פרשת שמות: אהיה אשר אהיה

בפרשת שמות נִגְלָה לראשונה אלוהים למשה בסנה הבוער, ואז זה קורה - משה מעז ושואל את אלוהים לשמו, ואלוהים משיב - וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. (שמות ג, י"ג-י"ד)

אֶהְיֶה - זה השם שאלוהים בוחר לעצמו. אפשר להבין את התשובה המיוחדת הזו בשתי צורות. האחת היא שמדובר במעין התחמקות נוזפת. "מה זאת אומרת איך קוראים לי? חצוף! אני אהיה אשר אהיה. זה לא עניינך מה שמי"; השניה היא שמדובר בשם שמסתתרת מאחוריו משמעות עמוקה. ננסה לגעת במשמעות הזו. 

מייסטר אקהרט (Meister Eckhart), התיאולוג הגרמני שחי במפנה המאות ה-13 וה-14, כתב: "אהיה - שאין לו שם ואשר מעולם לא קנה לו שם". אלוהים לא מתחמק אלא מסביר למשה שאין לו שם ושלא יכול להיות לו שם. העדר השם הוא מאפיין מהותי של האלוהות. אריך פרום מסביר:

"אלוהים ישנו. ברם אין ישותו ישות נגמרת, בדומה לדבר מן הדברים, אלא היא תהליך חי, התהוות. רק דבר, רוצה לומר מה שהגיע לצורתו האחרונה, יש לו שם. אם נתרגם תרגום חופשי את תשובת אלוהים למשה, נאמר: 'שמי הוא: נטול שם, אמור להם שנטול שם שלח אותך". רק לאלילים יש שמות, מפני שהם דברים. לאלוהים "חיים" אי־אפשר שיהיה שם: השם אהיה מציין פשרה אירונית בין ויתור האל לבורות העם לבין דרישתו להיות אלוה נטול-שם". (אריך פרום, והייתם כאלוהים, עמ' 27)

על פי פרום המהפכה המקראית היא לא זו של החלפת שורה של אלילים באל אחד, אלא היא שבירת עומק מושג האלילות על־ידי מפגש עם מי שאין לו שם, שאינו דבר מן הדברים. השלב הבא, לפי פרום, יהיה שהרמב"ם יכריז שלא ניתן להגיד דבר על אלוהים ויכונן את רעיון שלילת התארים; לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה - אודות אלוהים ניתן רק לשתוק. על מה שיש לו שם אפשר לדבר; את מה שיש לו שם אפשר לתאר; אבל אלוהים אומר: אני אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה, אינני ניתן לתיאור. על־פי פרום, מה שמתחייב משיטת הרמב"ם ומתשובתו של אלוהים למשה, הוא לא רק תיאולוגיה שלילית אלא שלילת התיאולוגיה. 

משה שומע את הדברים המום, ושותק. הוא לא יודע איך לעכל את זה. הוא הרי לא מתכוון ללכת לבני ישראל ולהגיד להם "אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם", כפי שנצטווה; הוא לא מבין מה זה אומר והם ודאי לא יבינו. אלוהים שומע את שתיקתו הארוכה ומוותר לו.  

וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר. (שמות ג, ט"ו)

אלוהים ממשיך לא להעניק לעצמו שם של ממש. הוא אומר צירוף אותיות לא ברור - י ה ו ה - שם ההוויה, שקשור בעומקו לשם אֶהְיֶה. על־מנת שבני ישראל יירגעו ויבטחו בו, הוא מסביר שהוא האלוהים של אבותיהם. אם אתם חייבים שם - אז זה שמי וזה זכרי. 

לכל איש יש שם וגם לכל חפץ ולכל חיה ולכל דבר בעולם וביקום. רק למי שמייצג רעיון שמעבר  לכל אלה אין שם. אריך פרום חשב שאלוהים המקראי מייצג את המאבק באל עם שם, באליל. מהותה של האמונה באלוהים היא שלילת האלילים. "כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי" (תלמוד בבלי, מגילה, י"ג ע"א). ומה הם האלילים שלנו כיום? זו נראית לי שאלה חשובה מאוד. ואגב, כיצד החלטנו לכנות בשפת היומיום את מי שהבהיר למשה ולכולנו שאין לו שם? אנחנו מכנים אותו: ה' (השם!). 

[המאמר מבוסס על פרק 144 של ההסכת מקור להשראה]

פרשת ויחי: אמת ושלום

"רבן גמליאל אומר: על שלושה דברים העולם עומד; על הדין ועל האמת ועל השלום" (משנה אבות, א, יח). ומה קורה כשנוצר מתח בין האמת לשלום? במסכת יבמות אומר רבי אילעא בשם רבי אלעזר בר' שמעון את הכלל הבא: "מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום". לשנות, זאת אומרת – לא לומר את האמת. כדי להצדיק את דבריו מפנה רבי אילעא לקטע קצרצר מהפרשה שלנו, פרשת ויחי. 

וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ. וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר. כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו. (בראשית נ, ט"ו- י"ז)

17 שנה חלפו מאז שדאג יוסף שיביאו את יעקב אביו למצרים; 17 שנה שבהן כל משפחת ישראל הגדולה, כולל הנכדים והנינים והשפחות והעבדים והמקנה, מתגוררים בארץ גושן שבמצרים. והנה, הגיעה שעתו של יעקב למות. אֵבֶל כבד יורד על מצרים בשל מות אביו של השליט יוסף, ובינתיים מתפרצת מחדש חרדת האחים. הם חוששים שמא עתה, כשאבא שלהם איננו, יוסף ינקום את נקמתו. האחים מתקשים להאמין שיוסף באמת סלח להם, והם בטוחים שיגיד לעצמו "אתם מכרתם אותי לעבדות; אתם אמרתם לאבא ׳טרוף טורף יוסף׳; עכשיו הגיעה העת להשיב לכם כגמולכם". 

אז הם ממציאים סיפור. הם אומרים ליוסף שרגע לפני שאבא שלהם נפטר, הוא ציווה עליהם להגיד לו שיתגבר על הרע שעשו לו אחיו ושלא יגמול להם רעה בחזרה. הם יודעים שיוסף יכבד את משאלתו האחרונה של אביו. 

מעניין שזוהי הדוגמה שמביאה הגמרא ל"לשנות מפני השלום". על פי רוב, כלל זה מובן כדאגה לשלומו של האחר, ואילו במקרה הזה, האחים דואגים לעצמם ולמשפחותיהם. הגמרא אומרת שגם זה לגיטימי. אם שקר קטן מונע סבל גדול, אזי לעיתים השקר הזה לגיטימי. 

בהמשך הסוגיה במסכת יבמות מביאה שם הגמרא אמירה מעניינת ואמיצה של רבי ישמעאל. בספר בראשית, שבשבת זו אנחנו מסיימים את קריאתו, גם אלוהים משנה בדיבורו מפני השלום. רבי ישמעאל מפנה אל המקרה שבו המלאכים מבשרים לאברהם ושרה שהם יזכו לילד ושרה לא מאמינה. "וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן", כך כתוב, אך כאשר אלוהים מצטט את שרה בפני אברהם, הוא אומר: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי" (בראשית יח, יב-יג). אלוהים אינו רוצה להעליב את אברהם ולהגיד לו ששרה כינתה אותו "זקן" ולא האמינה שביכולתו להביא ילדים לעולם. כדי לשמור על שלום בית, גם אלוהים משנה מפני השלום.

חשוב להדגיש: שקר הוא שקר הוא שקר, גם אם מכנים אותו "לשנות". היחסים של משפחת ישראל בספר בראשית מלאים בשקרים: יעקב הצעיר משקר לאביו במצוות אימו כדי לזכות בברכת הבכור; בניו של יעקב משקרים לו ואומרים "חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף"; ולאחר מכן הם ממציאים את המשאלה האחרונה של יעקב. 

השקרים הורסים את עולמנו, פוגעים עמוקות באמון שניצב בבסיס החברה ופוגעים בכבוד האדם שמשקרים לו. ואולם, פרשת ויחי מלמדת אותנו שתהיה זו טעות לשים את כל השקרים בסל אחד. בחיים הבוגרים ערכים מתנגשים; ההרמוניה אינה שורה בכול. הערך של השלום נושא חשיבות גדולה כשלעצמו, ויש הבדל גדול בין לשנות מפני השלום ובין לשקר מסיבות אינטרסנטיות כדי להכשיר מעשים לא-ראויים. אם שקר קטן יכול להציל את כל משפחת ישראל מזעמו של אחיהם השליט המצרי, אז אולי ראוי לומר אותו.

אני נזכר בהמלצה של קהלת, "אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה" (קהלת ז, ט"ז), ומבין שכוונתה – הֱיה חומל. חז"ל מזמינים אותנו לרקוד ריקוד עדין מאוד; לנווט את דרכינו בין האמת ובין ראיית רגשותיו וכאביו של הזולת כדי ליצור מציאות שכולנו יכולים לחיות בה יחד. "הָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה ח, יט).

[המאמר מבוסס על פרק 139 של מקור להשראה ומופיע באתר בית אביחי גם בתרגום לאנגלית ולרוסית)

פרשת ויגש: אינסטינקט ההאשמה

 בסך הכל רציתי להוציא את החומוס מהמקרר, אבל מישהו הניח אותו בחלק האחורי של המדף ולפניו היה מין כלי כזה פתוח מזכוכית שבתוכו שחו זיתים בשלולית מים. עשיתי את מה שכל גבר היה עושה, וניסיתי לשלוח את היד ולהוציא את החומוס בתנועת ריחוף אקרובטית מעל הזיתים. הכלי התרסק על הרצפה והתנפץ, המים המסריחים נשפכו לי על המכנסיים, והזיתים התפזרו לכל עבר. הדבר המיידי והיחיד שיכולתי לחשוב עליו היה - מה פתאום היא שמה את הזיתים בכלי זכוכית ועוד במקום כל כך לא אחראי? 

הסיפור הזה לא באמת קרה, אבל דומים לו התרחשו בביתנו פעמים רבות. מאחוריו עומדת תופעה פסיכולוגית-קיומית - בכל פעם שמשהו משתבש, קטן או גדול, ויש אפשרות זמינה להאשים מישהו אחר, אנחנו קופצים על ההזדמנות ומאשימים. אני מכנה זאת: אינסטינקט ההאשמה. פעמים רבות האינסטינקט הזה כולל בתוכו אמת חלקית, אך נדיר שהוא מצביע על האמת המלאה. אני מאשים את הזולת פשוט כי אני יכול להאשים את הזולת.  

אחרי שהאחים נכלאו מיד ראובן, האח הבכור, התחיל להאשים אותם בכל המתרחש. "זה קורה בגלל מה שעשינו ליוסף. אמרתי לכם כבר אז לא לעשות את זה. בגללכם כל זה קורה!" ראובן פעל כמצופה מתוך אינסטינקט ההאשמה ובדבריו היה גם גרעין של אמת. זה כמובן היה רק חלק מהאמת. בתור האח הבכור שכולם נושאים אליו עיניים ראובן יכול היה לנסות לשכנע את אחיו באותו יום קשה להחזיר את יוסף בביטחה לאבא שלהם, אבל הוא לא עשה זאת. ברגעים האלה שאינסטינקט ההאשמה הופעל, ראובן לא היה עסוק באשמתו, אלא רק באשמת אחיו. אינסטינקט ההאשמה הוא למעשה גם דרך של הנפש להגן על עצמה ולספר סיפור שרחוק ככל הניתן מהמילים "אני אשם". 

יהודה ויוסף מצליחים לפעול אחרת. הפרשה שלנו מתחילה בנאום של יהודה שמנסה לגרום לשליט המצרי לא לאסור את בנימין באשמת גניבת הגביע, ואף בהבעת נכונות לכך שהוא ייכנס לכלא במקומו! בהמשך מגיעה הדרמה הגדולה - יוסף כבר לא יכול להתאפק והוא מגלה לאחיו את זהותו ופורץ בבכי. האחים כמובן מבועתים. השליט המצרי העוצמתי שיכול במשפט אחד להביא למותם או לכליאתם הוא אותו האח שהם כמעט הרגו, שהם השליכו לבור, שהם מכרו לעבדות. 

"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי? וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ, וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה. וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם. [...] לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם". הטקסט המדהים הזה הוא בדיוק ההפך מאינסטינקט ההאשמה. אתם לא אשמים, מדובר פה בכלל בתוכנית אלוהית גאונית! 

בשלב הזה יוסף שולח אותם להביא את אביהם - אביו האהוב - את יעקב. וכאן מופיע המשפט האנושי והיפה ביותר בפרשה לטעמי: "וַיְשַׁלַּח אֶת אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ". למה יוסף חושש מכך שהם ירגזו בדרך? "וטעם אל תרגזו - שיכעוס איש על אחיו בעבור מכירתו" (אבן עזרא). יוסף יודע מה יקרה בדרך - אינסטינקט ההאשמה יתחיל לפעול, והם יהיו עסוקים בלריב מי באמת אחראי על ההתעללות ההיא ביוסף. אחד יגיד לשני: "אבל לא ראית על הפנים שלי שאני נגד? למה אתה חושב שתקתי?"; השני יגיד לשלישי: "אתה מדבר? אתה זה שהכניס אותו לבור!"; השלישי יגיד לרביעי: "אבל אתה ביצעת את המכירה, אתה!"; וראובן יצעק על כולם: "אתם רציתם להרוג אותו! להרוג!". יוסף יודע שהדרך הזו הולכת להיות דרך של האשמות. והוא מזהיר אותם מפני זה - אל תרגזו בדרך.

אינסטינקט ההאשמה נמצא בכל פינה של חיינו. בשנים האחרונות נוצרו - בדמוקרטיות המערביות בכלל ובישראל בפרט - תרבות ופוליטיקה של האשמה. המחנה הנגדי, או לפחות הנהגתו, אשם בהכל. המסקנה היא שאם רק נצליח להחליף אותם הכל יסתדר. יש כאן גרעין של אמת - זו אכן ההנהגה הגרועה ביותר בתולדות ישראל, אבל זה לא נכון שאם רק נזיז אותם הכל יסתדר. 

ההיאחזות בסיפור האחר, הלא־מאשים, אפשרה לאחים לבנות לעצמם חיים חדשים בארץ גושן, לשרוד ולהקים עם. אני מבקש ללמוד מזה את הכוח העצום של החלפת אינסטינקט ההאשמה ביצירת סיפור שלא מחפש אשמים. אם אתה לא אשם ואני לא אשם, אנחנו יכולים עכשיו לשתף פעולה בבניית עתיד טוב יותר. האם עדיין יש סיכוי שנקשיב לעצת יוסף וניצור כאן מערכת יחסים שבה לא רוגזים בדרך?

[המאמר מבוסס על פרק 134 בהסכת מקור להשראה. הקליקו להאזנה]

פרשת מקץ: למה דווקא שמעון?

 כאשר יוסף היה נער צעיר הוא הביא את דיבתם הרעה של אחיו לאביו. לא כתוב מה הייתה אותה דיבה, ורש"י הסביר שם שבני לאה היו מזלזלין בבני השפחות וקוראים להם "עבדים". יוסף לא אהב את הזלזול הזה והלשין ליעקב. עכשיו חלפו שנים רבות, יוסף הוא משנה למלך מצרים, והאחים שלו כלואים אצלו באשמת ריגול מבלי שיזהו אותו.    

יוסף עדיין לא מגלה לאחיו מיהו ומודיע להם שעליהם לחזור לכנען ולהביא את אחיהם הקטן כהוכחה לכך שהם לא מרגלים. כערבון הוא כולא את שמעון במצרים. פרשנים רבים ניסו להבין למה בחר יוסף דווקא את שמעון. בין הפרשנויות מצאתי סברה יפה אצל הרב משולם ברנדווין - 

"דיוסף רצה לידע אם חזרו אחיו מדרכן הלזו, שמחשיבים את בני השפחות כעבדים, לפיכך אמר כי בזאת יבחנו, יטול מהם בן לאה אחד לשביה, ואם יבקשו להחליפו בבן שפחה הרי למדת דסבירא להו דבן לאה [שסוברים הם שבן לאה] חשיבותו טפי [יתרה] משום דהוי ישראל ובן שפחה הוא עבד, ואם לא יחליפוהו הרי נמצא דחזרו מדרכן הרעה". 

יוסף בוחן אותם. הוא מחליט לאסור דווקא את אחד מבני לאה כדי לראות אם השאר יבקשו להחליף אותו באחד מבני בלהה או זילפה. אם זה יקרה, סימן שהם לא שבו מדרכם הרעה. שהם עוד לא מצליחים לראות את זה שכולם בני ישראל; שהם שווים; שהם אחים. אם הם לא יבקשו - זה יהיה סימן עבורו שאחיו באמת עברו שינוי. 

ומבני לאה למה דווקא את שמעון? משולם מביא שם כמה סיבות שמראות שבכל אחד מבני לאה היה משהו מיוחד שאפשר היה לחשוב שהם רוצים להחליפו בגלל אותו משהו. בכל בני לאה חוץ משמעון. "ועל כן נטלו יוסף", כותב הרב משולם, "ואמר אם יחליפוהו בבן שפחה הרי נמצא כי אוחזין בקלקלתן, ואם לאו הרי טוב. ולפי שראה שהשאירוהו בידיו ולא החליפוהו לפיכך גמר אומר להתפייס עמהם".

יוסף ניצב בצומת דרמטי, הן במובן הפנים־משפחתי, והן במובן הלאומי. אם יוסף יבחר לנקום באחיו, הרי שהמשפחה תתפרק ולא ניתן יהיה לבנות אותה מחדש. הנקמה הייתה משנה את ההיסטוריה. לא היה קם העם היהודי, לא היה יותר זכר לבני־ישראל. אם הוא יבחר להתפייס - הוא יאחד מחדש את משפחתו ויהפוך אותם לראשי שבטי ישראל. זה הרגע. וברגע הזה, לפי הפרשנות המקסימה של משולם ברנדווין, מה שהכריע זה לא חשבונות אישיים אלא השאלה האם האחים שלו השתנו והפסיקו לזלזל בבני השפחות. האם הם מתנהגים כמשפחה. 

כל כך הרבה זלזול מצוי היום ביחסים שבין שבטי ישראל. הכל נראה שבור והאמת היא שצריך להיות אופטימיסט גדול כדי לחשוב שזה עוד ניתן לתיקון. אולי הדרך שבה הגיע אלי ספרו של משולם ברנדווין יכולה לטעת מעט אופטימיות כזו - 

משולם ברנדווין הוא רב חרדי־ישראלי. את ספרו קיבלתי לפני כעשור מתנה מרעייתו, שעשתה מעשה אמיץ והחליטה כאישה חרדית ללכת ללמוד בתוכנית של קולות, תוכנית שבה למדו יחד דתיים וחילוניים, מסורתיים וחרדים, נשים וגברים. במקרה זכיתי אז להיות המנחה של התוכנית. המהלך הזה של שושי היה הדגמה חיה ומרגשת לפרשנות שקראנו אצל בן־זוגה. שושי עוסקת שנים בקידום השילוב של השבט החרדי בחברה הישראלית, תוך שמירה על מאפייניו הייחודיים. בין היתר, היא הקימה וייסדה מאז את "מפרי ידיה", ארגון שעוסק בקידום תעסוקתי לנשים חרדיות, וכיום היא ממנכ"לת את לשם - עמותה שעוסקת בקידום ישיבות תיכוניות חרדיות. אז אולי עם עוד ועוד עשייה מהסוג הזה יש עוד סיכוי לבנות גשרים, להפסיק לזלזל באחינו, להפסיק לתת להם לזלזל בנו, ולנסות לבנות פה מחדש עַם. אולי.

[המאמר מבוסס על פרק 129 בהסכת מקור להשראה. הקליקו להאזנה]

פרשת וישב: צדקה ממני

[מי שמכיר.ה את סיפור תמר ויהודה יכול.ה לדלג לפסקה השניה] - בימים ההם אם מת אדם נשוי ללא בנים, אחיו נישא לאלמנה ומקים עימה זרע לאח המת. ואם גם האח השני נפטר? אז עוברים לאח השלישי. זה מה שקורה בפרשה עם בניו של יהודה שנישאו לתמר. יהודה חרד מפני מות בנו השלישי. מה יש לתמר הזו שכל מי שנישא לה מת בסוף? הוא שולח את תמר לשבת בבית אביה ומבטיח לקרוא לה כששלה, בנו השלישי, יגדל. אנחנו מבינים שהוא לעולם לא יקרא לה. עוברים הימים, גם אשתו של יהודה עצמו מתה, תמר ממתינה אבל כצפוי לא מגיע כל סימן מבית יהודה. תמר האמיצה מחליטה לא להיכנע. היא אורבת ליהודה בצד הדרך, מכוסת פנים, מחופשת לזונה. כשיהודה מתפתה לשכב עימה היא לוקחת לו את 'תעודת הזהות' שלו - חותמו, פתילו ומטהו - כערבון לתשלום. כאשר הוא שולח מישהו לשלם לה ולקחת את הערבון, היא נעלמת. תמר נכנסת להריון ואחרי שלושה חודשים מלשינים ליהודה שתמר כלתו זנתה והרתה. יהודה מגיב מיד: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף". בימים ההם זו הייתה "זכותו" להורות כך. לפני שלוקחים את תמר למותה היא שולחת ליהודה את החותם, המטה והפתיל שלו עם המסר הבא: "לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה". ויהודה מכיר בצדקתה - "וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי".

"צָדְקָה מִמֶּנִּי" זה ביטוי שאומר שיש גם צדק אצלי, אבל אצלה יותר. זה לא "אני טועה והיא צודקת" אלא "צָדְקָה מִמֶּנִּי". וזה רעיון עם השלכות חשובות -  

"אני צודק! אני אבא שחרד לילדיו. היא אישה קטלנית לכאורה. שני בנים שלי מתו כאשר היו נשואים לה. אני הרי לא יודע מה קרה שם. אני לא יודע אם זה קשור אליה. נראה לכם שאסכן את בני השלישי? איזה מין אבא היה עושה את זה?" כן, יהודה צודק.

"אני צודקת! אני אישה שעברה טרגדיה נוראית. בעלי מת בלי קשר אלי, כפו עלי את אחיו שהתנהג בצורה פושעת כלפי ולבסוף מת גם הוא, ועכשיו הובטח לי שלא אחיה כאלמנה בודדה וערירית, אבל בגדו בי! לא קיימו את ההבטחה! ודאגתי להיכנס להריון מאב המשפחה, שיקים הוא זרע לבנו, והוא התפתה לשכב איתי". כן, תמר צודקת.

אלא שתמר צדקה יותר. הרבה יותר.

אחת מההטיות הקוגנטיביות שדניאל כהנמן מציג בספר המופת שלו "לחשוב מהר, לחשוב לאט", היא הטיית משזמ"י. ראשי תיבות - מה שרואים זה מה שיש (או באנגלית - What You See Is All There Is). כהנמן מסביר שהמוח שלנו, ובעיקר החלק האינטואיטיבי שבו, מתוכנת לעבוד על סמך המידע הזמין לו ברגע נתון. מבחינת המוח, מה שנמצא לפנינו זה "כל הסיפור". אין לו סבלנות או יכולת לחשוב על מה שאולי חסר בתמונה, על מה שאנחנו לא יודעים. וזו למעשה הבעיה: אנחנו נוטים לבנות סיפורים שלמים, קוהרנטיים ומלאי ביטחון עצמי, גם אם הם מבוססים על פיסות מידע קטנות וחלקיות בלבד. אנחנו מעדיפים להתבסס על מה שיש לנו מאשר להתמודד עם חוסר ודאות ולהכיר במגבלות המידע שלנו. במקום לעצור ולשאול: "מה חסר לי כאן?", המוח פשוט ממהר למלא את החסר. משזמ"י הופך את מה שגלוי לאמת מוחלטת ושלמה.

וכנראה זה מה שקרה ליהודה שמיהר להגיד: "הוציאוה ותישרף". המערכת האינטואיטיבית והמהירה עשתה את פעולתה. משזמ"י השתלט עליו. מיד היה ברור לו שתמר היא המרשעת; היא החוטאת. היא בגדה, היא נאפה, היא זנתה, היא לא ראויה. הוא לא יכול היה לדמיין בכלל שאולי יש צדק במעשה הנוראי שעשתה, שאולי הסיפור מורכב יותר. התוצאה של זה ברורה - לשרוף אותה. אבל אז הגיעו החותם, הפתיל והמטה ושברו את המשזמ"י. מערכת החשיבה האיטית יותר, השקולה יותר, נכנסה לפעולה. יהודה כבר היה מסוגל לראות את המורכבות ולהכיר בכך שתמר צדקה ממנו. חוסר ודאות הוא חלק מהחיים ואנו הופכים אותו לוודאות מדומה. אולי אפשר לנסות לקחת אויר, להתעקש לראות את אותה המציאות מזוויות שונות, להיאבק בהשתלטות החצופה של 'מה שרואים זה מה יש' על התודעה שלנו, וברגעים נדירים לדעת להגיד - צדק.ה ממני. אני מרגיש שאני זקוק לזה בחיי האישיים ושכולנו מאוד־מאוד זקוקים לזה בחיינו הלאומיים. 

[המאמר מבוסס על פרק 124 בהסכת מקור להשראה. הקליקו להאזנה]

פרשת וישלח: ראובן ובלהה

 לעיתים סיפור שלם טמון במשפט אחד קשה. לאחר מותה של רחל ממשיכה משפחת ישראל הרחבה במסעה, ואז - "וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר".

בלהה מכונה בפסוק הזה "פילגש אביו", זאת אומרת הפילגש של יעקב, אבל בואו נזכיר שהיא גם אמא של דן ונפתלי, האחים של ראובן. ראובן שוכב עם אמא של אחיו. ראובן שוכב עם מי שאביו שכב עימה. זה קשה לעיכול. זה עד כדי כך קשה לעיכול שהגמרא במסכת שבת פשוט מכחישה את האירוע ואומרת שראובן לא ממש שכב איתה. המדרש לא יכול להכיל את המחשבה שזה באמת קרה.

התורה לא מספרת איך זה קרה - האם בלהה רצתה לשכב עם ראובן? האם היה זה מעשה של אונס? מה הוביל לדבר הזה? קשה לדמיין שמדובר ברומן מלא אהבה, סביר יותר שהיה זה אקט כוחני שבו ראובן, בנה הקנאי של לאה, ניסה להקטין ולהשפיל את בלהה ולהבהיר אחרי מות רחל, שאימא שלו היא האישה המרכזית של יעקב, ושהוא עצמו הגבר הדומיננטי במשפחה.  

המבנה של הפסוק נראה תמוה. ראובן שוכב עם בלהה ואז כתוב: "ויהיו בני יעקב שנים עשר". מה הקשר בין זה לזה? מיד אחרי המילים הללו התורה מפרטת: "בְּנֵי לֵאָה: בְּכוֹר־יַעֲקֹב־רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וּזְבוּלֻן. בְּנֵי רָחֵל: יוֹסֵף וּבִנְיָמִן. וּבְנֵי בִלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל: דָּן וְנַפְתָּלִי. וּבְנֵי זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה: גָּד וְאָשֵׁר - אֵלֶּה בְּנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר יֻלַּד לוֹ בְּפַדַּן אֲרָם". 

נדמה שכל ילדה וילד בציבור היהודי בישראל יודעים להגיד שיש לנו ארבע אימהות – שרה, רבקה, רחל ולאה. כאילו שהאימהות של שנים עשר השבטים הן לאה ורחל. הבעיה היא שעל־פי הפסוקים שזה עתה קראנו, זה פשוט לא נכון. כפי שכתבתי ואמרתי בשורה של מקומות בשנים האחרונות: יש לנו שש אימהות – שרה, רבקה, לאה, בלהה, זלפה ורחל. 

המבנה המוזר של הפסוק שקראנו אינו סתמי. מה שהיה הכי חשוב לתורה להגיד מיד אחרי שהיא סיפרה לנו שראובן שכב עם בלהה, זה שאסור לנו לשכוח שבלהה היא אימא של דן ונפתלי. בלהה היא אימא שלנו. המילים הללו מביעות ביקורת חריפה מאוד על מעשה ראובן. הן מבהירות לנו את מה שהוא שכח - שליעקב יש שניים עשר בנים! שהוא אחד משניים עשר. ולבנים האלה יש ארבע אימהות. וכל אחת היא אימא שלנו. 

המחיקה הזו של בלהה וזלפה מהתודעה הלאומית־תרבותית שלנו קשה לי מאוד, כי אני חושב שהיא סמלית. היא מסמלת את הדרתן ורמיסתן של הנשים המוחלשות ביותר בחברה לאורך כל ההיסטוריה מאז ועד היום. בלהה וזלפה עוד חיות בתוכנו - כל אישה נפגעת מינית, כל אישה שנאלצת לבלות את חייה תחת פיקודו של איזה אדון, כל אישה שחס וחלילה לוקחים לה את ילדיה, במובן הסמלי או הממשי, כל אישה שקופה, היא בלהה וזלפה. מאז הלילה ההוא שראובן שכב עם בלהה, ככל הנראה בניגוד לרצונה, בלהה וזלפה חיות בינינו וזעקתן פעמים רבות לא נשמעת.

אחת הנשים שהפסיקו את השתקת הזעקה הלכה אתמול לעולמה. בסדרה "סוף עונת התפוזים" שעשה קוטנר על תולדות הרוק הישראלי, הוא מתאר תהליך שבו בהתחלה ציפו מזמרות להיות יפות, סקסיות, מתוקות ובעיקר צייתניות. כאלו שמגבות את מה שיש, שמיישרות קו, שאפשר לקרוא להן "מותק" ולהקטין אותן. בשלב מסוים יצרו מספר נשים אמיצות ומוכשרות מהפך של ממש. זמרות בכלל ורוקיסטיות בפרט החלו לצעוק את מחאתן בשירים. הסמל של זה הייתה קורין אלאל, המנהיגה הגדולה של הדור החדש של הזמרות, ששרה בשיר הנושא של אלבומה הראשון: "אל תקרא לי מותק, זה מביא לי פריחה, זה עושה אותי לדג משוקולד". 

תודה קורין על הכישרון המופלא, על הנפש המיוחדת, על המתנות הרבות מספור שהשארת לנו, על הענווה, על הפשטות, על הלחנים, וגם על זה שסירבת שיקראו לך מותק, שהיית מודל ודוגמה לדור שלם של יוצרות וזמרות, שידעת בשורה של שירים לזעוק את זעקתה הסימלית של בלהה.

[המאמר מבוסס על פרק 119 בהסכת מקור להשראה. הקליקו להאזנה]

פרשת ויצא: עולים ויורדים

 אנשים "רוחניים". לרוב יש לצידם וסביבם תלמידים־חסידים שנפעמים מהם. אלא שפעמים רבות, מדובר באנשים עם בעיית גבולות רצינית. גבולות ושמיים לא הולכים יחד. התוצאה היא שבעודם לכאורה מרחפים בשמי הרוחניות, הם פוגעים באנשים על הקרקע. הראה לי אדם המרגיש עצמו רוחני ואראה לך אדם שעלול להרוס חיי אחרים ולעשות זאת עם כמעט אפס מודעות ובתחושת עַמקוּת ונשגבות.

בקצה השני של הסקאלה נמצאים "אנשי החומר", אלה השבויים במרדפי היומיום. חומריותם מולידה פעמים רבות עשייה מרהיבה, אבל העשייה הזו כרוכה לעיתים באלימות סמויה ובכוחנות. הם כה טרודים בשאלות של יעילות והצלחה, עד שהם לא שמים לב שאנשים נרמסים במרוצתם ונחבלים ממרפקיהם. 

איפה טמון ההבדל בין רוחניות פוגענית לכזו המהווה השראה? מה שורשי הפער בין אנשי מעשה נפלאים, לאלה שמרוב עשייה יעילה רומסים את כולם? 

יעקב יוצא במסע חרנה וכשהוא ישן בדרך, הוא חולם חלום שבמשפט מבריק אחד מחזיק את כל מה שיש להגיד על הנושא הזה - וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. (בראשית כח, יא-יב).

סולם החיים שלנו, מוצב על הארץ, זה היסוד שלו, זה מה שמחזיק אותו, תמיד להיות מחובר לקרקע! ואילו ראש הסולם מגיע לשמיים. בעודך נטוע היטב באדמה, תמיד תשאף מעלה־מעלה. מלאכי האלוהים באים ללמד אותנו את הקריטיות של התנועה התמידית, בין מעלה ומטה. אי אפשר לעצור. צריך לעלות ולרדת, לרדת ולעלות. לפי הרב שי פירון אפשר גם לקרוא את זה הפוך: 

"השפה העברית מדוייקת. כשאני אומר: 'נסעתי תל אביבה', אני מתכוון לומר שנסעתי לתל אביב. מכאן שסולם 'מוצב ארצה' הוא סולם המוצב לארץ, כשרגליו, מקורותיו, בשמיים! פירוש החלום מבהיר ליעקב את סדר העדיפות הערכי: הבסיס הוא שמימי, רעיוני, רוחני. משם, משתלשלים הרעיונות לארץ, לקרקע המציאות, לחיי הטבע. (חומש אופקים, בראשית כח).

אז האם הבסיס הוא העולם השמיימי, הרוחני, או הבסיס הוא העולם הארצי, החומרי? זה מזכיר את מחלוקת הגל ומרקס - האם הרוח מניעה את העולם וזה משתקף בארצי, או שמא היחסים הארציים מניעים את העולם וזה משתקף בעולמות הרוח? לפני כאלפיים שנה חלקו בעניין זה בית שמאי ובית הלל.

"תנו רבנן: בית שמאי אומרים: שמים נבראו תחלה ואחר כך נבראת הארץ, שנאמר: בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. ובית הלל אומרים: ארץ נבראת תחלה ואחר כך שמים, שנאמר: ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים". אלא שבהמשך הטקסט מופיעה גם דעתם של חכמים - "וחכמים אומרים: זה וזה כאחת נבראו, שנאמר: אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם יַעַמְדוּ יַחְדָּו".

כאן מסתתר לטעמי סוד גדול - הניסוח הלא ברור: "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", מכיל במכוון את שתי הפרשנויות יחדיו! הסולם צריך לעיתים להיות נטוע בארץ ולעיתים בשמיים, או אם תרצו - האתגר הגדול הוא ליצור את הקסם שבו הסולם נטוע גם בשמים וגם בארץ, ומלאכי אלוהים עולים ויורדים בו כל העת. עלינו להיזהר מלהיות רוחניים מדי ובאותה מידה להיזהר מלהיות מקורקעים, מלהיות איש אשר אין רוח בו.

ביאליק אמר: "אין אנו גורסים כלל חלוקה ופרוד זה בין חומר לרוח, כמו שאין אנו גורסים אותו בין יהודי לאדם. פוסקים אנו עכשיו הלכה לא כבית שמאי, שהשמים נבראו תחילה, ולא כבית הלל, שהארץ נבראה תחילה, אלא כחכמים, ששניהם כאחד ובמאמר אחד נבראו, ואין לזה מציאות וקיום בלי זה". והלכה כביאליק 🙂. 

הלוואי שנצליח לחיות עם תשתית משולבת שמים וארץ. למצוא את העשייה שברוח ואת הרוח שבעשייה.

[המאמר מבוסס על פרק 114 בהסכת מקור להשראה. הקליקו להאזנה]

פרשת תולדות: אחים במשבר

 בעודי מתארגן למקלחת שמעתי את שני בניי, תאומים בני כמעט עשר, משוחחים. נאור אמר לנבו שזה שהוא יצא כמה שניות קודם לא הופך אותו לבן הבכור. "שנינו בכורים יחד" הוא אמר לו. נבו השיב שזה לא נכון. "אין כזה דבר שני בכורים" הוא אמר, "רק אני הבכור". השיחה הזו התקיימה במציאות שבה לבכורה אין משמעות פרקטית, ובבית שבו שני ההורים עושים מאמץ מודע ומתמשך (ומוצלח!), להעניק יחס שווה ואוהב לכל ילדיהם. אז מה מביא ילד במציאות הזו לרצות שיקראו גם לו "בכור"? 

כבר בלידה יעקב אוחז בעקב אחיו. ואז הם גדלים במשפחה שבה ברור שהאבא אוהב את אחד מהם והאמא את השני. יעקב נקרא כך על שם קנאתו באחיו ואכן הקנאה הזו תכתיב חלק גדול ממסלול חייו. זוכרים? עשו יחזור עייף מהשדה וישווע למעט מזון ויעקב בדיוק יכין נזיד עדשים מפתה. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי, ויעקב מנצל את הרגע - וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה. מאוחר יותר בפרשה יעקב ירמה את אביו (במצוות אימו) ויגנוב את הברכה של אחיו. ברכה? אוי לכולנו מברכה מקוללת כזו. "יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲוּוּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ". מהרגע הזה בני משפחה אחת מתפרדים לעמים שונים שעסוקים אלפי שנים בניסיון הפתטי שאחיהם ישתחוו להם. איפה בירכת אלוהים לאברהם: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה", ואיפה הברכה הזו? ועכשיו עשו מהרהר לעצמו שאחרי שאביו יצחק ימות הוא יהרוג את התאום שלו, ויעקב בורח. 

האדם, בסיפור של ספר בראשית, נברא יחידי. הרי יכלו לספר לנו שבדיוק כמו שאלוהים ברא בבת־אחת מלא תנינים ועופות ודגים ושרצים, כך הוא גם ברא המון אנשים, וכך התחילה האנושות. אבל לא! אלוהים בורא אדם אחד, זכר ונקבה. "לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך, שכל המאבד נפש אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא. וכל המקיים נפש אחת, מעלה עליו הכתוב כאלו קיים עולם מלא. ומפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחברו אבא גדול מאביך" (סנהדרין ד, ה)

כולנו אחים. כל האנושות. לכולנו יש אותה אמא ואותו אבא. באופן עקרוני להכיר במישהו כאחיך אמור היה למנוע תחרותיות וקנאה וליצור ערבות הדדית,  אבל כל יחסי האחים בספר בראשית מראים שעקרונות לחוד ומציאות לחוד. קין רוצח את הבל אחיו, ישמעאל מורחק למדבר כדי שלא יוכל להתחרות ביצחק אחיו, יעקב גונב את ברכת אחיו ובורח וזה ימשיך אחרי זה עם השלכת יוסף לבור ומכירתו. ספר בראשית מלמד אותנו שלהכיר במישהו כאחיך לא אומר שיהיו ביניכם יחסים נפלאים, אלא שמרגע זה יהיה עליכם להתמודד עם דרקון הקנאה, האגו והתחרותיות. "אחים אנחנו" זה לא פתרון הבעיה אלא איפיון הבעיה. 

ואולי בעצם מסע חייו של יעקב הוא להפוך מיעקב - מי שכל הזמן ידו אוחזת בעקב אחיו וזה מה שמניע אותו - לישראל - השם שנתן לו אלוהים במסע החזרה שלו אל עבר אחיו, במסע הפיוס והשלום. ואולי זה גם המסע שלנו כאן במדינת - ישראל. 

[המאמר מבוסס על פרק 109 בהסכת מקור להשראה. הקליקו להאזנה]

פרשת חיי שרה: פרדוקס הבחירה

 יש מדינות מסוימות שבהן מתקיימת דמוקרטיה מעניינת ובה יש חופש בחירה מוחלט, אלא שיש רק מפלגה אחת שמתמודדת. בכל סיטואציה בחיים, מהכרעות צרכניות, דרך החלטות פוליטיות ועד לשאלות ערכיות וקיומיות, המונח חופש בחירה דורש שיהיו לי לפחות שתי אפשרויות טובות ושונות זו מזו להכריע ביניהן. ריבוי אפשרויות לכאורה מחזק את החופש. למי יש יותר חופש בחירה -  למי שנכנס לחנות וצריך לבחור בין לחם לבן ללחם חום, או מי שנכנס וצריך לבחור בין לחם לבן ללחם חום ללחמניות לפיתות ללחם שיפון וללחם מקמח מלא? האינסטינקט שלנו אומר - יותר אפשרויות – יותר חופש. 

אבל מה יקרה אם אמשיך את הרשימה? מה יקרה אם בסופר יהיו לי לא 8 סוגי לחמים אלא 80 סוגי לחמים. האם בזה מרחיבים לי את החופש ואת אפשרויות הבחירה? 

השאלה הזו נוגעת במה שמכונה פרדוקס הבחירה. יש מספר מסוים של אפשרויות שכאשר חוצים אותו ומוסיפים עליו עוד ועוד, הרי שהבחירה הופכת כבר לבלתי אפשרית. אין לי דרך לשקלל את כל האפשרויות. אין לי פנאי אפילו להביט בכל כך הרבה אפשרויות. יש מספר מסוים שמעבר לו יותר אפשרויות בחירה הן למעשה פחות חופש בחירה. 

האם זה מסביר גם משהו עמוק בהקשר של עולם הדייטינג ומציאת בן/בת זוג במציאות של טינדר ומגוון אפליקציות שבהן נמצאים, לפחות לכאורה, מלא מלא אפשרויות? 

בפרשת 'חיי שרה' אברהם רוצה למצוא אישה ליצחק בנו ושולח למשימה את עבדו הבכיר ביותר, כנראה אליעזר. העבד נכנס באופן צפוי לסטרס. איך הוא ידע מי מתאימה ליצחק? גרוע מזה - איך הוא ידע מי הכי מתאימה ליצחק מתוך המגוון הרחב של אפשרויות שיש לפניו? 

אליעזר החכם מוצא דרך מקורית להוריד מעצמו את נטל ההחלטה בתוך מרחב האפשרויות האדיר. הוא מחליט על סימן ואפילו מבקש מאלוהים שזה יהיה סימן מוסכם בין שניהם. עבד אברהם לא עשה איזה סימן שטותי כמו להגיד שהנערה הראשונה שיעבור לידה חתול תהיה האישה, או סימן חסר משמעות עמוקה אחר. אליעזר בחר בסימן שיש לו משמעות גם בלי דיל עם אלוהים. הוא מצא דרך לזהות מי מהנערות הינה אשת חסד, מישהי שאכפת לה מאנשים זרים, מישהי עם לב טוב וחמלה על הבריות. 

בהינתן פרדוקס הבחירה, אליעזר עשה מעשה מבריק - הוא מצא דרך לצמצם את האפשרויות דרמטית. הוא לא פעל מתוך FOMO, ולא היה מוטרד כל העת בשאלה - רגע, אולי יש מתאימה יותר? הוא פשוט חיפש מישהי מתאימה ליצחק. האם יש שם בחוץ מישהי אחרת שגם מתאימה או אפילו מתאימה יותר? יתכן מאוד. זה לא העניין. אליעזר מתמקד במציאת מישהי שיכולה לאהוב את יצחק והוא יכול לאהוב אותה ויחד הם יוכלו לחיות חיי זוגיות טובים. 

אגב, הבחירה לשמחתנו ניתנת גם לרבקה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הֲתֵלְכִי עִם הָאִישׁ הַזֶּה וַתֹּאמֶר אֵלֵךְ. ובתום המסע מגיע רגע המפגש המרגש - וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים. וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל. וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס. וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ.

אז יותר בחירה זה יותר חופש? 

[המאמר מבוסס על פרק 104 בהסכת מקור להשראה. הקליקו להאזנה]

פרשת וירא: המבט היחסי והחומל

 לפני מלא שנים התגייסתי לגבעתי. בשבוע הראשון של הטירונות עשו לנו בוחן בראור לבחון את הכושר ההתחלתי שאיתו הגענו. אני פישלתי והוצאתי ציון נמוך... באמצע הטירונות, אחרי חודשיים של אימונים מפרכים, עשו לנו שוב את אותו הבוחן - "בראור אמצע" קראו לזה. גם הפעם לא כיכבתי, אבל שיפרתי משמעותית את הציון ההתחלתי. יום למחרת אסף מפקד הפלוגה רונן מרלי את כולנו, והודיע לנו ששני חיילים יקבלו שבת צ'ופר בעקבות הבוחן. הראשון הוא מי שהוציא את הציון הגבוה ביותר - המצטיין הפלוגתי. והשני היה… אני. אני! שהוצאתי ציון ממוצע אולי אפילו קצת פחות מזה. הסיבה הייתה שהצגתי את השיפור הגבוה ביותר בפלוגה. (אגב, אל דאגה, אומנם יצאתי שבת צ'ופר אבל בשבת אחריה כשכולם יצאו והיה צריך מתנדב תורן שישאר לשמירות, כל העיניים מיד הופנו אלי ולא הותירו לי ברירה…)

בפרשת וירא מסופר שאלוהים מחליט להשמיד את סדום ואז הוא אומר לעצמו שלא יפה להסתיר את זה מאברהם, בכל זאת הוא האבא של כל העם הזה שעומד לקום, אז הוא משתף את אברהם בתוכניות, והאיש המדהים הזה מעז לעמוד מול אלוהים ולהטיף לו מוסר - "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!"

אחרי המילים האמיצות האלו מתחיל אברהם מעין מו"מ עם אלוהים ומוריד בכל פעם כמות הצדיקים שנדרשת כדי למנוע את השמדת העיר - אולי יש חמישים צדיקים בתוך העיר? ואחרי זה ארבעים ושלושים וכו' רגע נעשה זום אין על המילים "צדיקים בתוך העיר". המשך חכמה מבין מזה דבר מעניין - "אף אם הם אינם צדיקים בעיר אחרת, רק שלנגד אנשי סדום המה צדיקים".

המשך חכמה בעצם טוען שהמסר של אברהם הוא כזה - אתה מתכוון להשמיד את העיר כי כאשר מסתכלים על האידיאל של הצדק, על הטוב המוחלט, רואים שאין שם צדיקים. אבל אולי צריך לשנות את נקודת המבט. לא האם יש צדיקים בעיר מנקודת המבט של הטוב המוחלט אלא האם יש צדיקים בעיר מנקודת המבט הפנים-סדומית. האם יחסית למה שנהוג ומקובל בסדום, אפשר למצוא בעיר מספר צדיקים? 

לכל אדם יש נקודת פתיחה. נקודת הפתיחה הזו נובעת משורה של גורמים - הגנטיקה שלנו, הבית שבו נולדנו וגדלנו, החינוך שקיבלנו, הנטיות האישיותיות שלנו וכמובן - השכונה, התרבות והסביבה שבה אנחנו חיים. אלה נתונים שלא תלויים בנו ולכן נכון לכנות אותם - נקודת פתיחה. כשאנחנו מסתכלים על הקיום האנושי אנחנו יכולים להרכיב את המשקפיים של הטוב המוחלט, של המצטיין הפלוגתי - המשקפיים האלה לא מתחשבים כלל בנקודת הפתיחה. אבל אנחנו יכולים להרכיב את המשקפיים של נקודת הפתיחה. לראות את האחר ואת עצמנו מול נקודת הפתיחה שלנו. זהו מבט שמכיל בתוכו מיד יותר חמלה, ובמובנים רבים הוא גם אמיתי יותר. 

הדברים האלה כמובן לא מבטלים את האידיאל וההצטיינות. בסופו של דבר, כל אחד אמור לצעוד לעבר אותו טוב, מה שהוא לא יהיה, רק צריך לזכור שהצעדה לא יוצאת מאותה נקודה. לכן מרלי, כפרעליו, החליט בחוכמתו לשפוט את בוחן הבראור משתי נקודות מבט במקביל - נקודת המבט של הציון שאליו אמור לשאוף הלוחם המושלם, ונקודת המבט של השיפור המשמעותי ביותר שעשה חייל מול נקודת הפתיחה שלו. 

[המאמר מבוסס על פרק 99 בהסכת מקור להשראה. הקליקו להאזנה]

מקור להשראה - הסכת חדש

קוראות וקוראי הבלוג היקרים

אני שמח לבשר על כך שהתחלתי להגיש פודקאסט יומי חדש של בית אביחי בשם "מקור להשראה".

ההסכת מתמקד בכל פרק בטקסט קצר שבכוחו להעניק לנו השראה, ולעורר אותנו לחשיבה ולעשייה. כל פרק רעיון גדול אחד שמוגש בצורה מונגשת ובהירה (אני מקווה) בזמן קצר (עד רבע שעה) ובשילוב מוסיקה. הפרקים קשורים זה בזה וכך ניתן גם להאזין לרצף פרקים בצורת בינג'.  

מוזמנות ומוזמנים לשלב בסדר היום כמה דקות של העמקה ברעיון גדול המוגש באריזה קטנה, שאני מקווה שיוסיף לחלחל ולהתגלות גם הרבה אחרי ההאזנה.

בשבוע הראשון הפרקים עוסקים במוטיב של תהו ובהו בתורה ובחיים, ביסודות האהבה לפי אריך פרום, באהבה על פי בובר, בשנאה על פי ויסלבה שימבורסקה ובענווה על פי פרשת בהעלותך.  

ניתן להאזין בכל יישומוני ההסכתים, כולל: ספוטיפיי, יוטיוב, ואתר בית אביחי 

האזנה נעימה

אלו ואלו - דברים בערב לזכרו של יהונתן לובר

יהונתן לובר ז"ל נפל בקרבות בעזה בעת שרעייתו הייתה בהריון. הרך הנולד לא יזכה להכיר את אביו. אביו של יהונתן, חגי לובר, אירגן לימוד מקוון לזיכרו בערב שלפני הברית. וזה היה ערב של ברית. חגי הזמין במכוון מלמדים מזהויות שונות בבקשו לצאת למסע של אחדות. 

לצפייה בכל הערב נא להקליק כאן. 

הדברים שלי שעסקו בסוגיית "אלו ואלו" ובשאלה איך לנהל מחלוקת בחברה הישראלית וכיצד לכרות בינינו ברית חיים נמצאים גם בסירטון נפרד פה. 

בהזדמנות זו אני מזמין אתכם לערוץ הטיקטוק שלי, שם תמצאו שורה של סרטוני דעה קצרים שעוסקים בסוגיות פוליטיות וחברתיות. הקליקו כאן. 

שנדע ימים טובים

ליאור

בעקבות השבעה באוקטובר - 4 סרטוני דעה קצרים

הקליקו על הכותרות לכניסה לכל סרטון. מוזמנות ומוזמנים כמובן להגיב שם.

-- מהי הקונספציה שקרסה? 

-- ממשלת שיקום לאומי

-- על הפרוגרסיביזם הליברלי

-- המדיניות שהתרסקה והמשמעויות

מסכים - הצעות לכללים

כשהבנים שלנו היו בגן הם התחילו לשאול מתי יהיה להם טלפון משלהם. התשובה שלי הייתה: רק ביומולדת תשע, בכיתה ד'. זה נראה היה כל כך רחוק. והנה, בחנוכה האחרון חגגנו תשע לבנים והם זכרו היטב את ההבטחה :-).

טקס קבלת הטלפון כלל שיחה ארוכה שבמרכזה חוזה, שהם יכלו להעיר עליו ולבקש להכניס בו שינויים, ובסופו היה עליהם לחתום עליו ולהתחייב לו. החוזה הזה הצטרף לכללי המסכים שנהוגים בבית כבר זמן רב ואשר במסגרתם יש זמני מסך קבועים למשחקים וסדרות (בניגוד ללימודים או תקשורת עם חברים שמותר גם מעבר לזמני המסך). 

לאחר שמספר א.נשים ביקשו לראות את החוזה הזה ואמרו לי שהוא סייע להם בתהליך דומה עם ילדיהם החלטתי לפרסם אותו כאן ואחריו עוד שני 'מסמכים' - האחד הוא כללים שיצרתי עבור כל הילדים בכיתה לקבוצת הוואטסאפ שלהם, והשני הוא כללים שיצרתי עבור כל ההורים בכיתה לקבוצת הוואטסאפ שלנו. מוזמנות ומוזמנים לעיין, להעתיק ולערוך לפי הצורך שלכם. 

חוזה לקבלת טלפון לילדים - בקישור הזה

כללים לילדים לקבוצת וואטסאפ כיתתית - בקישור הזה

כללים להורים לקבוצת וואטסאפ כיתתית - בקישור הזה

בעקבות הלחימה בעזה - 3 הרצאות

על מוסר בלחימה

כשפנו אלי מעמותת קולות לקיים ערב לימוד קצר לבוגריהם התלבטתי מאוד אם לעסוק בענייני רוח שקל לדבר עליהם ושמסייעים לנשום בימים האלה או להעז ולגעת בסוגיה שכל כך קשה לדבר עליה עכשיו: שאלות של מוסר ולחימה. החלטתי להעז. מדמותו של אברהם דרך שאול המלך ועד לנתן אלתרמן ורוח צה"ל. ואפילו "זכינו" לאזעקה באמצע. מוזמנות ומוזמנים לצפות כאן בהקלטה.

על קבלה ומאבק כתנועות משלימות - רוזה לוקסמבורג כהשראה לימינו

לבקשת ד"ר פנינית רוסו-נצר, שבין תאריה הרבים היא ראש מכון מצפן לחקר המשמעות בחיים, הכנתי הרצאונת כחלק מפרויקט של מצפן ליצור סרטוני השראה מעולמות הרוח שיכולים אולי לחזק מעט בימי המלחמה הללו. בהרצאה אני מבקש ללמוד מרוזה לוקמסבורג של שתי תנועות נפש לכאורה הפוכות: קבלה ומאבק, ככלים להתמודדות עם המצב המורכב וקורע הלב בו אנו שרויים. לצפייה ביוטיוב הקליקו כאן. הסרטון זמין גם בערוץ שלי בטיקטוק.

האור בשולי הענן

בתחילת המלחמה יזמתי ערב השראה מקוון בשם "האור בשולי הענן". בחלקו הראשון קיימנו לימוד בו ניסיתי להגדיר את האתגרים האסטרטגיים הסבוכים שלפנינו ובו טיילנו בין מסכת תענית לישעיהו ליבוביץ, לרוזה לוקמסבורג ואחרים. ניסיון ללמוד לנשום בתוך מציאות ששואבת את כל האוויר. לצפייה הקליקו כאן. 

 

יחסי אחים - לא מה שחשבתם

על-פי סיפור הבריאה כל האנושות אחים. אותה אמא, אותו אבא. זו בחירה מרתקת לספר כך את הסיפור. המשנה מסבירה שזה כך: "מפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחברו אבא גדול מאביך". זה רעיון יפה אבל הוא לא מחזיק מים. יודעים למה? כי דווקא אחים שנאבקים על אהבה ותשומת לב של הוריהם המשותפים עלולים להתייחס זה לזה ברוגז, אלימות ואפילו רצח. וזה בדיוק ספר בראשית שאותו מתחילים לקרוא מחדש בשמחת תורה. בראשית - ספר המשפחות המקולקלות. ספר על אחים שמתעללים זה בזה. מקין והבל, דרך יעקב ועשיו ועד ליוסף ואחיו. גם קנאת אחיות יש בו. אם תעקבו אחרי המילה אחיך בספר הזה, תעקבו אחרי מרוץ של דמעות וכאב. אבל זה לא כל כך פסימי. הספר מלא גם בהשלמות של אחים ומסתיים ביוסף שפורץ בבכי ומוחל באופן אצילי לאחיו על הזוועות שעשו לו. משם נגיע לספר שמות שבו יש מודל אחר לגמרי של אחים (משה ואהרון ומרים ושיתופי הפעולה שלהם), ומשם לשלל ציוויים שקושרים יחסי אחים ליחסי אחווה וצדק חברתי. 

איך נוריד את הקנאה, התחרותיות והיהירות ובמקום אלימות נקבל יחסי אחווה? אחים רבים! כך היה וכך יהיה. כיצד ניתור מציאות של ריב אוהב, ריב סובלני?

על כל אלה שוחחו עימי ידידי הרב שי פירון וענבל גזית בגלי צה"ל. מוזמנות ומוזמנים להאזין כאן. 

מילכוד הצדק והשנאה

הקנאות הפוליטית לא מכירה בכך שיש מגוון תפיסות טוב בחברה ושמטרת הפוליטיקה הדמוקרטית היא למצוא את הדרך הצודקת והטובה ביותר לשיתוף פעולה ביניהן. אלה שאינם קנאים נאבקים על תפיסת הצדק שלהם, אלא שהמאבק על הצדק יוצר שנאה והשנאה יוצרת אי-צדק. זהו המילכוד שמתפרץ במלוא עוזו בחברה הישראלית היום. הדמוקרטיה הייצוגית מחזקת את הבעיה במקום לפתור אותה. האם יש דרך אחרת? 

מוזמנות ומוזמנים לצפות במיני-הרצאה שלי בנדון שהתקיימה במסגרת מפגש זומי שארגנה 'יוזמת המאה' ואשר השתתפו בו גם תהלה פרידמן ודוד ביטון. 

בקישור הזה תמצאו את מגוון המקורות שעליהם דיברתי בהרצאה.

שנזכה לעבור מט' באב לט''ו באב באהבה.

מהכרעת הרוב לשותפות: שיתוף פעולה צודק במדינה יהודית ודמוקרטית

הרבה לפני שקמה הממשלה (הרעה) הזו יזמה תנועת פנימה בראשות נשיאה הרב שי פירון ומנכ"לה אורי עפרוני הקמה של חבורה מיוחדת. חבורה של נשות ואנשי רוח ומעש מגוונים שמשותפים להם שני דברים: תמיכה בסיסית בעיקרון של היות ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית (עם פרשנויות מגוונות למשמעות של זה), ורצון למצוא שביל זהב ישראלי משותף. ד"ר אריאל פיקאר הוביל צוות היגוי שזכיתי לקחת בו חלק, התגבשה חבורה מדהימה, יצאנו לדרך בכינוס אינטנסיבי של יומיים בבית מלון. לאחר מכן, במשך כשנה, נפגשנו כמעט כל שבוע לארבע שעות. במשך שלוש שעות למדנו, התווכחנו, חשבנו, יצרנו, ובמשך שעה מיקדנו את אלומת האור באחד.ת מאתנו במשבצת שקראנו לה: "מהאישי לפוליטי וחזרה". זו הייתה שעת קסם. שעה בה חלקנו בביוגרפיות הרוחניות שלנו. שעה בה בכל שבוע הטינו אוזנינו כאפרכסת לסיפור חיים מופלא אחר, ולתובנות שעלו מתוכו. צחוק ודמע התערבבו להן בים של אמפתיה.

לא היה קל, היו משברים רבים בדרך, דיונים סבוכים ורגשיים אבל היה משמעותי. בסוף השנה כמעט כל אחת ואחד כתב.ה מאמר וכל המאמרים קובצו להם יחדיו תחת עריכתם האוהבת והנאמנה של אריאל פיקאר ויעל גוראון וראו אור לאחרונה בספר בהוצאת ידיעות אחרונות: "#יהודיתודמוקרטית - יוצרים שביל זהב ישראלי". 

מצורף תקציר המאמר שלי. לקריאת המאמר המלא הקליקו כאן.

מהכרעת הרוב לשותפות – עקרונות לשיתוף פעולה צודק במדינה יהודית ודמוקרטית

תקציר המאמר

בפתח המאמר אני טוען שהכרעת הרוב היא אילוץ ולא אידיאל. רעיון העומק של הדמוקרטיה הוא החלפת השיטה של כפיה וכוח בשיטה שמאפשרת שגשוג לכל אדם וכל קהילה על פי דרכם. הכרעת הרוב היא חלק משיטת הכוח. הרוב מפעיל את כוחו כנגד המיעוט באמצעות מוסדות המדינה. בדמוקרטיה אמורים להגיע לסיטואציה הזו רק בלית ברירה, אחרי שמוצו אפשרויות הדיאלוג וההסכמה. לצערנו, הכרעת הרוב הפכה לברירת המחדל.

בכל חברה דמוקרטית ישנה, כהגדרתו של ג'ון רולס, "עובדת הפלורליזם הסביר". זוהי עובדה שיש מגוון תפיסות טוב בכל חברה. עם זאת, לא כל תפיסה הינה סבירה ולגיטימית. תפיסות שמתעלמות מעובדת הפלורליזם, המבקשות להשליט עצמן על האחר, לרמוס אותו, לנהוג כלפיו באלימות או לעודד לשנאת האחר אינן סבירות. תפיסות הטוב שלנו מבטאות את דעותינו, אמונתנו ולעיתים את זהותנו. השאלה הפוליטית הגדולה אינה מהן תפיסות הטוב שלנו אלא מהי לדעתנו הדרך הצודקת ביותר לשתף פעולה עם תפיסות טוב אחרות. לשון אחר, איך לחיות עם עובדת הפלורליזם הסביר? זוהי שאלת הצדק הפוליטי. מי שתפיסת הטוב שלו זהה לתפיסת הצדק שלו נוהג באופן לא סביר מאחר והוא מתעלם מהצורך לחיות בדמוקרטיה עם תפיסות טוב אחרות.

המאמר מציע שינוי תפיסה בשיטה הדמוקרטית הנוהגת כיום. מעבר מתפיסה בה כל הכוח מרוכז בידי נציגים נבחרים של הציבור ומבוסס על הכרעות רוב, לתפיסה המשלבת את הדמוקרטיה הייצוגית עם מרכיבים מהדמוקרטיה ההסדרית, ההשתתפותית והדיונית (דליברטיבית); הדמוקרטיה ההסדרית ממסדת הליכים של קבלת החלטות מרכזיות בהסכמה רחבה, בדגש על כאלו ששנויות במחלוקת בין קהילות ותרבויות בחברה. הדמוקרטיה ההשתתפותית ממסדת שיטות של התייעצות עם נציגים של בעלי העניין המושפעים מההחלטות, ולעיתים עם הציבור כולו; הדמוקרטיה הדיונית פועלת בשיטה של בחירת אסיפת אזרחים מגוונת בהגרלה, לימוד עומק של הנושא באסיפת האזרחים, קיום מהלך דיוני ולבסוף קבלת הכרעות או המלצות ע"י אסיפת האזרחים. כל השיטות הללו דורשות מההנהגה הנבחרת לוותר על כוח. הן דורשות ענווה והקשבה. 

על בסיס אלו מוצעים במאמר חמישה עקרונות לקבלת החלטות בדמוקרטיה בימינו: צמצום השימוש בכוח הרוב, מקסימום חופש לכל פרט וקהילה, שוויון הזדמנויות מהותי, ביזוריות, אכפתיות חומלת. עקרונות אלה מוסברים ומפורטים במאמר המלא.

בחלקו השני של המאמר אני מתייחס בצורה ממוקדת לאתגרי מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. תנאי מקדים לדיון זה הוא ההבנה שלאדם יש קהילות משמעות בחייו ועבור רוב גדול של האנשים הקהילה הלאומית היא אחת מקהילות אלו. זוהי זכותו של הרוב לעצב מרחב ציבורי שתומך בהמשכיות התרבותית שלו, כל עוד המרחב הזה לא רומס קהילות לאומיות אחרות. מדינת לאום דמוקרטית נותנת מקום מרכז ללאום, אך לא מקום בלעדי. 

למילה "יהודית" בנוסחת המדינה היהודית-דמוקרטית יש פרשנויות רבות. זוהי חלק מעובדת הפלורליזם הסביר במדינתנו. יש יהדות אורתודוכסית, חילונית, מסורתית, רפורמית ועוד. עושר גדול. קבלת החלטות שמבוססת על תפיסת טוב אחת של היהדות, כפיה שמבוססת על פרשנות אחת של היהדות, הינה פסולה. עלינו לשאול מהי הדרך הצודקת ביותר בה תפיסות הטוב השונות לגבי היהדות יוכלו לשתף פעולה ולחיות יחדיו?

המאמר סוקר את החלוקה לשבטים שנוצרה בחברה הישראלית ואת השסעים שנוצרו בין השבטים האלה. ישנם שסעים חותכי שבט, שסעים שבהם חלק מהשבט שלי לצידי וחלק ממנו נגדי. אלו שסעים שפחות מסכנים את היציבות. עם זאת, ישנם גם שסעים מבוססי שבט, ואלה השסעים המסוכנים מכל. אז אני עלול לפתח תפיסה דמונית של האחר וברגע משבר אינני חש ערבות הדדית ושותפות עימו. הדיגיטציה שהביאה עימה תופעות של מערות הדהוד ומחילות ארנב, מקצינה את המצב הזה.

לפיכך, אני מציע במאמר שיש למדינה חמישה תפקידים פעילים במצב זה: הכרות אמפטית, שיח שמוביל להסדרה, סיוע ביצירת ברית חיים משותפת, שרטוט גבולות הסביר ויישום חמשת הכללים שפורטו בחלק הקודם. 

המאמר מציע שבמחלוקות שקשורות ליהדות ומדינה, ניעזר בשיטות מתוך הדמוקרטיה ההסדרית, ההשתתפותית והדיונית על מנת לקבל החלטות ואף מפרט דוגמה למנגנון כזה. אני תקווה כי אמונתי בדיאלוג, בשותפות ובאחריות הדדית איננה מוגזמת. איש חכם אמר פעם: אם נרצה, אין זו אגדה.

לקריאת המאמר המלא הקליקו כאן 

 

התנגשות זהויות - הפודקאסט: "מחברים דמוקרטיה לחיים"

בסדרה חדשה ניפגש עם הרפורמה/ההפיכה שמסעירה את החברה הישראלית מנקודת מבט מעט שונה. בפרק המבוא אציג הגדרה מחודשת למושג דמוקרטיה ונלמד על שינויי העומק שמבצעת החקיקה הנוכחית ועל הזהויות שמתנגשות במחלוקת עליהם, נתאר שלוש סכנות שהחברה הישראלית ניצבת בפניהן בעקבות זאת ונציץ לרגע קל גם להזדמנויות שטמונות במצב. בפרק הבא נציג חשיבה מפתיעה מחוץ לקופסא בעזרת כלים מהדמוקרטיה ההסדרית, ההשתתפותית, הדילברטיבית והישירה. בפרק השלישי נשאל כיצד נכון שא.נשי חינוך יתמודדו כיום עם המצב. 

מחברים דמוקרטיה לחיים, סדרה חדשה. הקליקו כאן.

להרחבה - 

מורה נבוכים לרפורמה ומשמעויותיה והצעות להסכמה רחבה (מאמר) - https://did.li/XxwTY

שיחון שאלות ותשובות על המהפכה המשטרית (טקסט) - https://did.li/M6SNf

התנגשות זהויות: הרפורמה והדמוקרטיה מנק' מבט אחרת (פודקאסט) - https://did.li/4glrl

נתניהו מגיב לרפורמה בנאום חשוב וחד - https://vt.tiktok.com/ZS8qmaKgp/

לתגובות ושיח חפשו lior tal בפייסבוק - https://did.li/BDfIw

שיחון המהפכה המשטרית

הקליקו כאן לקריאה בפורמאט גוגל דוקס עם אפשרות תגובה; הקליקו כאן להורדה כקובץ PDF

שאלות ותשובות על טענות המחאה / ליאור טל שדה

למה אתם קוראים לזה מהפכה? אתם סתם מפחידים את כולם בצורה דמגוגית! מדובר ברפורמה.

בישראל כמעט כל עקרון הפרדת הרשויות הדמוקרטי עומד על עצמאות המערכת המשפטית. כאשר מציעים שרשרת של חוקים שהופכים באופן מעשי את הרשות השופטת לחלשה בהרבה, תלויה בממשלה וכמעט נטולת עצמאות שיפוטית בנושאים חוקתיים, הופכים למעשה את השיטה הישראלית מכזו שבליבה הפרדת רשויות לכזו שמעניקה כוח עצום בידיים של הממשלה. כוח כזה נחשב ללא דמוקרטי או לכל הפחות גבולי מבחינה דמוקרטית, ולכן מדובר במהפכה משטרית.

אתם בעצם טוענים שעד שחוקקו את חוקי היסוד של 1992 ועד שבית המשפט החליט שניתן לפסול חוקים ב1995 ישראל לא הייתה דמוקרטיה?

לפני שנות התשעים אכן הייתה בעיה מהותית בדמוקרטיה הישראלית מאחר והיא לא עיגנה בחוקה את זכויות האדם שבתוכה, אבל כמובן שהיינו דמוקרטיה. כעת לא מציעים רק להפחית את יכולתו של בית המשפט לפסול חוקים, אלא רוצים לפגוע בכל הסמכויות של מערכת המשפט - להפוך את הייעוץ המשפטי למשרת אמון ולקבוע שעמדת היועץ לא מחייבת; לשנות את הרכב הועדה לבחירת שופטים באופן שהממשלה תקבע לבד את השופטים; לשנות את שיטת הרוב הגדול הקבוע כיום לבחירת שופט עליון; לשנות את אופן בחירת נשיא בית המשפט העליון; להפוך פסילת חוק לכמעט בלתי אפשרית; לאסור על בג"צ לדון בחוקי יסוד למרות שכרגע ניתן לחוקק אותם ברוב רגיל. אז לא מדובר כעת בניסיון להחזיר את המצב למה שהיה לפני 1995, אלא מדובר במהפכה כוללת המשנה מהיסוד את מה שהיה לאורך כל שנות קיומה של המדינה.

רגע, אמרת שמנסים לגרום לכך שעמדת היועץ לא תהיה מחייבת. זה הגיוני לגמרי! תפקידו של היועץ… לייעץ!

במדינה דמוקרטית כולנו כפופים לחוק, גם הממשלה ומשרדיה. החוק לא נותן מענה פרטני לכל מקרה ומקרה וקשה מאוד להתמצא בכל סבך החוקים ופסקי הדין וכללי הפרשנות. לכן ממנים אנשי מקצוע בכל משרד שיסבירו את החוק. היועץ קובע מה החוק אומר והחוק הוא זה שמחייב.

אבל גם היועץ יכול לטעות ובנוסף היועץ הוא אדם כמו כולנו והוא עלול לפרש את החוק בהתאם לתפיסתו האישית!

נכון, ולכן יש מערך משפטי שלם של יועצים שנועצים ומחליטים יחד בסוגיות סבוכות. אם כל שר יוכל למנות את היועץ של עצמו, ובנוסף דעתו של אותו יועץ לא תהיה מחייבת, ובנוסף במקרה שהשר ינהג לפיה הוא יוכל להגן על עמדתו בבית משפט באמצעות עורך דין פרטי (כפי שמציעה הרפורמה), אז למעשה כבר לא תהיה כל משמעות למערך המקצועי של הייעוץ המשפטי ותהיה סכנה אמיתית שמשרדי הממשלה יעברו על החוק. אם הממשלה לא מסתפקת בכך שיש מערך שלם של יועצים, אז ניתן להגיע לפשרה שאומרת שיוקם גוף שיפוטי בלתי תלוי של שופטים בכירים שניתן יהיה לערער אליו במקרה שהשר או ראש הממשלה סבורים שהיועץ טועה. בדרך זו תישמר עצמאות המערכת המשפטית אבל דבר היועץ לא יהיה סוף פסוק.

מי שבאמת ביצע מהפכה זה בית המשפט העליון בשנות התשעים כאשר הוא קבע שמותר לו לפסול חוקים ושלחוקי היסוד יש מעמד של חוקה. זה לא כתוב בשום מקום בחוק!

זה שישראל היא אחת משלוש המדינות הדמוקרטיות היחידות בעולם שאין לה חוקה זו אכן בעיה קשה. במגילת העצמאות נקבע שתהיה חוקה. הכנסת הקימה ועדה בשם "ועדת החוקה, חוק ומשפט" שפועלת מקום המדינה ואמורה הייתה לחוקק חוקה. בשנות ה-50 התקבלה פשרה זמנית שהכנסת תחוקק חוקי יסוד שיאספו יחדיו לחוקה. כך נולדו חוקי היסוד ושם נטמן הזרע לראות בהם כבעלי מעמד חוקתי מחייב.

הפשרה הייתה שיום אחד חוקי היסוד יאספו לחוקה. מי אמר שהיום הזה הגיע? בית המשפט ביצע מחטף אלים ולקח לעצמו סמכות שהמחוקק לא נתן לו.

בחוקי היסוד של 1992 קבעה הכנסת: "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש". זאת אומרת שהכנסת עצמה החליטה שאין לפגוע בחוק היסוד בחוק שלא הולם את ערכיה של ישראל. מי אמור לבדוק את זה? מי מוסמך בכל מדינה לקבוע האם עברו על החוק או לא? נכון, בית המשפט! לכן כאשר השופט ברק קבע שיכול בית המשפט לפסול חוקים, הוא בסך הכל הסביר את המשמעות המעשית של מה שקבעה הכנסת עצמה. אם הכנסת הייתה חושבת שזו פרשנות לא נכונה היא יכולה הייתה להוסיף סעיפים לחוקי היסוד שיבהירו זאת או אפילו לבטל את חוקי היסוד האלה. הכנסות כולן בחרו במשך 30 שנה לא לעשות זאת. חשוב גם לציין שבכל העולם הדמוקרטי יכול בית המשפט העליון או בית משפט חוקתי לפסול חוקים ושאפילו בהצעות החוק של המהפכה הנוכחית לא מציעים לבטל את זה אלא לצמצם את זה דרמטית. זאת אומרת, גם הממשלה הנוכחית מכירה בסמכות זו של בית המשפט.

את הועדה לבחירת שופטים חייבים לשנות. בית המשפט העליון הוא שמאלני, הוא שופט לפי דעותיו השמאלניות. זה ממש סניף של מרצ שקיבל כוח עצום. נבחר שופטים שייצגו את העם.

כאשר התחיל מפעל ההתנחלויות הייתה עתירה לבג"צ שטענה שלא חוקי להקים ישוב ישראלי בשטח כבוש מחוץ לגבולות המדינה ותחת ממשל צבאי. אם בג"צ היה מייצג את השמאל הוא היה מקבל את העתירה וכל מפעל ההתנחלויות לא היה קם! בג"צ דוחה את הרוב המוחלט של העתירות מימין ומשמאל ומשרת את כל הקשת הפוליטית בהגנה על זכויות האדם של כולם, הגנה שהיא חלק ממהות הדמוקרטיה.
אגב, אמנם אין לממשלה רוב בועדה לבחירת שופטים, וזאת כדי שתהיה הפרדת רשויות, אבל על מנת למנות שופט עליון נדרש רוב מיוחס בועדה (7 מתוך 9) ולכן כבר שנים רבות לא ניתן למנות שופט עליון שהממשלה מתנגדת לו. מעשית, רוב השופטים המכהנים כיום נבחרו פה אחד ע"י ועדות של ממשלות ימין. גם בסבב בחירת השופטים שהיה בזמן ממשלת השינוי, שר המשפטים היה גדעון סער מהימין. מעשית, בבית המשפט יושבים כיום שני מתנחלים, וכשליש מהשופטים הם בוגרי החינוך הדתי (הרבה מעבר לאחוזם באוכלוסיה). בית המשפט עדיין לא מספיק מגוון עדתית ולאומית, אבל העברת הכוח לבחירת השופטים לידי הממשלה זו לא הדרך לתקן את זה.