אך אשרות העבודה הקצרות שלהן מסתיימות מהר והם נשארים כאן פעמים רבות בניגוד לחוק, בורחים מחרפת הרעב המחכה להם בארצם. חלקם ילדו כאן את ילדיהם ואלו גדלו כדוברי עברית, בבתי ספר ישראלים, ללא היכרות כלל עם ארץ המוצא הרעבה. המציאות הקשה הזו דורשת מאתנו התמודדות עדינה ואצילית.

מדיניות הדלת המסתובבת, הבאת המהגרים בלי לקחת עליהם אחריות, ניצולם לשעות עבודה רבות בשכר נמוך מאוד, ובראש כל אלו כוונת הממשלה לגרש בכוח 1200 ילדים לארצות שהם לא מכירים אינם מלמדים על עדינות, וודאי שלא על אצילותו של החזק. זוהי מדיניות אטומה. הציבור שמוחה כנגד מדיניות זו אינו מנותק ממורשתו היהודית ומהחלום הציוני, אלא זהו ציבור המזדהה עם אברם, המצליח להבין את מצוקתו גם אם יש לו ביקורת על הדרך בה בחר, ומבקש להביא את קולו וכאבו של אבי האומה למרכז הבמה.

פרשת נח: הצורך בשלטון

תחשבו רגע על עולם ללא ראשי ממשלה ונשיאים, עולם נטול גבולות ומפלגות, עולם כזה שבו אין חוקים שמוכתבים מלמעלה, עולם של חופש מוחלט. התמונה מפתה ומביאה להרהורים בדבר עצם הסכמתנו לקיים שלטון וחוק. השלטון מתערב בחיינו וכופה עלינו בכוח לנהוג בדרך מסוימת, הסותרת לפעמים את חשקינו או אמונתנו. ויתור גדול זה של האדם על חירותו, ההסכמה לחיות תחת חוק ושלטון, נובע כמובן מהחשש שאנרכיה תוביל לעוולות קשות ולעולם שכולו פשע ופחד.

ספר בראשית מספק לנו הצצה לעולם בטרם היות שלטון, כפי שראה אותו הסופר המקראי. התמונה שנשקפת ממנו אינה אידיאלית כלל –

וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם. וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס... וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ  (בראשית ו, ה-יג).

מספר הוגי דעות ניסו להציג תמונה משלהם למה שהתרחש בטרם שלטון ולהבין מתוך כך מהי מטרת השלטון, מהם תפקידיו ומה אסור לו לבצע. תומס הובס הציג בספרו "הלויתן" תמונה דומה לזו של ספר בראשית. לדעתו, בני האדם שווים מטבעם והדבר מתבטא, מבחינת סגולות הגוף, בכך שגם החלשים יותר יכולים באמצעות תחבולות מתאימות להרוג את החזקים. באשר לסגולות הרוח הרי ש"אין לך סימן מובהק יותר לחלוקה שווה של דבר מן הדברים מאשר העובדה, שכל אדם שמח בחלקו" (תומס הובס, הלוויתן, פרק יג). אם כך, למרות ההבדלים הברורים בין בני אדם יש ביניהם שוויון בסיסי במצב הטבע. השוויון מוביל לאי בטחון. הכיצד? "שוויון זה בכושר נוטע בלב הבריות תקווה שווה להשיג את תכליותיהם. לפיכך, כששני בני אדם רוצים בדבר אחד, ואין אפשרות שייהנו ממנו שניהם גם יחד, הם נעשים אויבים זה לזה; ובדרך אל תכליתם, שבעיקרה היא שמירת קיומם, ולפעמים רק תפנוק בלבד, מנסים הם להשמיד או לשעבד זה את זה" (שם). מצב זה מוביל לחיים של חרדה ופחד תמידי. אינך יכול לדעת מאיפה תבוא הצרה ולפיכך אתה מקדים תרופה למכה ותוקף ראשון. התחרות גורמת לאדם לפלוש לזולתו בשל בצע, אי-בטחון גורם לו להכות מתוך חשש והזחיחות מביאה אותו לריב למען שם וכבוד. כל אלו יחד יוצרים לדעת הובס מציאות שבה "מחוץ למצב המדיני קיימת תמיד מלחמת הכל בכל" (שם). תיאור זה דומה מאוד למתואר בפרשת השבוע.

מצב טבע אחר מתאר ג'ון לוק שסבר שגם ללא שלטון יש חוק טבעי שמנחה את בני האדם ונובע משכלם. חוק זה מורה "שהואיל וכל בני האדם שווים ועומדים ברשות עצמם, אסור שמי מהם יעשה רעה לחברו בכל הנוגע לחייו, לבריאותו, לחירותו או לרכושו" (ג'ון לוק, על הממשל המדיני, פרק ב). השמירה על החוק הטבעי נתונה בידיו של כל אדם ורוב האנשים אכן יקפידו לשמור אותו. יחד עם זאת, מדי פעם יהיו חריגות. מעת לעת יתכן שאדם ישגה או ייכנע ליצריו להפר את החוק. במקרה מעין זה רשות כל אדם נתונה בידו להגן על עצמו ולהעניש את מי שפגע בו. המעניש הפגוע והכעוס לא ישפוט באובייקטיביות וסביר שיגזים בחומרת העונש - "התוצאה תהיה ערבוביה וחוסר סדר" (שם). גם לוק סבור שהעניינים יתדרדרו בסוף לכדי מלחמה אך הוא מתאר לנו טבע אנושי מתון בהרבה. רוב בני האדם מקשיבים לשכל ולחוק הטבעי ולא נכון להגיד, כפי שנטען בפרשתנו, "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (בראשית ח, כא). ההתדרדרות נובעת ממצבים חריגים.

במדעי המדינה מקובלת הסברה שהמסקנה הנובעת מדברי הובס ומהמצטייר בפרשת נח היא שיש להקים שלטון חזק מאוד. חורשי הרעה מחכים בכל פינה, יצר לב האדם עומד לתקוף, והשלטון חייב להיות עוצמתי ולבלום אותם. אימת השלטון מספקת לאדם בטחון מפני האויב בתוך מדינתו ומחוצה לה. כדי לעשות זאת יכול השלטון לפגוע לעיתים בפרט ולהפעיל כוח גדול, אחרת הכל יתדרדר במהרה למצב לוחמה. כדברי רבי חנינא: "הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו" (מסכת אבות, פרק ג, משנה ב). לעומת זאת, המסקנה מדברי לוק שונה - מטרת השלטון היא שהחוק הטבעי יישמר ותו לא. אסור לשלטון להיות חזק מדי מאחר ואז הוא עצמו עלול לפגוע בחוק הטבעי, וגם אין צורך שיהיה כה עוצמתי שכן כל מטרתו היא לשמור על חיים, בריאות, רכוש וקניין כשרוב בני האדם ממילא לא מנסים לפגוע איש ברעהו.

אני לומד מפרשת השבוע שגם בתפיסת מצב טבע הובסיאנית, שלטון עוצמתי הוא כלי לא יעיל ופסול ערכית. שלטון הוא בגדר הכרח בל יגונה ואת ההכרח חובה עלינו לצמצם ככל הניתן. כשאלוהים כורת עימנו ברית בפרשת נח ומתחייב שלא להשמיד שוב את האנושות במבול, הוא לא עושה זאת מאחר וטבע האדם השתנה, אלא מתוך הבנה שלא זו הדרך להתמודד עם הרוע. כוח לעולם גורר כוח, רוע לעולם גורר רוע. מניעת ההתדרדרות למלחמת הכל בכל או לערבוביה ואי סדר מחייבת שלטון וחוק, אך על שלטון זה להיזהר מאוד מלהיהפך לגורם המלחמות במקום להיות אחראי על מניעתן. הפגיעה בחירותם וכבודם של אנשים מחייבת שלטון, אך יהיה זה אירוני אם שלטון זה יפגע בעצמו בכבוד האדם שעליו הוא בא להגן. שלטון מעין זה מסתכן באובדן הלגיטימיות. זה שורש הברית של אלוהים עם האנושות.

המציאות השלטונית בישראל בשנות האלפיים מעוררת תהיות קשות בנושאים אלו. האם השלטון הישראלי ממלא אחר תפקידו הבסיסיים ביותר? שלטון היוצא למלחמות ברירה ואינו מרסן את עצמו בהפעלת כוחו בוגד בעצם ייעודו. דן מרידור אמר על מלחמת לבנון השניה: "ראיתי איך ממשלה של אנשים אינטליגנטיים, את חלקם אני מכיר באופן קרוב מאוד, לא שואלת את השאלות האלמנטאריות כשהיא שולחת את העם למלחמה" (הארץ, 21.10.09). זו מציאות שלטונית בלתי נסבלת. כמו כן, שלטון המפעיל ממשל צבאי על אוכלוסיה של מיליונים במשך מעל ל-40 שנה ומונע מהם חירות וכבוד עושה מעשה לא לגיטימי בעליל. המציאות המזרח תיכונית קשה ומזכירה את המתואר בספר בראשית, אבל נראה שבישראל האיזונים העדינים בטיפול במציאות זו מופרים שוב ושוב ולגיטימיות השלטון מתערערת. בסופו של יום הדרך להתמודד עם הבעיות יכולה להסתיים במבול או בברית. עלינו לבחור בדרך הברית.

קהלת - מ-"שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ" ל-"דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים" (לכבוד סוכות)

בשבת חול המועד סוכות נוהגים לקרוא את מגילת קהלת שהיא לטעמי אחד הספרים החשובים והמטלטלים ביותר בהיסטוריה האנושית. "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" מכריז קהלת בפתיחת ספרו ומיד לאחר מכן שואל בהתרסה: "מַה-יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל-עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ?". תשובתו המדכאת לשאלה זו חוזרת שוב ושוב בספר - הכל הבל, אין יתרון בדבר.

בראשית הספר מציג המחבר את הטענה שכל הדברים חוזרים על עצמם באופן מייגע ושלמרות אשלייתנו שיצרנו או חשבנו דבר מה חדש, הרי בעומק העניין אין זה כך. "דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת... כָּל-הַדְּבָרִים יְגֵעִים, לֹא-יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר לֹא-תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת וְלֹא-תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ.  מַה-שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ".

טענת הטענות של הספר, היא שעובדת עמידתו של האדם לנוכח מציאות המוות טומנת בחובה את ההכרה המפחידה שדבר בעולם לא יכול להיות בר משמעות אובייקטיבית ומוחלטת. הזמניות הנצחית, עצם היות האדם נטוע בעולם לפרק זמן קצר ביותר אל מול פני הנצח, מבטלת לדעת קהלת כל הקניית חשיבות למעשה אנושי.

על הסליחה - מאמר ליום הכיפורים

יום הכיפורים הוא חג הסליחות הגדול. הסליחה, כותב אבן שושן, היא "ויתור על עונש". קיימת ענישה בה גורם סמכותי מעניש את הכפופים לו. כך לדוגמא, הורים מענישים את ילדיהם על התנהגות רעה, המורה מעניש את תלמידו ובית המשפט מעניש את הפושע. ישנה גם ענישה שהינה חלק מהיחסים היומיומיים בין אדם לחברו. כעס, יחס מפלה, אדישות, קור, אי לקיחת אחריות על רֵעי, ניתוק ושתיקה – הם סוג של ענישה בה אנחנו משתמשים, לעיתים בפאסיביות אגרסיבית ולעיתים בצורה פעלתנית, בתגובה למִשקעים הנוצרים בינינו.

הסליחה היא ויתור על אלו. הויתור קשה. ההיאחזות בכעס ובעלבון היא למעשה הכרזה כי הצדק לצידי. אני כועס כי אני צודק. אני פגוע כי פעלת כנגדי שלא בצדק. הויתור על תחושות אלו הריהו כזניחת הצדק. האם לסלוח אין פירושו הודאה שלמעשה לא צדקתי כל העת? האם הויתור על העלבון אינו כויתור על הצדק?

יש כח רב באחיזת שרביט הצדק. אני מופיע מול עצמי, מול הפוגע ולמעשה מול כל החברה הסובבת כדמות הצודקת, כמי שעשו לו עוול וכעת מגיעה לו אמפתיה, חמלה והזדהות. הסליחה היא ויתור משמעותי וקשה. לעיתים היא דורשת את הרחבת המבט גם לנקודת מבטו של הפוגע לכאורה, וניסיון להבין מדוע יתכן ויש צדק גם במעשהו או דבריו. ביודעו את הקושי שבסליחה כותב הרמב"ם: "לפי שאסור לאדם שיהיה אכזרי ולא יתפייס, אלא יהיה נוח לרצות וקשה לכעוס, ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול, מוחל בלבב שלם ובנפש חפצה; ואפילו הצר לו הרבה וחטא לו הרבה, לא ייקום ולא ייטור" (משנה תורה לרמב"ם, הלכות תשובה, פרק ב).

והיה מחננו טהור - מכתב גלוי לשולמית אלוני

גב' אלוני הנכבדה

נכחתי בשיחה שקיימת עם פעילי שמאל על פי הזמנת חוג עמדה, שאני חבר בו, ועמותת "קול אזרחיה". אני הייתי זה שבסיום דברייך לא מחא כפיים אלא ספק אותן.  כהומניסט ואיש שמאל הסכמתי עם רוב הדברים שאמרת באותו הערב, אך בניגוד לרוב יושבי החדר, צרמו אוזני והתחלחל ליבי לשמע השנאה היוקדת, הראיה הדיכוטומית, הסתירות הפנימיות ואטימות הלב אשר הפגנת באותה השיחה.

למען הסר ספק, אעיר בראשית הדברים שאני שותף מלא למאבק נגד הכיבוש ומתנגד מיום שעמדתי על דעתי למפעל ההתנחלויות. כמו כן אעיר שבדברים הבאים אני מתייחס לציבור הרחב של המתנחלים ולא לגרעין הפנאטי והמרושע בו אשר באופן מודע פורע חוק, מבצע מעשי אלימות פיסיים ומילוליים איומים, פוגע באנשים, בעצים וברכוש. אין לי שיח עם הנמנים על גרעין זה ובשיחות שאני מקיים עם עמיתים מהציבור הציוני דתי ועם מתנחלים אני מדגיש שוב ושוב שציבור זה, המונה על פי הערכות שונות כעשרה אחוז ממתיישבי יש"ע,  יש לנדות. רבים מהם שותפים לביקורת שלי על עמיתיהם!

אין טעם במכתב קצר זה להרבות מילים בנוגע למוסכם בינינו, דברים אלו כמעט מובנים מאליהם, ולכן אתמקד בנקודות המחלוקת המרכזיות. בדברייך אמרת שמאז ומתמיד למתנחלים לא היה איכפת מהחינוך ומהחברה ודומני שידעת בשעה שאמרת זאת כי אין זו אמת. נכון וכואב הדבר שבעולם הערכי של הציונות הדתית הלך והשתלט החזון הקוקי אודות ארץ ישראל השלמה כאתחלתא דגאולה ושערך מפוקפק זה היה לאליל שאצל רוב המתנחלים כמעט הכל נדחה מפניו, אך בה בעת היו מתנחלים רבים ובהם מנהיגיהם ורבניהם מעורבים באופן עמוק ונרחב בסוגיות של חינוך וחברה, בקרב הציבור שלהם ובקרב כלל הציבור. "לא היה איכפת להם מחינוך"? האם שכחת שהמפד"ל היא המפלגה היחידה חוץ ממרצ שנאבקה בכל משא ומתן קואליציוני על קבלת תיק החינוך? האם שכחת שזבולון המר היה שר החינוך בחמש ממשלות שונות? האם שכחת שאך בהקמת ממשלת שרון הקודמת נלחם זבולון אורלב על קבלת תיק הרווחה? האם אינך מכירה את מפעלי החינוך האדירים שהקימה הציונות הדתית ובתוכה ציבור המתנחלים? האם המפעל הגדול של ישיבות הסדר ומכינות קדם צבאיות לא היה? האם מפעלי הצדקה המובילים במדינה שהוקמו על ידי ציבור זה לא קיימים?

דיברת על השלום כערך מרכזי שיש לשאוף אליו ובה בעת אמרת שאינך חוששת מלחמת אזרחים. הנה תורת השמאל נוסח אלוני על רגל אחת: נגד עם אחר יש לנקוט אסטרטגיה של פיוס ולחתור תמידית לשלום, כאשר מדובר במחלוקת עם אזרחי המדינה הרי שיש לעשותה קוטבית ככל האפשר ולחדול מלראות בשלום כערך. מול אלו אין לחשוש ממלחמה. לעגת לאמנת כינרת שבה העזו מנהיגי שמאל להידבר עם אפי איתם. הנה שוב תורתך הקוהרנטית: עם לאומניים בני עם אחר אשר אחראיים לרצח לאורך שנים של אזרחי ישראל מצווה להידבר ולהתפשר, אך ניסיון להגיע להסכמות עם מנהיגי ימין בתוך הציבור הישראלי – הו לא, עד כאן. את הטראומה והסבל של הילד הפלשתינאי שאין עוול בכפו עלינו לקדש, אך מהטראומה והסבל של הילד היהודי שעל לא עוול בכפו נולד בשומרון למשפחה מתנחלת ועתה עומדים לעוקרו מביתו עלינו להתעלם.

דיברת על הפצ"ר הקודם, שבמקרה אני מכיר היטב ונמצא עימו בקשרי ידידות, וסיננת כהקדמה לדברייך את ההערה האפלה, כמעט גזענית: "פתאום בכל התפקידים האלו צצו חובשי כיפות". כמה שנאת חינם מיותרת גלומה בהערה זו. כל אדם נברא בצלם, אך אם הוא חובש כיפה הרי שהצלם שלו חשוד, מאוס ופסול. ועל מי אמרת את הערתך? על תלמיד חכם, איש שלוחם בתוך הציבור הציוני דתי על מתינות וחשיבה מורכבת, אדם שספריית ביתו הפלורליסטית מעוררת השתאות והערכה, אינטלקטואל אמיתי אשר נאבק שנים בתוך צה"ל (באחד מהמקרים הייתי עד לכך) על נהלי פתיחה באש אשר לא יסכנו חפים מפשע ואשר אם היית יודעת למי הוא מצביע היית כנראה בולעת כובע או שניים. אבל דא עקא, האלוף ד"ר פינקלשטיין חובש כיפה. ברגע זה הוא נפסל. כאן תם הפלורליזם.

דיברת על הסרבנות ואמרת שיש להבחין בין הסרבנות שבאה מן השמאל שהינה מצפונית ובה אדם אומר אינני יכול לבצע מעשה זה הנוגד את מצפוני, לבין סרבנות ימין שבה קוראים רבנים לסירוב פקודה והיא מעין מרי אזרחי מאורגן. הבה נדייק: בשמאל קמו מספר ארגוני סרבנות מתוקשרים. אלו ארגונים הקוראים בריש גלי לסרב פקודה, מעודדים את הציבור לעשות כן ומנסים לקיים סרבנות מאורגנת. אין זו סרבנות מצפונית אישית, אלא יש כאן תופעה זהה לזו מן הימין (אם כי ממניעים אחרים כמובן) – מרי מאורגן על מנת להשיג מטרות פוליטיות שציבור מסוים רואה כמוסריות. אם סרבנות הימין פסולה מאחר והיא כעין מרי, הרי כל סרבנות מאורגנת פסולה. מעבר לכך, מדוע מצפון האומר אינני מסוגל לעשות דבר שאני סבור שמנוגד להלכה הינו פחות מצפוני מזה האומר אינני מסוגל לעשות דבר הנוגד את הצו הקטגורי הקאנטיני?

על פי התפיסה הדכוטומית והשונאת שהצגת מחננו טהור והמחנה שלהם טמא. אצלם כולם צייתנים, אצלנו נאורים וחושבים (למעט אם הכוהנת הגדולה נושאת דברים); אצלם אלימות ומשיחיות הם חזות הכל ואין חינוך ואין צדק חברתי ואין חברה ואילו אצלנו עוסקים כל היום בסולידריות חברתית (היכן נמצא שורש הבורגנות הקפיטליסטית המנוכרת? על מי כתב רוטבליט: "אומרים חושב בשמאל וחי לו בימין"? מאידך, היכן ניתן לראות דוגמאות מופת לחיים צנועים ולדאגה קהילתית כנה?); הם מוזמנים לבוא ללמוד מהנאורות שלנו, לנו אין מה ללמוד מהם.

לנצח נהיה חבים לך חוב גדול על תרומתך האדירה בנושא זכויות האדם והשלום. אני תקווה שלא לנצח נישא עמנו את שנאת החינם, חוסר ההידברות הפנימית והפגיעה החמורה בסובלנות ובפלורליזם שהחדרת בשמאל הישראלי.

[המאמר פורסם בכתב העת "כלבי השמירה" גיליון 1 ובאתר מרצ]  

מבט ציוני-הומניסטי ללחימה בצפון

לא קל להיות הומניסט בישראל בימים כתיקונם וקל וחומר בימים אלו. למאמינים בשוויון ערך האדם קשה מלחמה מנשוא. ישנן אומנם מלחמות מוצדקות, אך ב "מלחמות לצדק גם ילדים מתים". ילד ישראלי, ילד לבנוני, הוא ילד הוא ילד הוא ילד. האמירות: "כואב לי שנהרגים להם אזרחים אבל יותר כואב לי שלנו נהרגים" מובנות ביותר מבחינה אמוציונאלית, שהרי אדם קרוב אצל עצמו, אך פסולות לחלוטין מנקודת מבט הומניסטית. ההומניסט כואב היום את המצב אליו התדרדרנו מבחינת ביטחוננו אנו, אך לא פחות את ההרג שאנו מבצעים בחפים מפשע על מנת להחזיר את ביטחוננו הגזול. אלו ימי כאב עמוק ואמיתי.

יחד עם זאת, הומניזם אינו מכיל בתוכו בהכרח פציפיזם. לעיתים, חייבת מדינה להילחם מלחמת מגן אשר מטרתה הצלת חיים וצמצומו של איום ביטחוני חמור. לא ניתן להתיפייף בהתנגדות אוטומאטית לכל לחימה, שהרי לעיתים היעדר הרתעה וכוח מביאים לתוצאות חמורות יותר, דווקא מנקודת מבט הומניסטית, מאשר לחימה. לחימת מגן היא מצב טרגי ביותר, אך נדמה כי בעת הזו היא הכרחית. כמעט למותר לציין כי לא יתכן שארגון טרור ישלוט בשטח שגובל עימנו, יפציץ ישובים בעורף מדינתנו ויהרוג ויחטוף את חיילנו הנמצאים מעברו השני של הגדר. כמעט למותר להזכיר שצה"ל נסוג מלבנון ונסוג מעזה ודווקא אז הגיעו התקפות חבלניות אלו. לצערנו הרבה יש מצבים שכוח הכרחי בהם. הטענה שאל לנו להילחם במצב זה ושניתן להגיב בדיבורים מזכירה לי שורה של נתן יונתן שכתב: "חדל לשחק את התם, עדיף רשע או שאינו יודע לשאול".

יחד עם זאת, לחימה לצורך נקמה והרתעה בלבד פסולה מכל וכל. הגעה למצב שנסראללה נכנע בשידור חי אינה מטרה הגיונית למבצע מעין זה, זוהי מטרה המונעת בעיקר מהצורך בנקמה והשפלת היריב. לא לכך עלינו לשאוף. עלינו תחילה לשרטט בצורה ברורה את מטרות המבצע. אני מבקש להציע ניסוח לארבע מטרות כאלו:

א.      מטרה מדינית: פרישת צבא לבנון בשילוב כוחות בינ"ל לאורך דרום לבנון תוך יצירת אינטרס לבנוני באי הפגזת ישראל לאורך זמן והתחייבות להרחקת החיזבאללה אל מעבר לנהר הליטני.

ב.      מטרה מדינית: שחרור החטופים (תוך הסכמה מצידנו לשחרר את כל מי שנכלא בישראל החל מיום חטיפתו של גלעד שליט).

ג.        מטרה צבאית: הרס תשתית החיזבאללה בחזית ובעורף כולל השמדת מפקדות, מצבורי נשק וכל עמדות החיזבאללה הפרושות לאורך הגבול.

ד.      מטרה צבאית: פגיעה משמעותית ביכולת החיזבאללה לירות רקטות לעבר ישראל.

אם כך, מה צריך להיות הקול שמשמיעה מרצ, כמפלגה הציונית-הומניסטית היחידה היום בישראל, בעת עימות זה? מרצ צריכה להוות קול המשלב תמיכה וביקורת כאחד. לצורך כך, עליה לעמוד על שני דברים מרכזיים: שהלחימה תנווט להשגת המטרות שלעיל תוך צמצום פגיעה באזרחים ולא תחרוג מהמינימום ההכרחי, ועל כך שמדינת ישראל תיכנס מיד למו"מ עם ממשלת לבנון וכן תקיים מגעים באמצעות הקהילייה הבינ"ל עם סוריה.

ארבעת המטרות האמורות לעיל נמצאות בהישג יד ואסור לישראל לשקוע בלחימה חסרת גבולות וחסרת מטרות. ככל שתימנע ישראל מכניסה למו"מ אינטנסיבי לאורך יותר זמן, כך הלחימה בצפון תהפוך מוצדקת פחות ומטופשת יותר.

[פורסם בתחילת  מלחמת לבנון השניה]